“השנה 1938. נתן אלתרמן משורר צעיר (28) הנמנה בין חברי קבוצת "יחדיו" (יחד עם שלונסקי, גולדברג, פן, חלפי ואחרים) מפתיע את עולם השירה, לאחר שנתיים של התנזרות מפרסום שירים בעיתונות וכתבי העת, עם הספר הראשון שלו: 'כוכבים בחוץ'.
קטונתי מאוד מלכתוב על אלתרמן בכלל, ועל כוכבים בחוץ בפרט. רק אומר שקראתי בזמנו שאלתרמן כמעט ולא צירף לספר שום שיר קודם שלו, כאשר מטרתו הייתה ליצור בספר זה עולם שירי הרמוני, נקי, רציף, צרוף, אחדותי ומוצק, שכל יחידות השירים שבו נקראות לא רק כשלעצמן אלא גם בהקשר וביחס לשירים אחרים בספר.
אלתרמן כותב על הדרך ועל ההלך, על עץ כבד ועל הרוח, על הלילה ועל יום השוק. על כבשה ואיילת, על אגל-טל ועל הרחוב הראשי של אלוהים. יש בכתיבה של אלתרמן קוטביות, שכן היא נעה על הסקאלה שבין התבוננות מתפעמת, שלא לומר סוגדת, ליפי הבריאה, לבין כתיבה מתפייטת על האורבניות (האפורה) פרי יצירתו של האדם.
ובנימה אישית, ואשתדל לכתוב באיפוק. למרות שרבים מהשירים קשים מאוד להבנה, שופעים אלגוריות וסמלים, ניגודים, דימויים ושאר טכניקות ספרותיות, כמעט כל השירים שבו אותי בצורה בלתי מוסברת, כמו-מיסטית, כמעט תמיד נותרתי חסר מילים לנוכח היופי, ההרמוניה, התחושות, הרעיון, הריתמוס האסתטי. מה עוד אפשר לבקש משירה.
נדמה – גם אנחנו הבֹּקר נגיע
אל בית אחרון בנתיב הרחב
ושם עוד נִצב לבדד הרקיע
וילד משליך כדורו לרגליו.
(שדרות בגשם)
הציטוט הזה הוא אקראי כי אני יכול בקלות לצטט כמעט את כל הספר. מבחינתי אלתרמן הוא אחד ויחיד, והסיבה היחידה שעד היום לא קראתי את כוכבים בחוץ מהתחלה עד הסוף לפי הסדר היא שלא הייתי מסוגל. הייתי פשוט קורא שיר אחד או שניים, בלי שום סדר, ונשאר בלי אויר, וזה הספיק לי. עד שלאחרונה החלטתי לקרוא אותו כמקשה אחת שיר אחר שיר, ואני שמח שעשיתי זאת, בעיקר כי זו הייתה חווית קריאה כמעט מושלמת, וגם כי עכשיו אני יכול שוב לקרוא שיר או שניים בלי סדר, בלי אויר, וגם בלי נקיפות מצפון...
לפעמים הייתי רוצה למחוק את כל הזיכרון האלתרמני שלי, לפתוח את הספר עם הכריכה הכחולה הפשוטה, המתנה הכי יפה שקיבלתי, בעמוד 7, לקרוא "עוד חוזר הניגון..." ולחוות שוב את הקריאה הבראשיתית של אחד השירים המופלאים ביותר שנכתבו אי פעם.”
