ביקורת ספרותית על מספרת הסיפורים מאת ג'ודי פיקו
ספר מעולה

---

דרוש מאמץ לא קל לכתוב על ספר שעוסק בשואה.

"מספרת הסיפורים" הינו ספר נפלא עם סיפור/סיפורים לא פשוטים, לא קלים, נוגעים, בועטים, מזעזעים ולצערנו –אמיתיים.

בעודי כותבת את המשפט הראשון בסקירתי הנוכחית, אני רואה את התמונה המפורסמת של שער הכניסה למחנה אושוויץ שמעליו מתנוססת הכתובת: "העבודה משחררת" -Arbeit macht frei.

גם אני כמו רוב קהל הקוראים, וחובבי הסרטים מכירים את גו'די פיקו מהספר והסרט "שומרת אחותי". כתיבתה של גו'די פיקו בהירה ופשוטה כאחד וכיוון שכך, בעזרת המילים שהיא שוזרת למשפטים, הקורא חש את אותה "צביטה".

לא את כל הספרים של גו'די פיקו אהבתי, למרות זאת, רובם הצליחו לשאוב אותי ולאחר מכן גרמו לי, להתחבט ביני לבין עצמי. לדעתי זו הגאונות המיוחדת של גו'די פיקו שחביבה על מעגל קוראים רב. היא יודעת להותיר חותם ומצליחה לעשות זאת גם בספר הנוכחי.

"מספרת הסיפורים" סובב סביב האופה סייג' ולא רק, משום שדמויות הרקע מרתקות לא פחות.

מי זו סייג'? צעירה, יהודיה שלה שתי אחיות (פפר וספרון) שאין לה קשר איתן.

סייג' לא מצליחה להתגבר על אובדן האם לפני כשלוש שנים, ולכן היא מחליטה להתחבר לקבוצת תמיכה של "מאבדי דרכים"- קבוצה ששומרת על קשר עם מה שחסר ועם מה שלא קיים.

במסגרת הקבוצה סייג' פוגשת את ג'וזף וובר, ולפרנסתה עובדת כאופה בבית המאפה של מרי.

מרי – הבוסית, אישה מיוחדת שהאמינה בקלישאות ופרסה אותן על גבי כתוביות בקירות בית המאפה...לטעימה, ציטוט עמוד 27: "דרשו ותמצאו. לא כל התועה איבד את דרכו. מה שנחשב אינו השנים בחייך, כי אם החיים בשנותיך..." מלבד בית המאפה מרי היתה אישה פעילה ואף ניהלה סוג של קהילה כמו: שיעורי יוגה, מעגלי סריגה ועוד. ציטוט נוסף משיחה בין מרי לסייג' עמוד 107: "אם את לא יודעת מאיפה באת, איך בשם אלוהים תביני לאן את הולכת?" לדעתי מרי הבוסית שימשה לסייג' כ"אמא מחליפה" וכתף תומכת.

כיוון שסייג' היתה מ"המתבודדים" ולא בדיוק דברנית, העבודה בבית המאפה בשעות הלילה התאימה לה. היא העדיפה לחיות את החיים במהופך. לא היה לה שום קושי להיכנס למיטה עם זריחת השמש ולהתעורר עם שקיעתה.

בחיי הזוגיות שלה סייג' העדיפה להיות "האישה השנייה" וקיימה מערכת יחסים לא מחייבת, עם אדם הנשוי, אותו הכירה במהלך ההלוויה של האם.


להפתעתה, באחד הימים היא ניתקלת בגו'זף וובר בבית המאפה יחד עם כלבתו אווה. בניגוד לאופיה "השתקני" של סייג' מתחילה להתפתח בין שני אלה שיחה ומערכת יחסים מיוחדת. מידי יום גו'זף נוהג להגיע לבית המאפה לקפה עם מאפה ומחברת צמודה, ששם הוא נוצר את מחשבותיו אחרת, הן "בורחות לו" לדבריו...

"חשוב לזכור" הוא אומר... ככל שביקוריו תכופים יותר כך השיחות של שני אלה רוקמת עור וגידים.

מי הוא ג'וזף וובר? ג'וזף וובר איש אס.אס. לשעבר, פושע נאצי , קשיש בגיל מופלג (95) וחביב על אנשי העיירה. "גם הוא שומר על קשר עם מה שחסר ומה שלא קיים... "

בבית המאפה ובמפגשים בביתו, ג'וזף מקלף את עברו בפני סייג' במטרה לבקש מסייג' בקשה אחת, אך היא לא בטוחה שתוכל להגשימה...

בחלק השני של הספר מובא בפני הקורא סיפור חייה של הסבתא – מינקה, ניצולת שואה מאוושויץ שצלחה את הגיהנום. מינקה זוכרת...והיא זוכרת ה-כ-ל! אבל... ציטוט עמוד 77: "לא אמרתי שאני לא זוכרת, מתקנת סבתי. "אמרתי שאני מעדיפה לשכוח".

החלק הנוכחי בספר מפוטם בתיאורים קשיים, מבעיתים, מחרידים ומזעזעים. למרות ש"המפלצת הנאצית" מוכרת במעשיה הבלתי אנושיים, היא תמיד מכווצת את שרירי הלב, ותמשיך לכווצם עוד הרבה דורות.

את החלק הזה מסיימת גו'די פיקו במשפט: "מי שעבר את זה, יודע שאין מילים לתאר זאת. ומי שלא, לעולם לא יבין. (ציטוט מעמוד 358) ...

החלק השלישי בספר סוגר את המעגל כלחמניית קשר, כפי שגו'די יודעת לעשות כמעט בכל ספריה.

לטעמי האישי דמותה של מינקה מעניינית ומרתקת כאחד. כל דמות בסיפור הנוכחי מעלה שאלות לא פשוטות שגורמות להרהורים לא מעטים.

גו'די פיקו בכתיבתה הסוחפת משרבבת תובנות וקלישאות, ויחד עם זאת הקורא מתוודה לסוגיות שנויות במחלוקת כגון: האם אפשר לסלוח לרוצח? האם החביבות והחיוך של אדם בן 95 יכולה לכפר על העבר? היכן הגבול בין המוסר, לצדק, לסליחה ולחמלה? האם אנחנו בני התמותה, בוחרים לא לראות את מה שאנחנו מעדיפים להעמיד פנים שאינו קיים?

ציטוט נוסף למחשבה מעמוד 115: "חרטה עשויה להעניק שלווה לרוצח, אבל מה עם הנרצח? אני לא מחשיבה את עצמי ליהודיה, אבל האם עדיין יש לי אחריות כלפי קרובי הדתיים, שנרצחו בגלל זה?"

גו'די פיקו בוחרת לסכם את ספרה ב "הבדיון, פנים רבות לו, סודות, שקרים, סיפורים, כולנו מספרים אותם. לפעמים בכוונה לשעשע. לפעמים לשם הסחת דעת. ולפעמים כי אין לנו ברירה"...

הספר "מספרת הסיפורים" מצליח לשאוב את הקורא לתוכו. הקריאה בו קולחת, צובטת, מטלטלת ומנערת.

אני מרשה לעצמי להצדיע לגו'די פיקו, שכתבה סיפור כזה שהעולם יזכור ולא יעדיף לשכוח.

יופי של כתיבה שמותירה הרבה קושיות שלא בטוח שתימצא להן תשובה לא בדור הזה ולא בדורות הבאים.

ממליצה בחום.

לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על מספרת הסיפורים