ביקורת ספרותית על ספר ספורי (סיפורי) הענקים מאת דויד לי הריסון
ספר מעולה

---

הילד עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני יושב לידה.
היא גבוהה, שיערה הגלי מגיע עד כתפיה.
ידה הימנית מונחת על כתפו של הילד עם העיניים הכחולות, וידה השמאלית מחזיקה ספר בעל כריכה ירוקה, עליה כתוב "ספר סיפורי הענקים".
בזמן שהיא מקריאה את הדף הראשון, בו כתוב על יהונתן שהולך ביער, ומוצא אותו ענק שלוקח אותו לביתו, הילד הבלונדיני מסתכל על שלושה קמטים שחוצים את גב כף ידה. אחרי שהוא מפסיק לבהות בסימנים אלו, הוא מתחיל להאזין ביתר ריכוז לקולה המתנגן שכאילו שר את המילים.



הילד עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני יושב לידה, על ראשו זר, ועל חולצתו מדבקה צבעונית עליה כתוב "יש לי יום הולדת!".
ושוב, ידה הימנית על כתפו, וידה השנייה מחזיקה את הספר הירוק, אך הפעם לא רק שלושה קמטים חוצים את גב כף ידה, אלא עשרה, אולי אפילו עשרים, ושיערה כבר לא כהה, אלא כמעט לבן לגמרי, אבל קולה, קולה המתנגן, עדיין מקריא את המילים האהובות, הפעם על ענק שקולל על ידי מכשפה ונגזר עליו להיות קטן, והילד הבלונדיני עם העיניים הכחולות לא צריך יותר מזה. זה מספיק לו. טוב לו.



הילד עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני יושב לידה.
היא לא נראית לו גבוהה, בכלל לא. היא אפילו די נמוכה.
הוא כמעט בגובה שלה.
כף ידה כעת חרושה קמטים, והשומן במרפקה מידלדל עם כל תנועה שלה.
חלקים נכבדים מראשה קירחים, וקולה צרוד הרבה יותר.
אך היא מחזיקה את הספר הירוק בידה השמאלית, וידה הימנית מונחת, כמו תמיד, על כתפו של הילד. הפעם היא מקריאה סיפור אחר לגמרי על ענקים, סיפור שמעולם לא שמע.
כעת הוא קורא יחד איתה, כי לפעמים היא קצת מגמגמת, ולא מוצאת את השורה הנכונה. חוץ מזה, חשוב לו להראות לה שהוא כבר יודע לקרוא, הוא כבר בכלל לא ילד קטן.




הילד עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני מניח יד על כתפה הקטנה, ובידו השמאלית מחזיק ספר ירוק בעל כריכה ירוקה.
הוא מקריא לה את כל הספר, בלי לעצור. ראשה קירח, ואצבעותיה הארוכות נראות כמו שקית ניילון מעוכה.
והיא מחייכת, וכל עור פניה נמתח, והוא ממשיך להקריא. כי טוב לה. וטוב גם לו.
זאת כמו סגירת מעגל עבורו. עכשיו תורו לספר לה סיפורים.



הילד הבלונדיני עם העיניים הכחולות יושב על כורסת העור השחורה האהובה.
ספר בעל כריכה ירוקה עליה כתוב: "ספר סיפורי הענקים" מונח על ברכיו, פתוח, והוא קורא בו, והוא רואה אותה, הוא רואה אותה מקריאה לו, הוא רואה את עצמו כילד קטן יושב לידה ומאזין, הוא רואה אותו כתלמיד כיתה א' יושב לידה ומאזין, והוא מרגיש את הגעגועים. הוא מרגיש את האהבה.
ובין אם הוא רוצה ובין אם הוא לא, דמעות מתחילות לזלוג על לחיו, והוא מתחיל להתייפח, כי הוא רוצה אותה חזרה, הוא רוצה להיות איתה.
הוא אוהב אותה. והוא יודע שהיא אוהבת אותו.


***
ואני אוהב אותך, סבתא.


***

ביקורת זו נכתבה עבור סבתא רבתא שלי, זכרונה לברכה.
כל תיאור ותיאור כאן הוא אמיתי.


מקווה שהצלחתי להעביר לכם את תחושותיי.
ממליץ לכולם על הספר, גם אם עברתם את כיתה ג'.


-אור-


-זאת ביקורת שנייה שלי בשלושה ימים האחרונים, אחרי הרבה זמן שלא היו לי רעיונות לביקורות שיספקו אותי.-

11 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?