גודי פיקו-מספרת הסיפורים

ברבע הראשון של הספר העלילה מתנהלת רגוע, רומן פרוזה די בת זמננו.
גיבורת הספר היא עובדת לילה במאפיה שכונתית , מסתגרת. מתבודדת ומתרחקת מחברת אנשים.

כשהעלילה מתקדמת וגוזף הזקן, "הסבא של העיירה" החביב והחברותי -מספר לגיבורת הסיפור סוד משמעותי מהעבר שלו- הספר עושה 180 מעלות ונקרא בנשימה עצורה.

הספר הוא ספר שואה ויש בו לא מעט תיאורי רצח, דם ומח.. הוא לא קל לקריאה מהבחינה הזו-מי שרגיש לתיאורים גרפים של ספרי שואה אולי עדיף לחשוב פעמיים...

אך גודי פיקו- בכשרונה המיוחד מצליחה לארוג עלילה יוצאת דופן. מרתקת. מרגשת וסוחטת דמעות.
הדמויות בספר עוסקות לא מעט בשאלות מוסריות כמו- האם טוב ורע הם צדדים מנוגדים? האם רע יכול להכיל בתוכו גם טוב?
מה אומרת עלי המציאות אם אני בעצמי מכלילה או מתייגת משהו ל"טוב/רע"?
האם יש דברים שאין להם מחילה?
האם אני יכול לסלוח לעוול שנעשה למישהו אחר?
האם קיומו של המצפון מעיד על נקודה טובה בתוך הכאוס והרוע?

מיוחד מאוד, בהחלט אי אפשר להניח מהיד. מומלץ להכין לידו טישו לדמעות ולנשום....

סייג׳ היא אופה. והספר הזה, הוא כמו לחם - תופח לו לאט לאט...

הספר עוסק בשני זמנים - עבר והווה.
העבר מתאר את זיכרונותיה של מינקה, סבתה של סייג׳, ניצולת שואה שמתארת את חייה כילדה בגרמניה בשנים הראשונות של המלחמה, כשהפחד והשינוי לרעה החל לחדור לרחובות.
ההווה עוסק בנכדתה סייג׳, שמתיידדת עם ג׳וזף ובר, שחושף בפניה ווידוי - הוא נאצי לשעבר, הוא מתחרט על מעשיו ולכן עכשיו מעורב בפעולות צדקה ותרומה כדי לכפר על האשמה, והוא רוצה שסייג׳ תהרוג אותו כי זה מה שמגיע לו (הוא ניסה למות בכל מיני דרכים ולא הצליח). סייג׳ שוכרת ״לוכד נאצים״ כדי להוכיח שהוא אכן נאצי ומכאן שיש לשפוט אותו כפי שראוי לעשות, ויחד הם יוצאים למסע חקירה ואימות, מסע בו מעורבת, בצירוף מקרים, גם סבתה של סייג׳, שקיים סיכוי שהנאצי לשעבר פגש אותה באופן אישי בתור נאצי ואסירה יהודיה.

את החלק של ההווה אהבתי. את החלק של העבר פחות, ולכן הספר מסתפק אצלי בארבעה כוכבים בלבד.

יש שואה ישראלית ויש שואה אמריקאית. בישראל כולם יודעים על השואה. כולנו נחשפנו מילדות לעוד ועוד סיפורים. האמריקאים פחות.
הספר הזה נכתב על ידי אמריקאית, ומכאן אני חושב שזו הסיבה שהשתעממתי מהחלק שעוסק בעבר - הרגיש לי לא מרגש, כאילו שמעתי סיפורים דומים בעבר, וזאת בניגוד לאמריקאי שיקרא את הספר שלה, שיכול להיות שיתעניין יותר. מה גם שהוא היה כתוב בצורה שהיא פרווה ופיקו האריכה במילים והעמיסה יתר על המידה.
בשלושת הספרים של פיקו שקראתי עד עכשיו, מתקיים משפט. כאן, לעומת זאת, מתקיימים כמה וכמה משפטים. משפטים ועוד משפטים ועוד משפטים...

החלק של ההווה, לעומת זאת, מעניין ומיוחד, אף על פי שלעיתים מרגיש קצת לא הגיוני... מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?
החלק הזה גרם לי לחשוב: מתי צריך לסלוח ומתי להאשים? הגבול הזה דק מאוד, והנושא רגיש מאין כמותו. כי לא משנה מה עושים, צד כלשהו ייפגע. או ליתר דיוק, לא משנה מה עושים, כולם יוצאים נפגעים בסופו של דבר מהסיפור הזה - מכיוון שהוא שייך לתקופה אפלה בהיסטוריה, כתם של ממש, שכולם כיום היו מעדיפים שיימחק.

הסוף מוזר, מפתיע ובלתי צפוי. לא יודע אם אני אוהב אותו או לא, הוא פשוט לא משהו שציפיתי שיהיה (אני מניח שזה קצת יותר טוב מאשר רע, אך עם זאת הרגיש לי סוף מרושל ומפוזר ומעט נמהר משהו).

***מוקדש לסקאוט, שהביאה לי את הספר. תודה.

מדובר בספר מרתק שקשה להניח אותו. בכמו כל ספריה של ג'ודי פיקו, השילוב של עלילות שונות שמובאות ע"י מספרים שונים ומתחברות זו לזו יוצר עניין מיוחד.
אין ספק שהתבצע תחקיר מעמיק לגבי הנושאים השונים (כולל תחום האפיה, הספר מלא בתיאורים מקצועיים שמוסיפים מימד חוויתי נוסף לקריאה), חוויות השואה שמסופרות מפיה של מינקה חזקות ומצמררות, אבל אני התאכזבתי מנקודה ספציפית (כולל ספויילרים):

ג'ודי פיקו בעצמה יהודיה, כל מהות הספר עצמו מבוססת על היהדות של הדמויות הראשיות, ובכל זאת בתיאור ההלוויה של מינקה קשה להבחין בסממני יהדות ובדיוק ההפך - למרות שמתוארת ישיבת שבעה (מה שלא נדרש בפועל, כי למינקה אין קרובים מדרגה ראשונה אלא נכדות בלבד) ההלוויה מתקיימת בסגנון נוצרי כאשר הגופה מטופלת בבית ההלוויות הנוצרי, מאופרת ומולבשת בבגדים רגילים ולא בתכריכים, וההלוויה מנוהלת ע"י מנהל בית ההלוויות ללא אזכור קדיש או כל סממן יהודי אחר. אני מניחה שיהיו מי שיגידו שזה חלק שולי בעלילה, אבל בראייתי דווקא לאור כך שנושא היהדות של הדמויות הראשיות הוא הבסיס לעלילה וזועק מכל דף בספר זה צורם כל כך.

גם בתיאור בית הכנסת אליו סייג' וליאו מגיעים - לפי התיאור מדובר בקהילה רפורמית וגם לגבי זה אני לא בטוחה. אם המטרה של הסופרת הייתה להציג סצינה של חיי קהילה יהודית - היא לא עשתה זאת, ואני מניחה שנוצרים שהולכים לכנסיה יותר יזדהו עם הסצינה הנ"ל מאשר יהודים.

לאור כך שקהל היעד של הספר בפועל הוא "כולם", בדגש על העולם הנוצרי (אחרי הכל, הספר במקור פורסם בארה"ב ולא בישראל), זה צורם כפליים.

את הספר הזה הכנתי לקרוא לקראת יום השואה, ככה שיתאים לאקלים והתחושה, אך ממש כמה ימים לפני קרתה לי שואה פרטית שלי ואיבדתי את אבי היקר, ככה לפתע פתאום.

הספר נדחה קצת לכיוון יום העצמאות, הכאב על אבי התערבב עם הכאב הנוגע ללב על סיפור השואה של מינקה סבתה של סייג' האופה הנחבאת אל הכלים, ומתחבאת מהבריות בעיקר בגלל פגם/צלקת בפניה.

סייג' פוגשת אדם חביב קשיש שמתוודא על פשעיו כנאצי בתתקופת השואה, במקביל סבתה מינקה ניצולת שואה לא מספרת על קורותיה אז אבל סייג' מרגישה את כובד זכרונותיה, אל מול סיפוריו של ג'וזף על מעשיו אז.

ג'וזף בן ה-95 + מבקש דבר אחד מסייג' שתעזור לו לגמור את חייו ולסלוח לו על מעשיו.

אל המשוואה הזו נכנס ליאו צייד נאצים שסייג' יוצרת איתו קשר הוא מבקש לדעת עוד ועוד מסיפוריו של ג'וזף על עברו הוא מגיע אל סייג' ופוגש בחורה פגועה, מבולבלת עם עתיד לא ברור ומערכת יחסים עם אדם נשוי.

משהוא קורה שם, הוא מבקש ממנה גם לדובב את סבתה הרי היא הקשר היחיד לאימות סיפורו של ג'וזף.

מינקה מתחילה לספר אחר שנים של שתיקה ואז מתגלה הבלתי יאומן.

סיפור כואב המשלב עבר עם הווה ועתיד ברגישות וגבורה באומץ ומזל.

ספר שיש בו הכל.

מומלץ.

דרוש מאמץ לא קל לכתוב על ספר שעוסק בשואה.

"מספרת הסיפורים" הינו ספר נפלא עם סיפור/סיפורים לא פשוטים, לא קלים, נוגעים, בועטים, מזעזעים ולצערנו –אמיתיים.

בעודי כותבת את המשפט הראשון בסקירתי הנוכחית, אני רואה את התמונה המפורסמת של שער הכניסה למחנה אושוויץ שמעליו מתנוססת הכתובת: "העבודה משחררת" -Arbeit macht frei.

גם אני כמו רוב קהל הקוראים, וחובבי הסרטים מכירים את גו'די פיקו מהספר והסרט "שומרת אחותי". כתיבתה של גו'די פיקו בהירה ופשוטה כאחד וכיוון שכך, בעזרת המילים שהיא שוזרת למשפטים, הקורא חש את אותה "צביטה".

לא את כל הספרים של גו'די פיקו אהבתי, למרות זאת, רובם הצליחו לשאוב אותי ולאחר מכן גרמו לי, להתחבט ביני לבין עצמי. לדעתי זו הגאונות המיוחדת של גו'די פיקו שחביבה על מעגל קוראים רב. היא יודעת להותיר חותם ומצליחה לעשות זאת גם בספר הנוכחי.

"מספרת הסיפורים" סובב סביב האופה סייג' ולא רק, משום שדמויות הרקע מרתקות לא פחות.

מי זו סייג'? צעירה, יהודיה שלה שתי אחיות (פפר וספרון) שאין לה קשר איתן.

סייג' לא מצליחה להתגבר על אובדן האם לפני כשלוש שנים, ולכן היא מחליטה להתחבר לקבוצת תמיכה של "מאבדי דרכים"- קבוצה ששומרת על קשר עם מה שחסר ועם מה שלא קיים.

במסגרת הקבוצה סייג' פוגשת את ג'וזף וובר, ולפרנסתה עובדת כאופה בבית המאפה של מרי.

מרי – הבוסית, אישה מיוחדת שהאמינה בקלישאות ופרסה אותן על גבי כתוביות בקירות בית המאפה...לטעימה, ציטוט עמוד 27: "דרשו ותמצאו. לא כל התועה איבד את דרכו. מה שנחשב אינו השנים בחייך, כי אם החיים בשנותיך..." מלבד בית המאפה מרי היתה אישה פעילה ואף ניהלה סוג של קהילה כמו: שיעורי יוגה, מעגלי סריגה ועוד. ציטוט נוסף משיחה בין מרי לסייג' עמוד 107: "אם את לא יודעת מאיפה באת, איך בשם אלוהים תביני לאן את הולכת?" לדעתי מרי הבוסית שימשה לסייג' כ"אמא מחליפה" וכתף תומכת.

כיוון שסייג' היתה מ"המתבודדים" ולא בדיוק דברנית, העבודה בבית המאפה בשעות הלילה התאימה לה. היא העדיפה לחיות את החיים במהופך. לא היה לה שום קושי להיכנס למיטה עם זריחת השמש ולהתעורר עם שקיעתה.

בחיי הזוגיות שלה סייג' העדיפה להיות "האישה השנייה" וקיימה מערכת יחסים לא מחייבת, עם אדם הנשוי, אותו הכירה במהלך ההלוויה של האם.


להפתעתה, באחד הימים היא ניתקלת בגו'זף וובר בבית המאפה יחד עם כלבתו אווה. בניגוד לאופיה "השתקני" של סייג' מתחילה להתפתח בין שני אלה שיחה ומערכת יחסים מיוחדת. מידי יום גו'זף נוהג להגיע לבית המאפה לקפה עם מאפה ומחברת צמודה, ששם הוא נוצר את מחשבותיו אחרת, הן "בורחות לו" לדבריו...

"חשוב לזכור" הוא אומר... ככל שביקוריו תכופים יותר כך השיחות של שני אלה רוקמת עור וגידים.

מי הוא ג'וזף וובר? ג'וזף וובר איש אס.אס. לשעבר, פושע נאצי , קשיש בגיל מופלג (95) וחביב על אנשי העיירה. "גם הוא שומר על קשר עם מה שחסר ומה שלא קיים... "

בבית המאפה ובמפגשים בביתו, ג'וזף מקלף את עברו בפני סייג' במטרה לבקש מסייג' בקשה אחת, אך היא לא בטוחה שתוכל להגשימה...

בחלק השני של הספר מובא בפני הקורא סיפור חייה של הסבתא – מינקה, ניצולת שואה מאוושויץ שצלחה את הגיהנום. מינקה זוכרת...והיא זוכרת ה-כ-ל! אבל... ציטוט עמוד 77: "לא אמרתי שאני לא זוכרת, מתקנת סבתי. "אמרתי שאני מעדיפה לשכוח".

החלק הנוכחי בספר מפוטם בתיאורים קשיים, מבעיתים, מחרידים ומזעזעים. למרות ש"המפלצת הנאצית" מוכרת במעשיה הבלתי אנושיים, היא תמיד מכווצת את שרירי הלב, ותמשיך לכווצם עוד הרבה דורות.

את החלק הזה מסיימת גו'די פיקו במשפט: "מי שעבר את זה, יודע שאין מילים לתאר זאת. ומי שלא, לעולם לא יבין. (ציטוט מעמוד 358) ...

החלק השלישי בספר סוגר את המעגל כלחמניית קשר, כפי שגו'די יודעת לעשות כמעט בכל ספריה.

לטעמי האישי דמותה של מינקה מעניינית ומרתקת כאחד. כל דמות בסיפור הנוכחי מעלה שאלות לא פשוטות שגורמות להרהורים לא מעטים.

גו'די פיקו בכתיבתה הסוחפת משרבבת תובנות וקלישאות, ויחד עם זאת הקורא מתוודה לסוגיות שנויות במחלוקת כגון: האם אפשר לסלוח לרוצח? האם החביבות והחיוך של אדם בן 95 יכולה לכפר על העבר? היכן הגבול בין המוסר, לצדק, לסליחה ולחמלה? האם אנחנו בני התמותה, בוחרים לא לראות את מה שאנחנו מעדיפים להעמיד פנים שאינו קיים?

ציטוט נוסף למחשבה מעמוד 115: "חרטה עשויה להעניק שלווה לרוצח, אבל מה עם הנרצח? אני לא מחשיבה את עצמי ליהודיה, אבל האם עדיין יש לי אחריות כלפי קרובי הדתיים, שנרצחו בגלל זה?"

גו'די פיקו בוחרת לסכם את ספרה ב "הבדיון, פנים רבות לו, סודות, שקרים, סיפורים, כולנו מספרים אותם. לפעמים בכוונה לשעשע. לפעמים לשם הסחת דעת. ולפעמים כי אין לנו ברירה"...

הספר "מספרת הסיפורים" מצליח לשאוב את הקורא לתוכו. הקריאה בו קולחת, צובטת, מטלטלת ומנערת.

אני מרשה לעצמי להצדיע לגו'די פיקו, שכתבה סיפור כזה שהעולם יזכור ולא יעדיף לשכוח.

יופי של כתיבה שמותירה הרבה קושיות שלא בטוח שתימצא להן תשובה לא בדור הזה ולא בדורות הבאים.

ממליצה בחום.

לי יניני

וואו אין לי מילים! ספר מדהים! לא יכולתי להניח אותו מהיד. ממליצה בחום!
זה ספר על השואה וככזה הוא ממש לא קל לקריאה אבל חובה עלינו לזכור ואסור לנו לשכוח לעולם ולכן חשוב מאד לקרוא אותו.
הגיבורה, סייג', בחורה יהודייה, אופה במאפייה ועובדת במשמרות בלילה מכיוון שהיא מצולקת בפנים ונוח לה לא להיראות. לא מזמן היא איבדה את אמה והיא בודדה. מתוך ייאוש וחיפוש אחר אהבה היא מנהלת רומן עם גבר נשוי.
יום אחד היא פוגשת במאפייה את ג'וזף, קשיש גרמני בן 95, איש נחמד ואהוב בעיירה שגם הוא בודד ומצולק בנפשו. הם מתיידדים וג'וזף מתוודה לפניה על סוד מעברו הנאצי ומבקש מסייג' לעשות עבורו טובה יוצאת דופן שיש לה השלכות מוסריות ומשפטיות לא פשוטות.
סייג' מתחילה לחקור את עבר משפחתה ומגלה כי סבתה היא ניצולת שואה שהעדיפה לשתוק כל החיים כי לטענתה "מי שעבר את זה, יודע שאין מילים לתאר זאת. ומי שלא, לעולם לא יבין".
משולבים פה שלושה סיפורים: הסיפור של סייג', סיפורה של הסבתא וסיפור בדיה (ואולי בעצם הוא לא כזה) שסבתה כתבה בשעות הקשות בגטו.
הסיפור של סבתה של סייג', מינקה, הוא מזעזע. מצאתי את עצמי מזילה דמעות מכאב, כועסת, רותחת. האכזריות והאטימות של הגרמנים הנאצים פשוט בלתי נתפסת, מחריד.
סייג' חוקרת הן את סבתה והן את ג'וזף ומגלה דברים מפתיעים. גם הסוף מפתיע מאד. בהחלט סופרת מוכשרת.
כמו בכל ספרייה של ג'ודי פיקו, עולות שאלות ומחשבות שאין עליהן תשובה חד משמעית כגון: האם אפשר לסלוח למי שפעם רצח? האם רוצח שבמשך עשרות שנים היה אדם טוב ומלא נתינה, כיפר בעצם על מעשיו וראוי למחילה? האם אדם שרוצח את מי שרצח, הוא פושע בעצמו? האם אדם פושע שמחפש מחילה הוא בעצם אינו מפלצת והייאוש הופך אותו שוב לאנושי?

למרות התיאורים הקשים, זהו ספר מלא תקווה ואומץ כמו שהמעסיקה של סייג' אומרת לה: "אבל סליחה היא לא משהו שעושים בשביל מישהו אחר. היא משהו שאת עושה בשביל עצמך. זה להגיד, אתה לא תלכוד אותי בעבר, אני ראוייה לעתיד".
רוצו לקרוא, בהחלט אחד הספרים הטובים שקראתי בתקופה האחרונה.

סבתא שלי לא מדברת על השואה. לא מפני שאין לה מה לספר- הרי היא חוותה אותה על בשרה, אלא מפני שהיא לא מוכנה לשחזר בפנינו את מה שעברה. בעבר ניסיתי לדלות ממנה פרטים לגבי התקופה ההיא, אך כל מה שקיבלתי בתשובה היה "ברחנו ליער".
מדי שנה, ביום הזכרון, היא מסתגרת בעולמה הפנימי ולנו נותר רק לתהות על מה היא חושבת...
רק לאחר שנים רבות, סיפרה לי אחות סבתי כי הן ברחו מבור הריגה יחד עם אמן.
גם סבי אינו מדבר על השואה. לפני כעשור מצאתי תצלומים ישנים, וכששאלתי אותו לגביהם, הוא רק ענה "אלה האחים שלי". הם היו תשעה אחים ואחיות- מהם שרדו רק הוא ואחיו הקטן. כל השאר נספו.
לעומתם, סבי השני ז"ל סיפר את סיפורו. גם את הקטעים הקשים, כאשר הוא ואחיו הקטן ברחו ממחנה ההשמדה, ואחיו הקטן, שרגליו לא נשאו אותו מהר מספיק, נורה ונהרג. הוא סיפר על החתלתול שמצא בזמן שהתחבא עם ניצולים נוספים במתבן של איכרה. החתלתול, אותו נאלץ לחנוק במו ידיו בגלל שיילל והיה חשש כי יסגיר את מקום המחבוא.
קשה לכתוב ספר על השואה. זהו נושא קודר וכאוב, נושא שרבים בוחרים להתעלם ממנו. רבים אחרים בוחרים להכחישו.

הספר מסופר ממספר נקודות מבט- סיפורה של סייג', דור שני לניצולת שואה, בחורה אתאיסטית צעירה, המתכחשת ליהדות. ג'וזף, זקן חביב האהוד על הקהילה, החושף בפני סייג' את עובדת היותו נאצי. מינקה, סבתה של סייג', ניצולת שואה. ליאו, סוכן אף-בי-איי, העוסק בלכידת נאצים והבאתם לדין. בין אלו, מובאים פרקים מספרה של מינקה, אותו כתבה בתקופת השואה, ואשר חלקים מהם אף נשזרים בעלילה.
הספר לא קל לקריאה, אך גם לנוכח התיאורים הקשים בו, הוא אינו מתקרב לגודל הפשעים האיומים שבוצעו נגד האנושות באותה תקופה.

סייג' היא דמות שקל להזדהות עמה. היא לא מושלמת, לא מבחינה חיצונית ולא פנימית. היא חסרת בטחון, אימפולסיבית ומלנכולית. כאשר היא מגלה שהזקן החביב המגיע למקום עבודתה עם כלבתו היה נאצי, היא מנסה לפנות לעזרת הסובבים אותה, ולאחר מכן אף להסגירו. או אז מתגלה הקלות הבלתי נסבלת בה נאצים יכלו לחמוק ממתן דין וחשבון על מעשיהם הנפשעים.

אני יכולה לומר ללא היסוס כי זה אחד מספרי השואה הטובים שקראתי. אמנם הוא בדיוני, אך החיבור הרגשי כה עמוק, שזמן רב לאחר שסיימתי לקרוא אותו ועברתי לספר הבא, מחשבותיי נודדות אל עלילתו ואל הסיום הדרמטי שלו.

התחלתי את הספר בלי הרבה ציפיות. זהו הספר הראשון של ג׳ודי פיקו שאני קוראת ומניסיוני ספרים שעל כריכתם זועק שם המחבר באותיות ענק ומתחת מציץ לו מבויש שם הספר, הם לרוב סיפורי נוסחה של כותב סדרתי או כאלה שלא יעמדו בזכות עצמם.

לשמחתי התבדיתי והספר סחף אותי כבר מהעמודים הראשונים.

במרכזו אישה צעירה בשם סייג׳ סינגר, אופה שבוחרת להסתגר מהעולם – עובדת בלילה וישנה בשעות היום. היא עדיין מתאבלת על מות אימה, שלוש שנים קודם לכן. בקבוצת תמיכה שהיא מצטרפת אליה, פוגשת סייג׳ את ג׳וזף ובר, קשיש חביב וחבר מוערך בקהילה אשר הופך לידידה הטוב.

יום אחד מפתיע ג׳וזף את סייג׳ עם בקשה לא שגרתית – הוא מתוודה כי בעברו היה נאצי ועשה דברים איומים ומבקש מסייג׳ היהודיה לסלוח לו ולעזור לו למות.

וכאן בעצם מתחיל הסיפור ובתוכו דילמות לא פשוטות – מי רשאי לסלוח לנאצי? היכן עובר הגבול בין נקמה לצדק? האם לקחת על עצמך את תפקיד השופט מציב אותך בעמדה דומה לזו של הפושע?

והאם אדם יכול יום אחד להפסיק להיות רוצח ולהפוך לאזרח הגון ומוערך בקהילה?

הסיפור מסופר בכמה קולות, כאשר הקול המרכזי והמרתק ביותר הוא קולה של סבתה של סייג׳, מינקה, ניצולת שואה ששרדה בזכות הסיפורים שכתבה. לצד הארועים הקשים שחוותה אנו מתוודעים גם לרגעים קטנים של נחמה ויופי שמתאפשרים בזכות קשרים אנושיים ובזכות היכולת לדמיין ולטוות סיפורים.

לאחר סיום המלחמה בחרה מינקה שלא לספר את סיפור הישרדותה, גם לא לבני משפחתה הקרובים ״דווקא מפני שהייתי סופרת, לא יכולתי לעשות זאת. כלי הנשק העומדים לרשותה של סופרת פגומים. מילים מאבדות את מהותן מעודף שימוש [...] מי שעבר את זה, יודע שאין מילים לתאר זאת. ומי שלא, לעולם לא יבין״. עמ׳ 358

זוועות השואה נידונו רבות במהלך השנים, אך נותרנו ללא הסבר משכנע כיצד כל כך הרבה אנשים מהשורה, הורים, אחים ובנים, הפכו להיות מפלצות אדם עם הדוקטרינה המתאימה מבית מדרשו של היטלר.

הספר נוגע, בין היתר, גם בנקודה זו – כיצד אדם המנהל חיים נורמטיביים הופך להיות נאצי, איך הוא מצדיק את מעשיו בפני עצמו ובפני אחרים ומהעבר השני, מה עזר לניצולים לשרוד יום אחרי יום בעוד שאחרים בחרו ״לוותר״.

בשורה התחתונה המסר של פיקו הוא שתמיד נראה את מה שנבחר לראות, את מה שאנחנו מסוגלים להכיל ואת מה שמשרת את מעשינו ואמונותינו.

תמיד זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו – הן כנאצי שצריך להצדיק את מעשיו בפני עצמו ולהבדיל אלפי הבדלות, כקורבן נואש שמנסה לשרוד יום נוסף את הזוועה ומחפש קרן אור להתלות בה.

ספר זורם וסוחף על אף התכנים הקשים לקריאה.

סייג' עובדת במאפיה ופוגשת את ג'וזף ובר הקשיש הגרמני המספר לה על עברו הרחוק ומבקש ממנה בקשה מיוחדת.
לב העלילה בספר היא סיפורה של סבתה של סייג' כנערה במחנה ריכוז . התאורים פה הם קשים וארוכים וחודרים פנימה עד שפעמים רבות עצרתי את הקריאה היומית והמשכתי ביום שלמחרת. סייג' משתפת את המידע עם ליאו שהוא סוכן באפ.בי.אי .
ג'ודי פיקו כמו במרבית ספריה מכניסה את הקוראים לאוירה הקשה של הספר.