“קראתי את הספר מזמן. כל כך מזמן, שלא זכרתי את שמו, ולא מיהו המחבר. רק זכרתי את הקווים העיקריים של העלילה, וכמה מן הפרטים שלה. נזכרתי בו כשקראתי ספר דיסטופי בשם "הדרך" לקורמאק מקארתי. "הדרך" הוא ספר דיסטופי, המתאר מסע של אב ובנו מן הכלום אל הכלום, בשנים של אחרי סוף העולם. אחרי שאפוקליפסה מיסתורית שטיבה אינו ידוע השמידה את רובו של המין האנושי, והפך את עריו לחורבות עשנות.

ראשית אודה ליעל-הר שזיהתה את הספר על פי התיאור הקלוש שנתתי, וכך כיוונה אותי אל הקישורים שיאמתו שזה אכן הספר שזכרתי. מסתבר שזה ספר שנכתב לפני די הרבה זמן, שנים ספורות לאחר הבהלה הכלל אנושית שנוצרה לאחר שנודע עומק ההרס שגרמו ההפצצות האמריקאיות על הערים היפניות הירושימה ונגסקי. לאחר שקצת הבינו מה זאת נשורת גרעינית, וכי הפגיעה באדם, בצומח, באדמה ובאוויר נותרת זמן רב אחרי שהמפציצים חזרו לדרכם, המלחמה נגמרה, ונראה שכביכול הכל אמור לשוב אל מקומו בשלום.

"הדרך" הוא ספר מלא עגמומיות. הוא אפור, מלא אפר, ומדכדך. הוא מתאר שאריות אנוש, אבק אדם, ההולכות אל אובדנן. גם "על החוף" מתאר את שארית האנושות ההולכת אל אובדנה. אבל התמונה שהוא מציג מתעתעת. כי באוסטרליה השורדת-עדיין השמש זורחת והפרחים פורחים. יש בידי התושבים מידע, או לפחות השערות, על הסוף הקרב. יש אפילו הערכות כלשהי אליו. אבל זה במישור השכלי. המישור הרגשי מתפצל - חלקו מאמין ומשלים, וחלקו מדחיק ומתעלם. אחת התמונות שנחרטו בי מתוך הספר הזה היא של אישה השותלת פקעות צבעונים בגינה, בשביל השנה הבאה, וזאת למרות מירב הסיכויים שאומרים שלא תהיה בכלל השנה הבאה.

זה דומה ולא דומה לאדם החולה במחלה סופנית ושומע על מותו הקרוב. כי האדם הוא בודד, והוא מבודד עוד יותר בידיעת מותו הקרב. ומצד שני, יש בחיים הנמשכים אחריו בכדי לעודד, או לפחות לספק הסחת דעת. קהילה שלמה, יבשת שלמה העוסקת במותה הקרוב ובידיעה הברורה שכל שנשאר הוא האין, עוברת תהליכים שונים.

עוד נשארה בזכרוני האווירה השולטת בספר - שלווה עד כדי לא להאמין. כן אני זוכרת את נושא הדלק. תושבי היבשת האוסטרלית הנותרת בדד בכדור הארץ, נותרו מחוסרי חומרי הדלקה ובערה של נפט ותוצריו, כי כל הבארות נמצאו בכדור הצפוני והושמדו באסון שהתרחש. וכך הם חוזרים להליכה ברגל, ולכל היותר נסיעה באופניים. גם בספר "הדרך" הדלק ממלא תפקיד חשוב. הארץ נותרה קרה, מכוסה עננים היוצרים בה חורף נצחי. כחלק מהישרדות בסיסית, מעבר למים ומזון, יש צורך לחפש כל הזמן גם דלק - כדי שיהיה במה להבעיר מדורה ולהתחמם. רבע ליטר נפט פה, חצי ליטר סולר שם, הכל נלקח ממכוניות הרוסות בכבישים השוממים, וממאגרים אחרים שבעליהם נטשו אותם.

ועוד פריט קטן שזכרתי - היחס לאנשים מ"שם". יש באוסטרליה השורדת עדיין, פליטי הכדור הצפוני, אנשי ים ששהו בה בזמן שהאסון הגדול התרחש, ועוד בדומה לזה. אלה אנשים שיודעים שאין להם בית, שכל קרוביהם ומכריהם כבר מתים, והתושבים הילידים מתייחסים אליהם ברגישות ובעדינות יתר.

אני לא יודעת למה הפריטים האלה נחרתו בזכרוני, אבל עובדה שכן. כל זה אומר שזה ספר חזק, שמשאיר את רושמו לאורך שנים ארוכות. אולי אני צריכה לקרוא אותו שוב. מצד שני, יכול להיות שלא כדאי. אולי הרושם הטוב שהיה לי לא יישמר בקריאה שניה, ואז חבל.”

“אחד הספרים הכי פסימים, פטאליים וקודרים שנכתבו סביב החרדות הקיומיות שהיו קשורים לאפשרות של מלחמה גרעינית שבסופה לא יוותר דבר מהאנושות. כשמסתכלים על הספר מנקודת מבט עכשווית, רואים בבירור כמה הסיטואציה של ענן רדיואקטיבי, שעובר מאזור לאזור ומחסל את תושביו, לא מבוססת על שום היגיון מדעי כלשהו. וזה בסדר לגמרי, גם כי ברור שנוויל שוט השתמש בענן הזה (שהוא יותר תנ"כי בעיני מאשר כול דבר אחר) כזרז להסתכלות על האופנים השונים שבהם תושביה של מלבורן יתמודדו עם הידיעה שמותם עומד להגיע בוודאות גמורה בעוד מספר ימים או שבועות. זה ניסוי מחשבתי נחמד, שהחיסרון שלו הוא חוסר היכולת של שוט להציע אלטרנטיבות מעבר להתמודדויות שהימרתי עליהם עוד לפני שניגשתי לקרוא את הספר. יש משהו מסרס בלהאמין שעיקר המנעד האנושי אל מול קטסטרופה נע בין עמדות של "לעזאזל עם הכול! אחרי המבול!" לבין המתנה פסיבית ושקטה לקץ. לרוע המזל, חלק ממגבלות הדמיון של שוט הן לחלוטין אופייניות גם לאלו של חלק מהאנשים שחושבים על השואה האקלימית הקרבה (כאשר גם סופר, שאני מחבב, כמו ג'ונתן פראנזן נופל בהם).”

“הסולם של חנן

☺☺☺☺☺ האם השכלת
☺☺☺ האם נהנית
☺☺☺ האם תחפש יצירות אחרות של הסופר(ת)
☺☺☺☺☺ האם נשאר משקע
☺☺☺ האם האהבה עוברת

לספר הזה יש קבלות ,בזכותו אנו נהנים היום מאויר מזוהם פחות בקרינה רדיו אקטיבית.
הספר תרם לעיצוב דעת הקהל ולהפסקת הניסויים הגרעיניים באטמוספרה.
אין זו ספרות גדולה אבל הנושא כל כך חשוב שגם למעלה מ 50 שנה מאז שהוא נכתב הוא עדיין רלוונטי,ובימינו אלה במיוחד.
התובנה המחלחלת היטב ולא מרפה היא שבמלחמה גרעינית אין מנצחים גם לאלו עם המכה השנייה או השלישית, כולנו ניכחד מהנשורת הרדיו אקטיבית.
מבחינה מדעית הספר מבוסס היטב ,נשען על עובדות מוצקות .כל ארוע של דליפה רדיו אקטיבית מעלה את רמת הקרינה העולמית בכפוף למשטר הרוחות.

הספר מתאר בצורה כואבת כל כך איך בני האדם נצמדים לדברים הקטנים של חיי היום יום נאחזים בהם עד הסוף ועד כמה הדברים הללו נעשים משמעותיים.
אצל נוויל שוט ,האנושות ברגעיה האחרונים אינה פורקת עול, אולי זה קשור לרקע הסקנדינבי המאופק שלו ,כנראה שכאן הוא טועה ,אני רק מאחל לכולנו שלא נגיע לשם כדי להיווכח בזה.”

“שלום לכולכם ידידיי. אני אפילו לא יודע איך ניתן להתחיל ולתאר את אשר הותיר בי מחשבתית ספר זה.
בראשית כל כל מי שמכיר אותי יודע שאני חובב ספרי מתח/מדע בידיוני/וספרות אפוקליפטית.
למה אני אוהב ספרות אפוקליפטית? האמת אין לי מושג ממשי להבהיר זאת. אולי זה מין משהו פנימי הגורם לי לתהות מה אנו כאנושות יכולים לעשות/איך האנושות יכולה להתאגד יחד וללכת יד ביד ככוח מאחד , ולא כפי שאני רואה את עולמנו , מבוזר , בלתי מאוחד , עולם שטוף שנאה ביו עדתית , מלחמות אינסוף בכל רחבי העולם , ורוע שפושה כאן כל העת , ללא כל אור שנראה לנו באופק. אולי זאת אחת הסיבות , יתכן גם שלעיתים אני חש עד כמה כל האנושות שלנו קרובה לעיתים לסף הכחדה עצמית עם כל הנשק הביולוגי/גרעיני הקיים בעולם ועד כמה מפריד פה קו דק בו מטורף אחד או יותר יחליט לעשות מעשה שלא יעשה , ולגרור את כולנו לשואה איומה.
ספר זה הנו ספר ישן שהתוודעתי אליו רק לאחרונה. מודה ומתוודה אני שדווקא בתקופה זו אני מוצא ספרות מופת וסופרים אדירים שכתבו ספרות לפני שנים רבות ורק עכשיו באמת נחשפתי אליהן בדרך לא דרך.
אני יודע כעת שספר זה היה הספר הכי דכאוני , הכי כואב והכי עצוב שנתקלתי בו עד היום.
שעות אחרי סיום קריאתו , אני חש מועקה בלתי רגילה מכיוון שפשוט לא נותר שום מוצא לאנושות אחרי שואה גרעינית אדירה שהתחוללה בו. מדובר על אוכלוסייה שהיא בעצם שארית של פליטה הנמצאת באוסטרליה , קבוצה שיודעת שסופה של האנושות מתקרבת אליהן באופן בלתי נמנע , האופן בו קבוצת אנשים זו חיה את חייה , הדיאלוגים המעמיקים בו הם דנים , האופן הכאוב בו הם משלימים עם גורלן בדרכך בו הם מחליטים לשים קץ לסבל לכשהוא יגיע.
מה אכתוב לכם. גוש ענקי יושב לי בבית החזה ומסרב להשתחרר. בכל ספריי לא נתקלתי בסוף עצוב שכזה.
זוהי טרגדיה אמיתית שנוצרה , כך חשתי באופן מעמיק כשקראתי את הספר הזה.
זה בהחלט לא ספר לכל אחד ממכם.”