ביקורת ספרותית על על החוף מאת נוויל שוט

---

שלום לכולכם ידידיי. אני אפילו לא יודע איך ניתן להתחיל ולתאר את אשר הותיר בי מחשבתית ספר זה.
בראשית כל כל מי שמכיר אותי יודע שאני חובב ספרי מתח/מדע בידיוני/וספרות אפוקליפטית.
למה אני אוהב ספרות אפוקליפטית? האמת אין לי מושג ממשי להבהיר זאת. אולי זה מין משהו פנימי הגורם לי לתהות מה אנו כאנושות יכולים לעשות/איך האנושות יכולה להתאגד יחד וללכת יד ביד ככוח מאחד , ולא כפי שאני רואה את עולמנו , מבוזר , בלתי מאוחד , עולם שטוף שנאה ביו עדתית , מלחמות אינסוף בכל רחבי העולם , ורוע שפושה כאן כל העת , ללא כל אור שנראה לנו באופק. אולי זאת אחת הסיבות , יתכן גם שלעיתים אני חש עד כמה כל האנושות שלנו קרובה לעיתים לסף הכחדה עצמית עם כל הנשק הביולוגי/גרעיני הקיים בעולם ועד כמה מפריד פה קו דק בו מטורף אחד או יותר יחליט לעשות מעשה שלא יעשה , ולגרור את כולנו לשואה איומה.
ספר זה הנו ספר ישן שהתוודעתי אליו רק לאחרונה. מודה ומתוודה אני שדווקא בתקופה זו אני מוצא ספרות מופת וסופרים אדירים שכתבו ספרות לפני שנים רבות ורק עכשיו באמת נחשפתי אליהן בדרך לא דרך.
אני יודע כעת שספר זה היה הספר הכי דכאוני , הכי כואב והכי עצוב שנתקלתי בו עד היום.
שעות אחרי סיום קריאתו , אני חש מועקה בלתי רגילה מכיוון שפשוט לא נותר שום מוצא לאנושות אחרי שואה גרעינית אדירה שהתחוללה בו. מדובר על אוכלוסייה שהיא בעצם שארית של פליטה הנמצאת באוסטרליה , קבוצה שיודעת שסופה של האנושות מתקרבת אליהן באופן בלתי נמנע , האופן בו קבוצת אנשים זו חיה את חייה , הדיאלוגים המעמיקים בו הם דנים , האופן הכאוב בו הם משלימים עם גורלן בדרכך בו הם מחליטים לשים קץ לסבל לכשהוא יגיע.
מה אכתוב לכם. גוש ענקי יושב לי בבית החזה ומסרב להשתחרר. בכל ספריי לא נתקלתי בסוף עצוב שכזה.
זוהי טרגדיה אמיתית שנוצרה , כך חשתי באופן מעמיק כשקראתי את הספר הזה.
זה בהחלט לא ספר לכל אחד ממכם.

» ביקורות נוספות של arti
» ביקורות נוספות על על החוף