ביקורת ספרותית על על החוף מאת נוויל שוט
ספר בסדר

---

אחד הספרים הכי פסימים, פטאליים וקודרים שנכתבו סביב החרדות הקיומיות שהיו קשורים לאפשרות של מלחמה גרעינית שבסופה לא יוותר דבר מהאנושות. כשמסתכלים על הספר מנקודת מבט עכשווית, רואים בבירור כמה הסיטואציה של ענן רדיואקטיבי, שעובר מאזור לאזור ומחסל את תושביו, לא מבוססת על שום היגיון מדעי כלשהו. וזה בסדר לגמרי, גם כי ברור שנוויל שוט השתמש בענן הזה (שהוא יותר תנ"כי בעיני מאשר כול דבר אחר) כזרז להסתכלות על האופנים השונים שבהם תושביה של מלבורן יתמודדו עם הידיעה שמותם עומד להגיע בוודאות גמורה בעוד מספר ימים או שבועות. זה ניסוי מחשבתי נחמד, שהחיסרון שלו הוא חוסר היכולת של שוט להציע אלטרנטיבות מעבר להתמודדויות שהימרתי עליהם עוד לפני שניגשתי לקרוא את הספר. יש משהו מסרס בלהאמין שעיקר המנעד האנושי אל מול קטסטרופה נע בין עמדות של "לעזאזל עם הכול! אחרי המבול!" לבין המתנה פסיבית ושקטה לקץ. לרוע המזל, חלק ממגבלות הדמיון של שוט הן לחלוטין אופייניות גם לאלו של חלק מהאנשים שחושבים על השואה האקלימית הקרבה (כאשר גם סופר, שאני מחבב, כמו ג'ונתן פראנזן נופל בהם).

» ביקורות נוספות של eden of
» ביקורות נוספות על על החוף