נסבו הוא "שף" עתיר כישרון של סיפורי מתח. שום מאמץ אינו ניכר בכתיבתו, הוא לא משתמש בפעלולים האהובים על עמיתיו, הוא לא מסתיר מידע מהקורא בדרך כלל, הוא רוקח עלילות אינטליגנטיות, אמינות והגיוניות, והם כאלה גם כשהדמויות מקבלות תכונות עילאיות מסויימות - כמו יופי יוצא דופן, אינטליגנציה גבוהה מאד מהממוצע ויכולת תכנון נדירה - הן מתקבלות אצל הקורא כטבעיות וסבירות.
הסיפור עוסק ב"צייד ראשים" שהוא השם המקצועי למי שתפקידו לאתר מועמדים לעבודה. מי שמאותר ע"י הצייד הזה אינם אלפי העובדים השיגרתיים אותם אירגון יכול להשיג עשרה בשקל. מדובר באנשים שתחום התמחותם הוא ייחודי, או גבוה מהממוצע, שארגון הזקוק לאדם כזה מוכן להשקיע די הרבה לא רק במשכורת ובהטבות של המועמד, אלא גם בעמלה שמנה למגייס, הוא הצייד. ככל הידוע לי למרות שרבים מתארים את עצמם כ"ציידים" מהסוג הזה, מעטים מאד הם העוסקים בתחום הזה באמת. רוגר בראון הוא צייד ראשים מהסוג הזה, ורואה את עצמו בטופ שבמקצוע. אחד כזה שבאופן פרדוקסלי האירגון המחפש עובד יקבל את העובד שהוא ממליץ עליו, כי הוא ממליץ עליו...
נראה לי שנסבו כתב את הסיפור כי לא יכול היה להתאפק לכפל המשמעות שבשם המקצוע. בסיפור יש גם צייד ראשים מסוג אחר, והעימות בין שני בעלי המקצוע באותו השם, מתחומים שונים לחלוטין, הוא נושא הסיפור.
בכל הספרים של נסבו שקראתי עד כה התרשמתי מבניית הדמויות האמינה והמדוקדקת - גם מבחינה פסיכולוגית - ומטוויית הסיפור הגאונית. נכון, הסיפור פה מתבדח על חשבון הקוראים, ומתאר סוג של אגדה למבוגרים שכולנו שבויים בקסמה. אבל גם כך - נסבו עושה עבודה כל כך מוצלחת, שהשתקעתי בתענוג באגדה שהוא מספר.
לאחרונה אני קצת "מעקמת ת'אף" על ספרי מתח, אבל הספר הזה גרם לי הנאה מרובה, יש בו מתח, הומור ואירונייה. עד כה נסבו לא איכזב אותי וזה די נדיר, נראה לי, למצוא סופר שאינו מתאמץ להיות מה שהוא לא ואינו מזלזל באינטליגנציה של קוראיו. אם זה לא היה ברור - נהניתי ממנו מאד.
*
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
