לאה גולדברג היא משוררת שספור חייה יכול להיות בעצמו ספר - רומן מופלא.

סליחות
"באת אלי את עיני לפקוח,
וגופך לי מבט וחלון וראי,
באת כלילה הבא אל האוח
להראות לו בחושך את כל הדברים.

ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן
ולכל שערה בבשר החשוף
וריח ילדות ריח דבק ואורן
הוא ניחוח לילו של הגוף.

אם היו עינויים - הם הפליגו אליך
מפרשי הלבן אל האופל שלך
תנני ללכת תנני ללכת
לכרוע על חוף הסליחה.

ולמדתי שם לכל ריס וציפורן..."

"סליחות " מונח בעל משמעות יהודית ידועה.
נראה לי שהביוגרפיה האישית של המשוררת לא משאירה מקום לספק שהשיר מתייחס לרומן ארוטי של המשוררת. לימדו אותי ששירה אינה בהכרח מקרינה על הכותב. יש לקרוא אותה כשלעצמה.
אני חושד שבמקרה זה השאירה המשוררת בחייה פינות - חידות לא פתורות. מחייה האישיים.
בכל מקרה בשיר זה לא ניתן להפריד בין שירתה לבין חייה.
אבל כל זה חשוב פחות השיר הוא שיר אהבה נפלא.
של משוררת מהגדולות שקמו לנו.

התייחסתי לכתיבה של שדה בספר שירים שלמעשה הוא אוסף שיריו וספר כביכול ספר ילדים. "הגנב" זהו החיים כמשל "הכוכב הגדול".כתב אותו בהיותו כבן עשרים וחמש במדינת ישראל אחרת. הספר הזה יש הרואים בו יצירה גדולה ואחרים מזלזלים.
אני לא מספיק חכם לתת לו ציון. אני יודע שהוא כתב בכנות רבה. לעיתים אפילו חשף מעבר למה שהיה אמור לחשוף.
היה לו עולם פנימי עשיר. הערכה עצמית כנראה רבה. בפירוש לא אתן לספר הזה ציון. קטונתי. אבל קראתי אותו יותר מפעם אחת. לקחתי אותו איתי למילואים. יש בו משהו חזק. שאיני מסוגל להסביר אותו. מומלץ לדעתי לקריאה למי שלא קרא. עד הנה מי שיקרא שיחליט בעצמו מה הוא חש כלפיו.

ממליץ לקרוא לאט ולדמיין שזו תמונה.



"חלון מעבר לרחוב קומה שנייה מעל חנות
שחורת שיער לבנת פנים לא נעה לא אומרת דבר

גשם ירד אז כמו עכשיו על דרך יפו תל אביב
גשם דק ואפרורי טיפות קטנות של מלנכוליה

דמדומי אחר הצהריים השקט הגשם
שחורת שיער לבנת פנים לא נעה לא אומרת דבר

גשם ירד אז כמו עכשיו על דרך יפו תל אביב
גשם דק ואפרורי טיפות קטנות של מלנכוליה

כך יום יום אחר הצהריים מאחורי וילון תחרה לבן
שחורת שיער לבנת פנים לא נעה לא אומרת דבר

היה זה לפני עשרים שנה בן שבע עשרה הייתי אז
מה גורלה זאת לא אדע כל שנשאר לי - הוא חרטה
גשם ירד אז כמו עכשיו על דרך יפו תל אביב
גשם דק ואפרורי טיפות קטנות של מלנכוליה"


זו דוגמה לאחד משיריו ולא בהכרח הטוב ביותר בספר זה.
אני אוהב את שירתו כמו את ספריו הפרוזה. משום שהמילים זורמות מליבו לליבי. לא בודק אם הוא עונה לכללי שירה גדולה.
חש שאני יושב אתו בסנדלים ופותחים את הלב. שותים קפה ומעשנים ביחד. בקפה צדדי קטן בתל אביב.
רגע אינטימי כזה. רגעים שכאלו הולכים ופוחתים- רגעי האמת שלנו... אלו פוחתים ביחס ישיר לטכנולוגיה המתקדמת, לבתי המגורים הגדולים. מתבגרים בגיל צעיר יחסית הופכים לחלק מהמערכת לומדים לנהל שיחות מחושבות "על פי הספר" "מלוקקים ומלקקים לבוס. בחליפה ובחיוך מזוייף. בקיצור אנחנו הופכים לאנשי מכירות החל מראש ממשלתנו ועד סוכן הנדלן בפינת רחוב יהודה הלוי. פנחס שדה בספריו ובשיריו קדם לתקופה זו לכן חש אהדה, חש אמפטיה כמעט לכל מה שכתב.
גם כשאיני מסכים אתו אני מבין למה המשורר/הסופר התכוון. לא צריך מורה שיסביר לי.

לא ניתן להפריד בין עתיד מדינת ישראל, לבין התרחשויות בינלאומיות. נאמר שנבואה בלשון עדינה לא בדיוק ניתנה לחכמים. אבל למרות זאת לא ניתן להמנע מתרחישים עתידיים. בכך עוסק ספר זה. בכך עוסקים ספרים נוספים של הכותב.
ישנה מציאות שאנו חלק ממנה. מאפיינים אותה מהפכה בתחום המידע - כמובן באה לידי ביטוי במחשוב.
אבל ישנו גם ריבוי טבעי שכמוהו לא היה מאז שבני האדם החלו חייהם כיצורים תבוניים בכדור הארץ. יחסית תוך עשרות שנים עברנו ממאתיים וחמישים מליון למעל לשבעה מיליארד. והכדורון המסכן שלנו אמור להכיל מספרים אלו שעוד גדלים בהתמדה דווקא במדינות הפחות מפותחות. היכן אנו בכל התמונה הזו... ישנו ניסיון להבין את קיומנו בבלגן הזה.
יש מי שמאמין שיכול להעריך והוא איש משכיל ואין ספק שהידע שלו רב והוא ישב ימים כלילות וריכז מידע.
זה בסדר. זה מעניין. ישנם קטעים מענינים יותר ופחות. לקח על עצמו וממשיך לנסות לבצע משימה יומרנית מאד. אני מקבל יותר את תאוריית ה"ברבורים השחורים". שלוקחת בחשבון את מה שסבתא שלי היתה אומרת ובאידיש זה מתחרז....."ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט." מילולית: כשהאדם חושב, אלוהים צוחק. ובמצב הקיים הוא קורא את הספרים מסוג זה ומתגלגל שם בכסאו במרומים מצחוק... על "המריונטות" שמסתובבות כאן וחושבות שביכולתן להעריך לא מה יקרה בעוד עשור או שניים. מה יקרה מחר בבוקר. למרות זאת מעניין ומומלץ בשל המידע הרב שמרוכז בספריו של הפרופסור המלומד.

אמרת: יום רודף יום ולילה – לילה.
הנה ימים באים, - בלבך אמרת.
ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלוניך,
ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש.

והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת,
וימיך ספורים ויקר מנינם שבעתים,
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש.

למדני אלהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת. לראות, לחוש, לנשם,
לדעת ליחל, להכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל.
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה עלי יומי הרגל.



קוהלת חברים/חברות קוהלת בשירי סוף הדרך בשירתה של לאה גולדברג.
אז מי "מנצח" האופטימיות המאד זהירה וזעירה או הפסימיות של ה"יום רודף יום"?
תשובה אין כאן שאלה קיומית ישנה.

לאה גולדברג במיטבה, בשירה נפלאה.

אדם בחייו / יהודה עמיחי
אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.

אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
באותן ידיים לזרוק אבנים
ובאותן ידיים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח
ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל
את מה שהיסטוריה ארוכה
עושה בשנים רבות מאוד.

אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.

ונפשו למודה,
ונפשו מקצועית מאוד
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שיכור ועיוור בתענוגותיו ובמכאוביו.

מות תאנים ימות בסתיו
מצומק ומלא עצמו ומתוק,
העלים מתיבשים על האדמה,
והענפים הערומים כבר מצביעים
אל המקום שבו זמן לכל.



לאה גולדברג הגדירה שירה "מיטב המילים במיטב סדרן"
שירה העוסקת בחוסר הוודאות שבקיום, בניסיון לפענח את המציאות מן פילוסופיה-אומנתית שכזו קרובה לליבי. זהו בעיני קתרזיס (טהור) לנשמה.
השירים שאני בוחר אהובים עלי משום שמקומם בתחום זה.
מושיק

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ

יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם

שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל

לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.



מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם

שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל

לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ

יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.


האם השיר אופטימי?
בכל מקרה מעורר מקום להשראה.
ברכט מוכר כמחזאי-שירתו נראה שאינה נופלת באיכותה ממחזותיו.

נתן אלתרמן משורר ענק...

ירח


גם למראה נושן יש רגע של הלדת.
שמים בלי צפור
זרים ומבצרים.
בלילה הסהור מול חלונך עומדת
עיר טבולה בבכי הצרצרים.

ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך
והירח
על כידון הברוש
אתה אומר - אלי, העוד ישנם כל אלה?
העוד מתר בלחש בשלומם לדרש?

מאגמיהם המים נבטים אלינו.
שוקט העץ
באדם עגילים.
לעד לא תעקר ממני, אלהינו,
תוגת צעצועיך הגדולים.


אלתרמן לא דורש פרשנות.
בחרתי בשיר זה ששבה את ליבי. ולו רק בשל מספר ביטויים -דימויים נפלאים כמו "והירח על כידון הברוש"
כמו:יחסו של האל ב"תוגת צעצועיך הגדולים"
כמובן "ההלך" שבשירתו מוביל את כולנו בדרכו מלידה ועד מות.
בעיני גדולי המשוררים העבריים בעת החדשה אלתרמן ואורי צבי גרינברג.