"חלומו של הקֶלטי", מאת ורגס יוסֶה הנפלא, הוא ספר קשה. יוסה כתב גם בעבר ספרים שתוכנם היה קשה ("תעלוליה של ילדה רעה", למשל) משום שהם תיארו יחסים מעוותים בין דמויות ספרותיות בדויות. "חלומו של הקלטי" קשה אף יותר, משום שהוא מתאר ללא כחל וסרק את אחת מן התהומות העמוקות (הרבות, יש לומר) שאליהן הידרדרה האנושות: הניצול האכזרי של ילידי אפריקה ודרום-אמריקה בידי הקולוניאליזם המערבי במאות התשע-עשרה והעשרים.

הרומן מבוסס על דמות אמיתית ומרתקת שכמעט ונעלמה בתהום הנשייה. רוג'ר קייסמנט (1864-1916) האירי נשבה בקסמה של אפריקה בצעירותו ונסע לקונגו על מנת להיות שותף לפרוייקט הקולוניאליזם "הנשגב": לשפר את איכות חייהם של האפריקנים ולהקנות להם את "ערכי התרבות המערבית". לא חלף זמן רב עד אשר גילה קייסמנט את האמת הנוראה. תחת האצטלה של אלטרואיזם ועזרה לילידים האפריקאים, נבנה מנגנון של רשע שמטרתו היחידה הייתה לנצל את תמימותם של שבטי קונגו על מנת להפיק רווח כלכלי מן הגומי המופק מאדמת ארצם. על הקונגואזים הוטלו מכסות בלתי-אפשריות של הפקת גומי. אלו שלא עמדו במכסות הוכו באופן אכזרי בשוטים במקרה הטוב, ובמקרה הרע גפיהם נקצצו וחלקם אף נרצחו.

בראש "פרוייקט" רשע זה עמד לאופולד השני, מלך הבלגים, אשר קיבל את קונגו "במתנה" מן המעצמות הקולוניאליסטיות. הוא הבטיח לפתח סחר הדדי בין קונגו לבין מדינות המערב. ואכן, סחר הדדי כזה התקיים. ספינות שהפליגו מקונגו למערב נשאו מטען יקר-ערך של גומי. ספינות שהפליגו מן המערב לקונגו נשאו מטען של שוטים (להעניש את הקונגואזים העצלים), רובים (לשלוט בקונגואזים ולדכא התקוממויות) וחרוזים צבעוניים חסרי-ערך שיוענקו לילידים. אם קשה לכם להאמין שמעשים כה אכזריים אכן נעשו, אתם מוזמנים לבקר בדף של וויקי המוקדש ללאופולד השני.

תוצאת הדיכוי האכזרי הייתה ירידה חדה שחלה באוכלוסייתה של קונגו בארבעים שנות שלטונו של לאופולד, מכ-20 מליון לפחות מ-10 מליון. המסקנה ברורה: בחסותה של בלגיה, בוצע בקונגו רצח עם. בארבעים שנים אלו זרם עושר רב לבלגיה, ואני משער שהבלגים נהנים מפירותיו עד היום.

קייסמנט נרתם למאבק ציבורי בניצול האכזרי של קונגו. במסירות והקרבה אין קץ הוא הצליח לבסוף (יחד עם אנשים טובים נוספים) לעורר את דעת הקהל המערבית ובעקבות הלחץ שנוצר שופרו בהדרגה תנאי חייהם של הקונגואזים. קייסמנט זכה להערכה רבה על פועלו זה, מונה לדיפלומט מטעם בריטניה, ופעל רבות למען שיפור תנאי חייהם של האינדיאנים של האמזונס אשר גם הם היו לקורבנותיו של הקולוניאליזם המערבי בנסיבות דומות: גם כאן היה ניצול של הילידים להפקת גומי מטעמה של חברה בריטית ופרויקט השעבוד התבצע בניהולה של אדמיניסטרציה פרואנית מושחתת ואכזרית. קייסמנט הצליח גם כאן, תוך אימוץ כל כוחותיו, לשפר את תנאי חייהם של הילידים.

פרשת חייו של קייסמנט הסתיימה באורח טראגי. לאחר שהתפכח מן האשליות כי הקולוניאליזם מוביל לקדמה, הוא יישם את תובנותיו לגבי אירלנד מולדתו שנשלטה ע"י בריטניה, והפך לפטריוט אירי נלהב הדוגל במאבק אירי צבאי לעצמאות, עד כדי כך ששיתף פעולה עם גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה על מנת שיסייעו למאבק כזה. או אז הוא הפך לאויבה של בריטניה שאסרה אותו והשתמשה באורח חייו של קייסמונט, שהיה הומוסקסואל, על מנת לפגוע בדימויו הציבורי.

"חלומו של הקלטי" הוא ספר חשוב ואני ממליץ עליו בכל פה. "הזהו אדם?" שאל פרימו לוי בעקבות מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים. כן, כזהו האדם, ייאלץ להשיב כל מי שיקרא ספר זה. שואת היהודים הייתה אמנם כנראה התהום המוסרית העמוקה והרחבה ביותר אליה התדרדרה האנושות בהיסטוריה המודרנית, אבל למרבה הזוועה היו עוד תהומות עמוקות רבות ואופיו של האדם "מבטיח" כי עלולות להיות גם נוספות בעתיד. מאידך, יש גם מקום לאופטימיות: ישנם אנשים, כמו רוג'ר קייסמנט, שהמסירות והכישרון שלהם יכולים לחולל שינוי חיובי.

תודה ל-Bookworm על הביקורת הנהדרת שלו, וכן לכותבי שאר הביקורות הקודמות על הספר, שבזכותן הגעתי אליו.

לאבא שלי ולי יש הסכם – אנחנו לא מתווכחים על דת ופוליטיקה (אבא שלי מוסיף שגם על סקס לא, אבל כאילו דא, מי מדבר עם ההורים שלו על סקס, וחוץ מזה, הורים עשו סקס כמספר הילדים שלהם וזהו, אין על מה להתווכח...). עם השנים השתדלתי להרחיב את ההסכם ולהכילו מול כל קבוצה המונה יותר מאדם אחד, כלומר להימנע מוויכוחים תיאולוגיים ופוליטיים עד כמה שניתן. זה עבד לא רע עד שבעוונותיי הרבים נקלעתי באחת מארוחות החג האחרונות לוויכוח שככל שהוא נמשך ונכנס ללופ אינסופי כך גם הטונים שלו עלו. מיותר לציין שאף אחד לא ממש שכנע את האחר בצדקת טענותיו.
ימים עוד חשבתי על הוויכוח. מעבר לעובדת טיפשותי על עצם הכניסה אליו, חשבתי רבות מה הם הטיעונים שאולי היו עוזרים לי בכל זאת להכניס קצת הגיון לדיון. מחשבה התגלגלה למחשבה. דבר הוביל דבר. נזכרתי בספר "חלומו של הקלטי" ובום. הבנתי. אירופה!
אירופה בבעיה. האינסטינקט המיידי של כולם יהיה לחשוב בקונטקסט הכלכלי. על זה כולם מדברים. על זה כל הזמן כותבים. בזה כל הזמן מתעסקים.
אני דווקא רוצה לדבר על בעיה אחרת לחלוטין בה אירופה נמצאת. בעיה שבמידה רבה מאוד ייחודית לאירופה יותר מאשר לחברות אחרות – וזו בעיית ההגירה. בעיקר זו האפרו-מוסלמית.
אירופה נמצאת בבעיה ההולכת ומחריפה של הגירה המגובה בריבוי טבעי העולה עשרות מונים על זה של תושביה המקוריים של היבשת ואשר מאיימת על האתוס האירו-נוצרי שלה.
ואיך כל זה קשור לספר "חלומו של הקלטי"? ובכן תכף תבינו את הקשר. קראתי את הספר לפני מספר חודשים. הוא הותיר בי רושם רב אבל מוגבל לעלילה. לא חיברתי בין הסיפור לבין מצבה הנוכחי של אירופה. ופתאום השבוע זה היכה בי. מה אם עברן הקולוניאליסטי, האכזר, המנצל והאימפריאליסטי של חלק לא מבוטל ממדינות אירופה לא גרם להן, כתגובת נגד, במעין כפרה על התנהגותן המחפירה, לפתוח את שעריהן באופן לא מבוקר לגלי הגירה אשר שטפו את גבולותיהן. מה אם הרצון "לעשות תיקון" שיתק את מנגנוני הביקורת של המדינות הללו במשך שנים ולא לחץ על המהגרים שזה מכבר באו להשתלב באתוס האירופי ואפשר להם להישאר בגטאות התרבותיים שלהם, שהפכו ברבות השנים לסלאמס שהמשטרה מפחדת להיכנס אליהם. כיצד יכלה אירופה לכפות על המהגרים אליה לשנות את תרבותם אם בשם הרצון המתנשא הזה להפיכת "הברברים האלה לבני תרבות" בוצעו כל אותן זוועות? האם יכול להיות שבמעין תגובת יתר (Over Shooting) עצמית לקולוניאליזם האירופי בחלקים רבים של העולם, אירופה נכנסה לסחרור התרבותי בו היא נמצאת?

"חלומו של הקלטי" מאת זוכה פרס נובל לספרות, מריו ורגס יוסה, הוא סיפור בשני רבדים מרכזיים. האחד הוא סיפורו הביוגרפי של רוג'ר קייסמנט וניסיונו של ורגס יוסה לגאול אותו מהפינה בהיסטוריה של אירלנד אליה הושלך על ידי הבריטים. השני הוא הפנים האכזריות של הקולוניאליזם האירופי אליו התייחסתי בראשית דבריי והביקורת המאוד לא מרומזת של ורגס יוסה נגדו.
באוגוסט 1916, בעודו ממתין לתוצאות עתירתו לבית המשפט להמתקת עונש המוות אשר נגזר עליו בגין בגידה על חלקו (השנוי במחלוקת יש אומרים) במרד חג הפסחא של האירים כנגד האנגלים והקשר שקשר עם גרמניה (אז מדינת אויב שכן הימים ימי המלחמה הגדולה שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה) לאספקת נשק לאירים, תוך שהוא יודע שהסיכויים לכך קטנים, בעיקר לאור חשיפת יומניו האישיים אשר חשפו חלקים "לא מוסריים באישיותו", הוא נזכר בעשרים השנים שקדמו לישיבתו בכלא ולזמן שבילה בקונגו ובדרום אמריקה ושבמהלכן, אליבא דה ורגס יוסה, הפך לאחד מהלוחמים הגדולים בקולוניאליזם האירופי ולמען זכויות אזרח.
ורגס יוסה אוהב להתמודד עם דמויות שנויות במחלוקת ברומנים מעין ביוגרפיים. הוא עשה זאת באופן נפלא עם טרוחיו, רודנה של הרפובליקה הדומיניקנית, בספר חגיגת התיש. הוא עושה זאת שוב בספר זה. ולמה קייסמנט הוא "דמות שנויה במחלוקת" – כי האנגלים דאגו לכך היטב. כאשר סיפרתי לחבר אירי כי אני קורא ספר מעין ביוגרפי על קייסמנט, תגובתו הייתה – אתה קורא על ההומו הזה. וזה מאירי קתולי, שלא חש חיבה רבה לאנגלים. ניצחון הנרטיב האנגלי. את זה, בין היתר, ורגס יוסה מנסה לשנות.
הספר נע הלוך ושוב בין שבתו של קייסמנט בכלא וחיבוטי הנפש הקשים שלו ודרכם סיפורה של אירלנד לבין מסעותיו בקונגו הבלגית שבאפריקה והפוטומיו שבדרום אמריקה (היום שטח קולומביה).
דרך סיפור מסעותיו של קייסמנט מתאר הספר את האכזריות הבלתי נתפסת של האירופים, הלבנים, ה”מתורבתים” כנגד הילידים "הברברים" בין אם זה השחורים ובין אם זה האינדיאנים וכל זה לצורך איסוף גומי, מוצר שבאותם ימים היה יקר ערך. זוהי הגרסה של ורגס יוסה ללב המאפליה של ג'וזף קונרד (שאתו קייסמנט אף מיודד).
אני נוטה בדרך כלל לבטל את הכתוב בכריכה האחורית של ספרים. הכתוב שם הוא בדרך כלל לא יותר מכתיבה יחצ"נית ריקה מתוכן, אלא שבמקרה של ספר זה, לא יכולתי לנסח את החלק הדן בביקורת הספר על הקולוניאליזם טוב יותר: "...חלומו של הקלטי הוא כתב אישום מזעזע נגד הקולוניאליזם המערבי, נגד רמיסת זכויות אדם בשם הנצרות והקידמה ונגד הציניות ותאוות הבצע שעומדות מאחורי מדיניותן של ממשלות כובשות נאורות לכאורה....".
בין לבין, מעבר לשני הרבדים העיקריים אותם ציינתי קיימים בספר רבדים נוספים. קיימת בו ביקורת ברורה על אנגליה אשר אינה מסוגלת לראות את גיבנתה שלה כאשר היא שולחת את רוג'ר קייסמנט כנציג משרד החוץ שלה לחשוף את עוולות הבלגים בקונגו ואת עוולות הפרואנים בקרב האינדיאנים אבל אינה מסוגלת להבין את העוול אותו היא גורמת לאירים שלא לדבר על היותה קולוניאליסטית נצלנית בעצמה.
הספר גם בוחן את נושא הלאומנות והאם מטרתה מקדשת את האמצעים (האם אויב של אויב הוא אוהב) וזאת דרך סיפור הקשר אותו קשר קייסמנט עם הגרמנים אשר גם לגבי דידו היו "האויב" אבל מכיוון שנלחמו באנגליה, היה מוכן לחבור אליהם כנגד ה"אויב המשותף". למרות העמדה החיובית הברורה של ורגס יוסה לגבי קייסמנט, הוא משאיר את הפינה הזאת לא פתורה, רוצה לומר, אולי, שלא כל האמצעים כשרים?! כל קורא וטעמו.
עד אמצע המאה העשרים הסתיים הקולוניאליזם האירופי אבל השפעתו על המקומות בהן היה עדיין ניכרת. לשיטתי, השפעתו עדיין ניכרת גם על נכונותן של מדינות אירופה להתמודד עם בעיית ההגירה. כאילו הן נמצאות במעין מצב של פוסט-טראומה משתקת. אם בשלב זה אתם מרימים גבה ותוהים באילו מדינות מדובר חוץ מגרמניה הנאצית, בלגיה וכמובן אנגליה (האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת) תתפלאו לשמוע שגם הולנד, דנמרק, איטליה, ספרד, פורטוגל וצרפת טמנו את ידן בצלחת. כמובן שבעיית ההגירה נמצאת גם במדינות ללא עבר קולוניאליסטי. אלא שבאווירה פן-אירופית (מערבית לפחות) מעשי השכנות מחלחלים לכל פינה אפשרית.
הרקונקויסטה, הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי על ידי הנוצרים מהכובש המוסלמי, נמשך מאות שנים, מהמאה ה-11 עד המאה ה-15. מילניום לאחר שהחל הקודם, יצטרכו האירופאים בקרוב להחליט לאן פניה של היבשת שלהם מועדות. אם לכיבוש או למלחמת תרבות. שלא כמו אז, אני חושב שהאירופאים לא ייקחו את הזמן שלהם, ובעוד לא הרבה עשרות שנים, אולי 50 אולי 80, תראה אירופה שוב גטאות (ואולי אף מחנות ריכוז, במקרה הטוב סטייל אלו שבנו האמריקאים עבור אזרחיהם ממוצא יפני בשלהי מלחמת העולם השנייה ובמקרה הרע... נו טוב.... את הסטייל הזה אתם כבר מכירים), אלא שדיירי הבית יהיו הפעם בני הדודים של הדיירים הקודמים, שאפרם בינתיים פוזר לו. נשמע לכם מופרך וקיצוני. גם אושוויץ נשמע כך בוודאי לפני מאה שנים. וכפי שהשואה הארמנית לא מנעה את זו היהודית וזו לא מנעה את זו הסודנית אין מניעה שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
וחזרה לוויכוח הפוליטי המטופש אליו נקלעתי. בעיני ההקשר לימינו אנו ולאזורנו שלנו לא ניתן לביטול. שליטה על עם אחר לא מביאה לטוב. ולא מהמקום של אהבת אדם (אהבת הנכבש). ממש לא. אני לא נכנס לזה בכלל שכן הדיון מקבל נופך שאני לא רוצה שיקבל. המקום הלא טוב הוא התפוררות המרקם הפנימי והחוסן הפנימי של העם הכובש. אירופה, מזועזעת מהתנהגות ההפוכה לאתוס הליברלי שלה לקחה כיוון של מלחמה על זכויות אדם באופן המפורר אותה כיום מבפנים. ישראל אולי לא מגיעה לרמת האלימות האירופית אבל היא בוודאי גם לא מזועזעת מההתנהגות האדנותית של חלקים נרחבים בה. אבל ההשפעה של התנהגות זו נותנת כבר את אותותיה על החברה בכללותה. אנחנו מתבהמים והופכים לקהי חושים. לא מאוחר לשנות כיוון.
האם הטיעון היה נקלט במהלך הוויכוח או בכלל? כפי הנראה לא. בגלל חריגותו. אבל אני סבור שגם אם לא תסכימו איתו הוא חייב לפחות לעורר בכם מחשבות.

"האמנם ההרפתקאה האירופית באפריקה באה ליידי ביטוי במה שנאמר, במה שנכתב,ובמה שהאמינו?האמנם היא הביאה את הציוילזציה,את הקדמה ואת המודרניות באמצעות הסחר החופשי ובשורת הנצרות?האומנם אפשר לכנות בשם "אנשי תרבות" את הבהמות ששדדו מכל הבא ליד במשלחות העונשין?כמה מהמתישבים, בין שמדובר בסוחרים,בחיילים,בפקידים,או בהרפתקנים,הפגינו שמץ של כבוד לילידים?כמה מהם ראו בהם אחים או לפחות בני אנוש?חמישה אחוזים?אחד ממאה?למען האמת,בשנים שבילה באפריקה לא נדרשו אפילו שתי ידיים כדי למנות את הארופים שלא התייחסו לשחורים כאל בעלי חיים חסרי נשמה,שאותם אפשר לרמות,לנצל,להלקות ואף להרוג ללא שום מוסר כליות."(פשוט עצוב)....
הספר הוא ספר ביוגרפי,היה לי קשה לסיים אותו היות והוא כתוב בצורה די מ ש ע מ מ ת...הארועים עצמם אמורים לשאוב אותך לסיפור בעניין רב אך ההפך הוא שקרה,הקצב של הספר היה איטי מידי בשבילי .
כל פרק הסטורי בעולמנו שמתאר שעבוד, עבדות ,ניצול,התעללות פיזית ונפשית ראוי לפרסום ולתהודה
כי אחרת ההסטוריה לא תפנים והארועים ימשיכו לחזור על עצמם וכך לא למדנו כלום.
לכן אני מברכת על כל אמת שיוצאת לאור ומאירה על סיפורים חשוכים,שנזכור תמיד ולא נשכח את האנשים שעצבו לנו את הדרך.
חלומו של הקלטי הוא סיפור חיים של בחור אירי,רוג'ר קייסמנט מהפכן איש צנוע ופשוט, נעים הליכות,שגריר של רצון טוב להביא לאור פשעים
שהתרחשו באפריקה ובפרו...מלבד האמת שהוציא לאור על הפשעים הספר מתאר גם את רגעיו האחרונים ובכלל...כגיבור לאומי וכאסיר....ספר לאוהבי הסטוריה.

בפואמה המופלאה שלו "משא האדם הלבן" תימצת רודיארד קיפלינג את פניו של הקולוניאליזם: זה שנתפס במערב כפעולה המשפרת לאין ערוך את חיי הילידים בחלקים השונים של העולם ואינו מתייחס כלל לאסונות והצרות שהוא מביא בכנפיו על אותם אנשים ממש.
קיפלינג, בעצמו קולוניאליסט מושבע שבילה שנים רבות בהודו, היה רק נושא דברה המוכשר של תרבות המערב שהטילה את כובד משקלה על אותם חלקי עולם שכבשה.
רוב רובם של אנשי המערב ראו באדמות החדשות, מאפריקה ועד אמריקה, מאסיה ועד אוסטרליה, רק כר פורה של עושר. מעטים מהם התייחסו אל תושבי אותם מקומות כבני אדם.
גיבור הספר הזה, הוא אחד מאותם מעטים. כנציג של המדינה הקולוניאלית הקלאסית - בריטניה הגדולה - הוא תר את אפריקה ודרום אמריקה, שם הוא נחשף אט אט לזוועות הקולוניאליזם.
הספר, שכתוב בצורה איטית משהו ואולי גם מהורהרת, מתאר את המסלול הנפשי והפיזי של אדם יוצא דופן, דמות אמיתית דרך אגב, הנחשף אט אט לזוועות.
לא פלא שאותו אדם פוגש באפריקה את ג'וזף קונרד, מי שחיבר מאוחר יותר את "בלב המאפליה" ששימש בסיס לסרט "אפוקליפסה עכשיו", סיפור וסרט המתארים בדיוק מסע שכזה, נפשי ופיזי.
ספר טוב.

כרגיל קטונתי מלחוות דעה על יצירה של סופר ענק שזכתה לפרס נובל, אבל ארשה לעצמי מספר רשמים. בספר זה עוסק ורגס בשלוש סוגיות חברתיות שיש בכל אחת מהן, בפני עצמה, לכלכל יצירה ספרותית בהיקף מלא: הדיכוי והניצול הקולוניאלי המחפיר של ילידים באפריקה ובדרום אמריקה, המאבק לשחרור ולהגדרה עצמית מדינית ותרבותית של האירים הגיילים, ובצד שתי הסוגיות הכבדות האלה - נטייתו המינית של גיבור העלילה הדוקומנטרית - רוג'ר קייסמנט. לא ורגס הוא שיצר את המורכבות העמוסה הזאת אלא חייו, אישיותו הנדירה של קייסמנט והייעודים המיתיים שהוא ייעד לעצמו. מורכבות בלתי אפשרית זו מחייבת את הקורא לנוע עם ורגס בין יבשות ועולמות ולצלול איתו אל הרובדים העמוקים ביותר של נפש האדם, טיבו וטבעו. בעיני, הספר יותר שואל מאשר עונה, יותר מטריד מאשר מרגיע, יותר מאיים מאשר מנחם. קייסמנט הוא לא גיבור קלאסי. מצד אחד, הוא לוחם חופש הנאבק על כבוד האדם וצלם האנוש. אך מצד שני, הוא בוגד בכתר האנגלי - המסגרת המדינית והחברתית בה בחר לחיות ולפעול ושהעניקה לו במה, עוצמה ותהילה, וחובר לאויב בשעת מלחמה כפלטפורמה להגשמת חלומו. ספר קשה לעיכול - כמו החיים עצמם.

מאוד אהבתי את הספר. הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי על אפריקה בתקופת הקולוניאליזם, על הניצול של ארצות אירופה, על אכזריות, על עבדות והכל לשם המשאבים שיעשירו את האירופים ויביאו את אפריקה למה שהיא היום וכל זאת מסופר מתוך סיפורו של סר רוג׳ר קייסמנט משורר ומהפכן אירי שתוך כדי שהייתו בתא בבית הכלא מתגלה סיפור חייו, גורלו והדרך שעבר מהמקום הגבוה, המעמד, המשרה והכבוד שהצליח לרכוש ועד הסוף הטרגי. הכתיבה של מריו ורגס יוסה מעולה, מעבירה צמרמורת לעיתים ובכל מקרה זהו אחד מהספרים שממש לא רציתי שיגיע לסופו.

ספר מעולה, מעניין ביותר וכתוב מצויין.הספר, פרי עטו של חתן פרס נובל לספרות מריו ורגס יוסה לקח את דמותו של רוג'ר קייסמנט אשר נולד כאירי פרוטסטנטי למשפחה יוניוניסטית בצפון אירלנד, הפך להיות איש משרד החוץ הבריטי ובעל תואר אצולה בריטי ואשר האירועים אשר ספג בשליחויותיו מטעם הכתר לקונגו באפריקה ולחבל האמזונס בפרו גרמו לו להפוך למהפכן אירי לאומני היוצא נגד הבריטים והחובר לגרמנים במטרה להביס את בריטניה כדי לאפשר לאירלנד לקבל את עצמאותה מידי הבריטים. קייסמנט אשר היה הומוסקסואל בתקופה בה נטייה זו הייתה מגונה ואסורה ניהל יומן על בו תיאר את חוויותיו המיניות וגם את חלומותיו המיניים - יומן זה אשר נתפס בביתו לאחר מאסרו עי הבריטים מחמיר את מצבו ואת תקוותיו לחנינה לאחר שנגזר עליו גזר דין מוות בעוון בגידה.
הספר מחולק למעשה ל-3 חטיבות עיקריות: תיאור שהותו בת 20 השנה באפריקה והמעקב שלו אחר תוצאות הכיבוש הבלגי האכזרי והחמדני להפקת הגומי עי הילידים האפריקניים, תיאור שהותו בחבל האמזוניה בדרום אמריקה והמעקב הדומה אחר תוצאות ההרסניות של החמדנות האירופאית באיזור זה, תיאור המהפך שעבר עליו והפיכתו ללאומן אירי המוביל יחד עם אחרים את המאבק האלים לשחרור אירלנד מהכיבוש הבריטי. הספר מעניק תובנות ורקע נוסף למי שמתעניין (כמוני) בהסטוריה של המאבק האירי לשחרור. אהבתי מאוד את הספר.

תיאור ממש אמין של התקופה. כל כך אמין שהוא קשה לקריאה. מציג את ההידרדרות של האדם הלבן בהנהגות מול האוכלוסיה השחורה באפריקה באותם זמנים.

נחמד לקרוא רומן הסטורי אבל צריך סבלנות ולקפץ מדי פעם.