ביקורת ספרותית על מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ מאת כריס הדפילד
ספר בסדר

---

באחד בפברואר 2003, הייתי בדרכי לטבריה, עם קולגות מהעבודה. תכננו להתחיל יום שיא בפרוייקט חדש, ולכן דיברנו כל הדרך ולא ממש הקשבנו לחדשות. כאשר הגענו למקום המנהלת אמרה שלצערה "לרגל האירועים" היא מתחילה את היום בדרך קצת שונה, וכינסה את התלמידים. כך נודע לי על מותו של אילן רמון. בניגוד אלי, המעופפת באסטרונאוטיות ולא ממש מבחינה באקטואליה סביבי, תלמידי כיתות ז' בחטיבה בטבריה עקבו בדריכות אחרי טיסתו של האסטרונאוט הישראלי הראשון, ומותו היכה אותם באבל גדול. באחת עשרה השנים שחלפו מאז יצא לי להיות מעורבת בפעילויות חינוכיות רבות לזכרו של רמון, ואולי זה עצוב לומר, אבל אני חושבת שהרבה מהן לא היו מתקיימות אילו קולומביה היתה חוזרת בשלום לכדור הארץ.

על כריס הדפילד שמעתי לראשונה די באיחור, ורק דרך גירסת הכיסוי שלו לשיר space oddity. בסרטון רואים גבר נאה, בגיל העמידה, מרחף לו בתוך צינור מצופה באלומיניום, ומנגן בגיטרה, ולסירוגין מסתכל בנוף כדור הארץ מבחוץ. כפי שתהו תלמידי כיתת המחוננים שלי: "זה אמיתי?". עשרות שנים של סרטים ודימויים ויזואליים של כאילו חלל, כאילו מעבורת חלל, כאילו חוסר כבידה, הרגילו אותנו לכאילו, עד שגם הדבר האמיתי נראה מפוברק. כמו אותה שעה באחד עשר בספטמבר אלפיים ואחת שבה צפיתי בטלוויזיה בבניינים קורסים, ושמעתי שוב ושוב את הקריינית מדגישה שזה הדבר האמיתי. לא דימוי. ובכל אופן, אם נחזור לכריס הדפילד, הוא שר יפה. והסרטון שלו ויראלי, וזוכה לכמות מכובדת ביותר של צפיות. אולי בגלל שזה באמת צולל בתחנת חלל. אולי בגלל סיבות אחרות.

אנשים אחרים שמעו על הדפילד עוד קודם, שכן מסתבר שהוא (או צוות העובדים בסוכנות החלל הקנדית) העלו לרשת סרטונים שבהם הוא מפרט על הזוטות הקטנות הכרוכות בחיים בחלל - כיצד מתרחצים, איך מצחצחים שיניים (בולעים את המשחה...) או מה ואיך אוכלים במהלך השהות הארוכה, ודברים נוספים הכרוכים בחיים בחלל צר ודחוס, בחוסר כבידה, ובמרחק אדיר מכדור הארץ. איכשהו הפרטים הקטנים האלה הופכים להיות מאוד אטקרקטיביים. אולי בגלל ההשערות הרבות שצמחו בספרי וסרטי המד"ב, ואולי כי סתם, אנחנו באמת מתעניינים בחלקים הקטנים שמרכיבים את חיי היומיום.

אז כריס הדפילד חזר לכדור הארץ, ונכנס לאטמוספירה בשלום, מה שהוא מדגיש שוב ושוב שאינו מובן מאליו. ועכשיו הוא מספר על חוויותיו. אני לא יודעת אם יצא לכם פעם לדבר עם מישהו שחזר זה עתה ממסע בהודו. או בקמצ'טקה. לי יצא. וזה די מעיק. בחלון הזמן הראשוני, תחת עומס החוויות החזק, הן יוצאות דחוסות מאוד, נכנסות לפרטי פרטים שאינם בהכרח מעניינים, ואינטנסיביות מדי עבור השומע. רק בחלוף הזמן, כאשר אותו אדם מעבד את החוויות שלו (בעצמו או בעזרת שומעים אומללים אחרים) ויוצק אותם לתוך מסגרות סיפוריות, הם הופכים להיות בני האזנה. וזה מה שקורה כאן. הדפילד לקח על עצמו משימה חינוכית - לשכנע אנשים שיש תועלת במבצעי החלל היקרים ובחקר החלל. בנוסף הוא מנסה לערוך כאן סיכום של הקריירה שלו במעין ספר של עזרה עצמית המתאר את ההחלטות שקיבל במהלך חייו. בדרך משם לכאן - בין החוויה העצומה והחזקה שעבר, ובין הזיקוק שלה כמשל מחנך לעולם, הוא מספר דברים מעניינים. אבל שני הקצוות האחרים מצליחים לקלקל חלקים מהספר, ולהפוך אותו לעוד קוריוז שיווקי של סוכנות החלל הקנדית.

ומי שרוצה לשמוע את ספייס אודיטי, זה מומלץ:
https://www.youtube.com/watch?v=KaOC9danxNo

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ