אז מה עושים?
איך מנערים מדינה מבואסת, צינית, מפוחדת, מפולגת, משועממת, שרע לה כל כך בגלל שדווקא הרבה יותר טוב?

מכוונים יותר גבוה... שמים מטרה שלא ברור שמגיעים אליה... מתאמצים לקראת משהו שהסיכוי גדול יותר להיכשל מאשר להצליח... אבל אם רק נצליח – ואו!
לחבק וללמוד מאוסף הכישלונות, להתחרות להתאמן ולא לפחד מהשקעה של שנים, ולמצוא יריב שקול שאנחנו מפחדים ממנו שיכול בדיוק כמונו – ולנצח אותו.

המטרה היא לא להגיע רק ליורו או למונדיאל – המטרה היא לנצח בגמר המונדיאל בעוד X שנים, ויאללה לעבודה, לא לפחד ולא להתאבל על כל הפסד ולהשתגע מכל ניצחון... רק לעבוד קשה ולהאמין.

ארה"ב של מסילת הרכבת למערב היתה כזאת
ארה"ב של תעלת פנמה היתה כזאת
ארה"ב של הפצצה האטומית היתה כזאת
וארה"ב של שנות החמישים והשישים היתה כזאת – לחלל ולירח! בלתי נתפס אבל זאת המטרה ובסוף אתם יודעים מה קרה.

קן פולט לוקח אותנו לימים הללו, לארה"ב של 58' והמרוץ מול רוסיה לכיבוש החלל.
ימים של פרנויה מריגול קומוניסטי, ה-CIA משתוללת ועושה מה שהיא רוצה, וגבר ברחוב הוא מוזר אם הוא מסתובב בעיר בלי כובע.

למרות שזה קן פולט, וזה ספר מתח טוב ששם בפינה הרבה ספרי מתח עכשוויים – הוא לא מהספרים הטובים ביותר שלו, שכן הרקע ההיסטורי המדויק שפולט כל כך טוב בו, קצת נעלם לו כאן.
ועם זאת – לסופר הזה יש כישרון לקחת משהו קטן ואמיתי היסטורית, כמו עיכוב לא מוסבר של יומיים בשיגור חללית אמריקנית אי שם בשנת 58', ולהפוך את זה למעדן סיפורי מלא דמיון וכישרון.

הסיפור שלו הזכיר לי את המרוץ לחלל, ואת התקופה בה ארה"ב שמה לעצמה מטרות עצומות כדי לגדול עוד יותר – וחידד לי ההבנה באחת הסיבות לחוסר החדווה והבאסה הקולקטיבית שלהם היום – הם פשוט הפסיקו לנסות.
גם אנחנו מתחילים להפסיק לנסות וזה מעצבן אותי – הפסקנו לשים מטרות משוגעות ולכן אנחנו כל כך עסוקים בלהתבאס, ולהתייאש מכל דבר, למרות שמצבינו היום טוב עשרות מונים מכל תקופה אחרת.

מי שמנסה לדוגמא הם הסינים...בעוד בת"א רק עכשיו מתחילים לעמוד בפקקים בגלל הרכבת התחתית, הם מתכננים רכבת תת מימית בין סין לארה"ב – מבינים? (לא שבא לי להיות תחת שלטון סיני ... אבל הם מנסים!)

טוב נסחפתי... ספר מתח קליל (וספר טיסה נחמד) ולא יותר של קן פולט, אבל הוא גרם לי לחשוב על כל זה, אז כל הכבוד לו שוב!

הסופר המחונן הזה עושה עבודת מחקר יסודית לפני שהוא מלביש את העלילה המקסימה פנימה.הפרטים הטכניים כל כך אמינים ומרתקים ובמקרה זה כאילו הקורא נקלע למוזיאון המדע ומתבשם בהשגים הטכנולוגיים של שנות ה50.
העלילה מרתקת הדמויות חיות בועטות ואוהבות פשוט כיף של ספר.

הספר מצטרף, מבחינתי, לרשימה ארוכה של ספריו הטובים ביותר של קן פולט.
נושא הסיפור עצמו מיושן מעט ( מתרחש בשנת 1958 ), אולם עבודת הריגול והניסיון ליירט מבצעים, רלוונטית לכל זירה שבה נפגשות שתי מעצמות העל - ארה"ב ורוסיה.
הסיפור, שנושאיו הוא ריגול, אהבות ובגידות, עשוי מקשה אחת, ללא הכנסה מרגיזה של דמויות מיותרות, המתאיידות עם הזמן, והמכבידות על הקריאה הרציפה - דבר שאינו מובן מאליו אצל רבים מהסופרים...

ואולם...
באופן די חריג לסיפורים, הוכנסו הרבה מאד פרטים טכניים על הלווין/רקטה בתחילת כל פרק. החדרת המידע הלא רלוונטי לסיפור נראית לי פתטית מעט, וארשה לעצמי להמר שהקטעים לא יעניינו איש, אלא אם יש ברשותו תעודת הסמכה כבוגר הפקולטה לאווירודינמיקה מהטכניון.
אולם אל חשש, התחשבותו של המחבר בקוראיו ראויה לציון, ואת כל המידע הטרחני והמיותר הזה הוא מציג בסגנון כתב/פונט שונה, בתחילת כל פרק, כך שבאופן טבעי נוח לעקפם, ואין בהם כדי להפריע למהלך השוטף של הקריאה.

לסיום, זהו המינוס היחיד שמצאתי בספר, להוציא מעט מבצעי "סופרמן" ו"וונדרוומן" די סבירים, שבלעדיהם ספרי המתח/גבורה כנראה, אינם שלמים.
הסיפור יפה מאוד, מובן וברור, עשוי בטעם טוב ונקרא ברצף.
נהניתי מאד.

סיימתי לקרוא אותו לפני כשבועיים בערך.
היום אני כבר בכלל לא זוכר את העלילה. זוכר שהיה אקשן טוב - לא יותר מזה.
ספר שלא השאיר רושם.
ספר בסדר.

ללא ספק ספר מתח איכותי, זה ספר ראשון של קן פולט שאני קורא, וכמובן שמאוד אהבתי
ללא ספק מותח, וכמו כן ללא ספק סיפור ועלילה מדהימה
ריגול ישר לווריד כמו שאני אוהב!
אבל הספר הזה הוא אולד סקול, כמו סרט שחור לבן!

זה לא אחד הספרים הטובים של קן פולט. הספר בסדר.

ספר מתח נחמד