“זה לא ספר - זה מניפסט/נאום ניצחון של אדם זחוח, מלא בעצמו וחדור גאוות יחידה.
בניגוד להבטחה שעל גבו הספר לא עוסק בחוויה היומיומית של האסטרונאוט או בהתמודדותו עם שגרת האימונים והחלל. הוא כן עוסק בהמטרת קלישאות ומנטרות בשנקל על הקורא האומלל תוך רישום זכויות יוצרים עליהן.
חשבתם ש'ביקורת זה לא עלבון אלא הזדמנות'? זו סיסמה שלמדתם בקורס מד"צים? לא-לא. היא הומצאה בנאס"ה ע"י אסטרונאוטים. כך גם 'להנות מהדרך ולא מההגעה ליעד', 'יש להתכונן תמידלתרחיש הגרוע מכל' וכיו"ב אמרות שפר.
כל זה מסוקר בצורה יבשה ועניינית מאוד בלי שמץ קטן של אנושיות.
ספר משעמם ומיותר”

“נהנתי מאוד מאוד !!!
הסופר, כריס הדפילד, שהוא קוסמונאוט לשעבר, ששהה בתחנת החלל , מתאר את הלימודים שצריכים לעבור בכדי להיות אסטרונאוט, מספר על האתגר האישי להיות טייס חלל, והחישול הפנימי שנדרש כדי לעמוד במשימה.
ומונה את הערכים והתובנות שהוא קיבל מעצם הלימודים ומתוך התבוננותו בכדור הארץ בזמן השהייה בחלל.
בספר מציג כריס הדפילד את התכונות הנדרשות מטייס בכלל ומטייס חלל בפרט, ומוסיף אנקדוטות ותאורים מהחיים בחלל:
כמו איך להשתין בתחנת החלל, שבה אין כח כבידה, וכל טיפה עלולה להיות מופצת לכל משתתפי המסע... ועד ניתוח מצבי תקלה קריטיים והצורך בקבלת החלטות מהירה.
בנוסף לספר שהוא מומלץ מומלץ, כריס גם העלה כמה סרטונים ליו טיוב, ואף הם מאוד מומלצים.
בסרטונים הוא מדגים: איך ישנים בחלל ( ניתן לישון גם בעמידה, אבל חייבים לקשור את הזרועות והרגליים לקיר תומך, על מנת לא לרחף, אם כי השיער מרחף לו למעלה, וזה מראה די משעשע)
עוד סרטונים מראים את ההיבטים היומיומיים הייחודיים לחיים בחלל, כגון: איך הולכים לשירותים; איך ישנים; מה אוכלים, איך אפשר לשחק כדור עם טיפת מים, איך מתרחצים ואיך מצחצחים שיניים ( בולעים את המשחה)
תוך זמן קצר החלו עשרה מיליון בני אדם מרחבי העולם, ובינהם גם אני ((: לעקוב אחריו ברשתות החברתיות וביוטיוב.
באחד הסרטונים, שהפכו לסרטון ויראלי, הוא נצפה מבצע גירסה חדשה לשיר: "Space Oddity" של דייויד בואי.
תהנו !
https://www.youtube.com/watch?v=KaOC9danxNo”

“זהו ספר מבטיח דבר אחד, ומקיים דברים אחרים.
לטיסה לחלל יש משמעויות רבות. בעצם יש כאן השלכה של אדם אל סביבה עויינת, שאינה מתאימה בהחלט לקיום שלו, אינה סולחת, ומפתיעה באתגרים שהיא מעמידה בפני הנוסע אליה, בזמן הנסיעה, השהיה והחזרה לכדור הארץ.

הטיסות הראשונות , היו אתגר ליכולת להתנתק מכח הכבידה ( תוכנית מרקורי), לאחר מכן נבחנה האפשרות לשיגור אדם סביב כדור הארץ (יורי גאגארין ואחריו האמריקאים), בשלב השלישי באו הטיסות לירח ( תוכנית אפולו).
בשלב הנוכחי יש תהליך בדיקה של השהות הממושכת בחלל (בינתיים חצי שנה כל פעם), בתחנה שחגה סביב כדור הארץ.

פיתוח כזה דורש השקעה בתחום הטכני , כמו לווינים, טילים ומעבורות חלל.
והעיקר, בהכשרה של טייסי חלל , קוסמונאוטים.

כל אחד מהנושאים מכיל עולם ומלואו של הרחבת יכולות , התכוננות לבלתי צפוי ולימוד לקחים.
לא במקרה נקראה מעבורת אחת Endeavor , הרפתקאה ( שם זהה נתן קפטן קוק לאחת האוניות שלו במסעו לגילוי אוסטרליה, ניו זילנד והוואי).
הסופר שהוא קוסמונאוט לשעבר,ששהה בתחנת החלל , בחר בתימה מרכזית אחת והיא :"האתגר".
האתגר האישי להיות טייס חלל,מקנדה, והחישול הפנימי שנדרש כדי לעמוד במשימה.
בספר, מציג כריס הדפילד, את התכונות הנדרשות מטייס בכלל וטייס חלל בפרט:
- היכולת להיות מוכן לאפשרות של תקלה. ולכן יכולת חשיבה שלוקחת בחשבון הרבה גורמים שמשפיעים על פעולות פשוטות ( כמו איך להשתין בחללית שבה אין כבידה וכל טיפה עלולה להיות מופצת לכל משתתפי המסע מחד, ועד ניתוח מצבי תקלה קריטיים והצורך בקבלת החלטות מהירה,כמו תקלה במנוע או גורם אחר בהמראה או נחיתה).

- קור רוח, ושיקול דעת מהיר.
- פעולה בצוות כדי לקדם משימה וליצור אווירה נוחה בסביבה לחוצה.
- יכולת להשתובב בגבולות האפשר כמו תחרויות ותעלולי יצירת כדורי מים בצבעים שונים, או ריחוף מהיר בלי היתקלות לקצה תחנת החלל. ועוד ועוד.

הכותב מעלה נושאים רבים.

חסרונו של הספר כי הוא אינו סיפור. הוא בעצם כשמו:מדריך של נושאים ובעיות.
אין הוא הספר " הצוות הנבחר", שבו הלבטים,תחושות וכאב של טייסי החלל נפרש, ויש תחושה ואפשרות לקורא להזדהות איתם.
הדוגמה הבולטת , היא יחסו למשפחה ויחס המשפחה אליו במסעו להיות איש חלל.
כריס משקיע את רובו ככולו בעבודה גם בנושאים שאינם קשורים ישירות במשימה שלו כמו, הסברה בבתי ספר ומקומות שונים על חשיבות חקר החלל.
התוצאה : יש נתק עם הבית. עד כדי כך, שבזמן מסויים הילדים אינם שמחים לקראתו, כשהוא חוזר אחרי מספר חודשים לחופשה.( לא מטיסה בתחנת חלל ששם מובן שאין אפשרות לחבק את הילדים או את האישה).
הוא מטיף להם על חובתם המוסרית כלפי אביהם.
ואז אישתו מסבירה לו כי הילדים התרגלו לחיות בלעדיו.
דרמה אמיתית שמוזכרת כמעט בטקסט שציינתי.
מין צ'ק ליסט או בד"ח בלשון הטייסים.
דוגמה אחרת היא ההתיחסות לשינויים הפיזיולוגיים הקורים לאדם השוהה זמן רב בחלל ( מתארך, עצמות פריכות , הלב מתכווץ כי הוא לא צריך להתאמץ וכו וכו).
הכל מצויין כמעט כרשימת תיוג, אולם כל אחד מהם הוא תהליך , שההחלמה מהם או אם נשארו עקבות עד היום, אינם מובאים בספר.
אולי זה מזכיר את הרושם של חגים יהודיים אצל ילד קטן: "היה קשה, התנפל עלינו אויב או צורר, התגברנו עליו ,ועכשיו לאכול".
אין פירוט או מתן תחושה, איך היתה בניית היחסים עם אישתו, למעט שהיא היתה נפלאה ותומכת.
אין כעסים או אפילו טרוניה קלה מצידה וכיצד הוא הגיב.
אולי כדי להיות אסטרונאוט טוב צריך להיות מאצ'ו מוחצן (אפילו מנגן ושר בגיטרה ומלחין שיר)?
הספר אולי היה ראוי לציון "בסדר" בלבד. יחודו בנושאים שהוא פורש.”

“באחד בפברואר 2003, הייתי בדרכי לטבריה, עם קולגות מהעבודה. תכננו להתחיל יום שיא בפרוייקט חדש, ולכן דיברנו כל הדרך ולא ממש הקשבנו לחדשות. כאשר הגענו למקום המנהלת אמרה שלצערה "לרגל האירועים" היא מתחילה את היום בדרך קצת שונה, וכינסה את התלמידים. כך נודע לי על מותו של אילן רמון. בניגוד אלי, המעופפת באסטרונאוטיות ולא ממש מבחינה באקטואליה סביבי, תלמידי כיתות ז' בחטיבה בטבריה עקבו בדריכות אחרי טיסתו של האסטרונאוט הישראלי הראשון, ומותו היכה אותם באבל גדול. באחת עשרה השנים שחלפו מאז יצא לי להיות מעורבת בפעילויות חינוכיות רבות לזכרו של רמון, ואולי זה עצוב לומר, אבל אני חושבת שהרבה מהן לא היו מתקיימות אילו קולומביה היתה חוזרת בשלום לכדור הארץ.

על כריס הדפילד שמעתי לראשונה די באיחור, ורק דרך גירסת הכיסוי שלו לשיר space oddity. בסרטון רואים גבר נאה, בגיל העמידה, מרחף לו בתוך צינור מצופה באלומיניום, ומנגן בגיטרה, ולסירוגין מסתכל בנוף כדור הארץ מבחוץ. כפי שתהו תלמידי כיתת המחוננים שלי: "זה אמיתי?". עשרות שנים של סרטים ודימויים ויזואליים של כאילו חלל, כאילו מעבורת חלל, כאילו חוסר כבידה, הרגילו אותנו לכאילו, עד שגם הדבר האמיתי נראה מפוברק. כמו אותה שעה באחד עשר בספטמבר אלפיים ואחת שבה צפיתי בטלוויזיה בבניינים קורסים, ושמעתי שוב ושוב את הקריינית מדגישה שזה הדבר האמיתי. לא דימוי. ובכל אופן, אם נחזור לכריס הדפילד, הוא שר יפה. והסרטון שלו ויראלי, וזוכה לכמות מכובדת ביותר של צפיות. אולי בגלל שזה באמת צולל בתחנת חלל. אולי בגלל סיבות אחרות.

אנשים אחרים שמעו על הדפילד עוד קודם, שכן מסתבר שהוא (או צוות העובדים בסוכנות החלל הקנדית) העלו לרשת סרטונים שבהם הוא מפרט על הזוטות הקטנות הכרוכות בחיים בחלל - כיצד מתרחצים, איך מצחצחים שיניים (בולעים את המשחה...) או מה ואיך אוכלים במהלך השהות הארוכה, ודברים נוספים הכרוכים בחיים בחלל צר ודחוס, בחוסר כבידה, ובמרחק אדיר מכדור הארץ. איכשהו הפרטים הקטנים האלה הופכים להיות מאוד אטקרקטיביים. אולי בגלל ההשערות הרבות שצמחו בספרי וסרטי המד"ב, ואולי כי סתם, אנחנו באמת מתעניינים בחלקים הקטנים שמרכיבים את חיי היומיום.

אז כריס הדפילד חזר לכדור הארץ, ונכנס לאטמוספירה בשלום, מה שהוא מדגיש שוב ושוב שאינו מובן מאליו. ועכשיו הוא מספר על חוויותיו. אני לא יודעת אם יצא לכם פעם לדבר עם מישהו שחזר זה עתה ממסע בהודו. או בקמצ'טקה. לי יצא. וזה די מעיק. בחלון הזמן הראשוני, תחת עומס החוויות החזק, הן יוצאות דחוסות מאוד, נכנסות לפרטי פרטים שאינם בהכרח מעניינים, ואינטנסיביות מדי עבור השומע. רק בחלוף הזמן, כאשר אותו אדם מעבד את החוויות שלו (בעצמו או בעזרת שומעים אומללים אחרים) ויוצק אותם לתוך מסגרות סיפוריות, הם הופכים להיות בני האזנה. וזה מה שקורה כאן. הדפילד לקח על עצמו משימה חינוכית - לשכנע אנשים שיש תועלת במבצעי החלל היקרים ובחקר החלל. בנוסף הוא מנסה לערוך כאן סיכום של הקריירה שלו במעין ספר של עזרה עצמית המתאר את ההחלטות שקיבל במהלך חייו. בדרך משם לכאן - בין החוויה העצומה והחזקה שעבר, ובין הזיקוק שלה כמשל מחנך לעולם, הוא מספר דברים מעניינים. אבל שני הקצוות האחרים מצליחים לקלקל חלקים מהספר, ולהפוך אותו לעוד קוריוז שיווקי של סוכנות החלל הקנדית.

ומי שרוצה לשמוע את ספייס אודיטי, זה מומלץ:
https://www.youtube.com/watch?v=KaOC9danxNo”