ספרים משעממים הם בדרך כלל משעממים כבר מההתחלה. (וטוב שכך.) הספר הזה, להבדיל, מתחיל חזק ואט אט מאבד תאוצה, מסובב בחול את גלגליו, ובסוף מנחיל אכזבה על מי שמתמיד.

נקודת השיא באה ממש בהתחלה. אחד ברק לביא, בדרכו חזרה לארץ מנסיעת עסקים קורא מודעת אבל על עצמו. תגובתו המיידית היא טבעית: שמדובר בטעות, אולי במתיחה מטופשת. אבל לא זה המצב; עם שובו לארץ הוא מגלה שאין מזהים אותו: לא הפקידה בנתב"ג שבודקת את דרכונו, לא חבריו, אף לא בני משפחתו — הנערכים ללוויה!

ברק עומד עכשיו מול אתגר קשה: ממה הוא יחיה? משפחתו כבר דאגה לבטל את כרטיס האשראי (אחרי ששמו לב שמישהו מושך כסף). מראהו השתנה כך שאינו דומה יותר לתעודת הזהות. העסק שלו נסגר וחוסל. רשיונו לעסוק בעריכת דין (קריירה קודמת) לא יעזור הרי זה על שם אדם שכבר לא קיים.

ובעוד ברק לביא עומד מול האתגר הקיומי שלו, אנחנו הקוראים עומדים עדיין מול 75% מהספר — לפי שעה ספר מבטיח ביותר. רציתי לדעת איך יפול דבר, איך יתחלץ-ישתקם ברק מהמצב. היו לי כמה רעיונות לגבי מה אני הייתי עושה, אבל קוויתי שהסופר ימציא פתרון יצירתי שידהים וישעשע אותי (הרי הוא סופר בעל שם ואני לא). ישבתי וקראתי בשקיקה.

אבל לאכזבתי: לא הברקה, לא המצאה יצירתית, לא בטיח. רק שיגרה משמימה ומדכדכת, עלילות משנה סתמיות שמובילות לשום מקום. וסיום שכולו קיטש.

כשהתחילו האמריקאים ליישב את המערב (והם נודדים בשיירות העגלות המכוסות באפריונים האלה שאולי ראיתם בסרטים על המערב הפרוע) והם בשטח מדברי חסר רחמים הם נתקלו בנהר אחד, שמו Humboldt, שזרם לכיוון מערב. הדבר שימח אותם עד מאד, א' כי הנה מקור מי שתייה וב' כי אולי עוד מעט יוכלו לשוט עד ליעדם, הלא הוא חוף האוקיאנוס השקט. אבל מה שמצאו, לאכזבתם, היה שככל שהתקדמו עם כיוון הזרם, הנהר נהיה עוד ועוד מלוח, ובמקום להתרחב ולהעצים, הוא נידלדל — עד שנקווה באיזו ביצה. (וקדימה עוד חיכו להם 500 ק"מ כולל מעבר הרים בגובה של 2000 מטר.) כנודדים האלה שהתקדמו לאורך נהר הומבולדט, כך חווייתי בקוראי את הספר המאכזב הזה.

לביא עולה על טיסת אל על בחזרה לארץ,לוקח את עיתון הארץ,ושם מגלה מודעת אבל המת זה הוא.
מההלם מתחיל לחפש עוד נתונים,וככול שהוא מתעמק יותר ,הוא נוכח לדעת שזה הוא.
הוא ישר מגיע למשרדו המזכירה שלו לא מזהה אותו,ממשיך הביתה ואותו דבר,אשתו וילדיו רומזים לו שהוא מזכיר להם את המנוח.
מתפתחת עלילה נפלאה ,יצירת מופת,איך בנאדם יכול להיות מת חי באותה עת.
ספר נפלא ,ממליצה עליו .

ספר מיותר, מאכזב, מייגע ומייאש כל כך.
יצא לי לקרוא כמה פעמים סיפורים בהם הגיבור מגלה שהוא פשוט לא קיים, או שיש לו מחליף ("את והב בסופה" של עמוס קינן "מבצע שיילוק" של פיליפ רות ו"Flow My Tears the Policeman Said" של פיליפ ק. דיק).
סיפורים כאלה, של משבר זהות, יכולים לתת הצצה עמוקה ומסקרנת אל הפילוסופיה מאחורי נפש האדם והקיום האנושי. באופן דיי מצער, כל זאת לא קיים בספר הזה. כמו כמעט כל הספרים העברייים החדשים שיצא לי לקרוא, הוא עוסק יותר בריקנות שבקיום בעולם ההי-טקיסטי המנוון (רוחנית, נפשית, מוסרית?) בו אנו חיים.
הצער הוא שאופיו של הסיפור עצמו, הקצב שבו הוא מתקדם, הוא מייגע ומשעמם כמו החיים בקיוביקל בו נמצא ההיי-טקיסט הממוצע, או השורות הארוכות של טקסטים חסרי-משמעות (עבור ההדיוט) של חוזים ומסמכים משפטיים אחרים.

לא, כמעט ולא מצאתי משהו מקורי בספר עם כל כך הרבה פוטנציאל.
האוירה ה"עתידנית" בספר מסתכמת בעיקר בכך שבתל-אביב יש רכבת תחתית אחרי רעידת אדמה. ממש נועז!!!!!!! (למי שהדמיון שלו מסוגל להפרש לרוחב של עשרה מטרים לכל כיוון, פחות או יותר).

בקיצור, השמרו לנפשותיכם, וקראו ספרים טובים יותר.

דף ראשון בספר ציטוט: איש אחד חלם
שבלילה הוא מת
ובבוקר הוא קם
וגילה זו אמת (שיר עם)
העלילה מתרכזת בברק לביא- איש עסקים נשוי לד"ר מיכל לביא ולו בת שנשואה לנתן פרנקל ושאול שלומד קולנוע.
ברק לביא- עורך דין בעבר וכיום מנהל משרד עצמאי ליבוא ויזום עסקים. אומנם נשוי אך חיי הזוגיות שלו בהתפוררות זה זמן רב והקשר עם ילדיו לא מהודקים במיוחד.
ברק עולה על טיסת אל על ובשובו לארץ, במטוס תוך כדי עיון בעיתון "הארץ" הוא מגלה מודעת אבל המבשרת שהוא מת. האם זה באמת הוא?
עם הנחיתה בארץ הוא מנסה לברר עם נהג המונית אם קרה משהו מיוחד בארץ בימי היעדרותו אך לא מעלה דבר. ברק לביא מגיע למשרדו והמזכירה חושבת שהוא אח של הנפטר, הוא ממשיך לביתו וגם שם אשתו, ילדיו ואפילו הכלב לא מזהים אותו. כולם מסכימים ואומרים לו שהוא מזכיר להם את המנוח:
ברק לביא ז"ל.
ציטוט עמוד 44 : "זה קרה באופן פתאומי", אמרה מיכל בשקט. "הוא יצא מתחנת התחתית באבן גבירול, מול המשרד שלו וצנח לרצפה. דום לב, כבר היה מאוחר מדי כשהוא הגיע לבית החולים".
מכאן ואילך מתפתח סיפור דמיוני, הזוי ויצירה מקסימה. איך אדם יכול להיות חי ומת באותה שעה.
הספר מחולק לשלושה פרקים:
פרק ראשון-ההודעה המרעישה... אני מת.
פרק שני-ההתמודדות בחיי המוות ו/או אם תרצו, החיים בחיי המוות החדשים.
פרק שלישי- אני לא מגלה ... זה הפרק שגרם לי ללחוץ חזק על דוושת הדלק כדי לטוס לסופו של הספר.
הסיפור קולח, מעניין, הרעיון מקסים ואף מצחיק. למי לא קרה שראה את שמו מתנוסס על מודעת אבל?
הימים הם ימים מאוד מיוחדים בת"א: יש רכבת תחתית, יש שלג, העיר אחרי רעידת אדמה חזקה ואפילו בניין רב קומות קורס ברחוב רוטשילד ונהרגים בו 75 אנשים.
תקלה ברכבת גורמת לברק לביא ללא מעט אגלי זיעה על מצחו שכמעט איחר להלוויה של עצמו... מצחיק הה?
ברור שבגלל שהוא נחשב כמת הוא אינו יכול לחזור לביתו ואז הוא נאלץ ללון בבתי מלון אבל, הכסף הולך ואוזל ואז הוא פונה ללון בבית ספר שקולט כל מיני חסרי קורת גג. שם הוא מכיר את גו'קר (אסיר שישב בכלא בארה"ב). גו'קר עושה מה שבראש שלו וחיי מיום ליום כמו שאומרים. הוא גם זה שעוזר לו בחיי המוות החדשים שהם לא קלים. אדם שהיה לו הכול פתאום נאלץ לאסוף בקבוקים ופחיות שתייה למחיה. ברק וגו'קר חיים בחורבה ליד הים, מתקלחים ומצחצחים שיניים בים. כל יום מחפשים חפצי ערך שאבדו לאחרים ומתפללים לבציר טוב של בקבוקים שתמורת הכסף שיקבלו יוכלו לקנות מזון. פתאום כל הוצאה הייתה שקולה, לדוגמא אם החישוב לחיי מחייה ליום היו 45 ₪ ובחייו הקודמים היו עניין של מה בכך, פתאום כעת כאשר השגתם היא על בסיס יומי זה הפך להיות נושא מרכזי.
בחיים החדשים לברק לביא אין תעודת זהות, אין רישיון נהיגה, אין כרטיס אשראי אין כלום ואז מה? משתמשים ברישיון נהיגה של מישהו אחר... פתאום הוא הופך להיות אהרון דיוויס.
עמוד 171 ציטוט: "מה זה משנה אם יש? בטח שיש. והוא לא נראה כמוך. אבל אתה הרי לא נוהג עם התעודה הזאת. אם יעצרו אותך פעם על אמת, יגלו ואן ויי או אנזר. מי אתה. זה בשביל סתם, שאם פקח ייכנס לבית שלנו, הוא לא יעצור אותך בחשד שאתה פועל זר מפולין או משהו כזה."
קלישאות שהולכים עם הספר הזה: "לשקר אין רגלים"... "חיים רק פעם אחת"...
אחד ממיני משפטים שתפסו את עיניי ציטוט עמוד 230: "מאז שהייתי ילד אני נוהג כך, כך נכון לאדם לנהוג, זמנך אינו שלך, זכור זאת תמיד ותראה ברכה במעשיך".
אוריה שביט בכישרון רב, עם לא מעט פיתולים ודמיון פורה, מוביל סיפור על הישרדות של אדם שהיה לו הכול ועכשיו אין לו! הוא לא קיים! הוא קיים?
הספר עוסק בנושא של המוות שמיד מצטיירת תמונה של עצבות וצבעים כהים, אך לא כך בסיפור העלילה הנוכחי. זהו סיפור שבהחלט מגרה מחשבות מה יהיה אחרי המאה העשרים ומאידך הוא רווי בהומור רב... ממש כיף של ספר.
מילה טובה לעיצוב הכריכה: יופי של כריכה ואיור נהדר שמשקף את העלילה כולה באיור אחד פשוט ויפה.
לסיכום: אני בטוחה שאם זמני הפנוי היה עומד לצידי, הייתי גומעת את הספר הנוכחי במספר שעות של קריאה רצופה.
אם אתם שואלים אותי אם אני ממליצה על הספר... בהחלט כן! ספר קטן בכריכה רכה אבל עם סיפור גדול.
תודה רבה לאוריה שביט ממתינה בערגה לסיפור הבא.
לי יניני

התחלתי לקרוא את הספר עם ציפיות רבות, הספר בעל השם המקורי שמעורר את המחשבה והדמיון התגלה כאכזבה צרופה.
הצלחתי לסיים את הקריאה המייגעת של הספר תוך חודש, פרק זמן לא אופייני לי היות והעלילה המתוארת נסחבת ולא מתמשכת,
נראה שהמחברת חשבה על רעיון מקורי ומעניין ואיפה שהוא תמו לה המילים להעברת הרעיון.
נקודות זכות שיש לתת לסופרת על היצירה שלה הן על הרעיון המקורי ופרצי פילוסופיה שנותנים לקורא מעט חומר למחשבה.
נקווה שבספריה הבאים רעיונותיה יובאו ביותר חיות.

ספר מוזר, לא תמיד קל לקריאה.
מספר על אדם שמוצא מודעת אבל המבשרת שנפטר. הוא חוזר לביתו ואף אחד לא מזהה אותו, אפילו לא הכלב והאיש מתגלגל ברחובות ללא כסף.
הרקע לסיפור הוא בתל אביב, אבל תל אביב שונה מזו של היום. יש בה רכבת תחתית וירד שלג.
הסיפור הוא קצת עתידני , בידיוני.
יש בספר ביקורת על החיים הצרכניים של היום, על ההסתפקות במועט, אבל הבעייה בספר היא שכל הזמן חיכיתי לסוג של פיתרון. איך כולם חושבים שהוא מת והוא עדיין חי ולא מזהים אותו? גם האיש עצמו מצפה לפיתרון ובעצם אין כזה.
קצת מאכזב.

מן הדף הראשון:
" האדם חולם בלילה שהוא מת ואז הוא מתעורר ומגלה שזאת אמת "(מתוך שיר עם )
אכן כך זה אירע:
לביא ברק ,עו"ד במקצועו ואיש עסקים לעת מצא ,נשוי-פרוד למיכל ואב לשני ילדיו הבוגרים ,מעביר את זמנו תכופות בנסיעותיו לחו"ל וכך באחת מטיסותיו מגלה מתוך מודעת האבל בעיתון " הארץ" שהינו נפטר..
מכאן הסיפור מתחיל להתגלגל כאשר מסכת התהיות והניחושים תופסת תאוצה-האם זוהי הקונספירציה של היריבים העיסקיים או שמא פעולת נקם מצד המשפחה הפגועה ?
בינתיים הוא נוחת בארץ ,מנסה להתחקות אחר הנעשה ומגלה שכל קרוביו ומכריו כבר הספידו אותו. כאשר הוא מופיע מולם, הם רואים בו איש זר לחלוטין ומכאן הוא מתחיל במשחק חילוף הזהויות – פעם הוא ברוך כהן , פעם הוא בועז לרון...
נשמע הזוי לחלוטין אך במהירה אנו מוצאים את עצמינו בסבך של מחזה אבסורד של ממש או יותר נכון ,אגדה אורבנית בדיונית – תיאורי תחנות הרכבת התחתית של תל אביב (מדהים ,הא ?), סופת שלגים בעיר ,עקבות רעידת הדמה האימתנית שכילתה חלק גדול מתל אביב וגבתה מאות קורבנות וכו וכו...
למעשה העלילה זורמת לרוב על הציר הריאלי כאשר לפתע טראח, משנה כוון וזורקת אותנו לבדיון ,לעיתים בדיון מושכל לגמרי . מאידך ומעבר לתעתועי העלילה , הנושא המרכזי של הסיפור הוא בעצם הסוגייה הפילוסופית – זהותו של האדם , מהי? האם איבוד הזהות – פירושו מוות או שיש חיים מעבר ? בכל מהלך הקריאה תוהים אנו לאן פני לביא ברק , חיי- מת, שאיבד את זהותו , שייוכו ואת המציאות המוכרת ? לאלו תהומות יתדרדר ?
הכתיבה היא בהחלט מושכת בתכנייה המקוריים ובסגנונה המיוחד, למרות שפה ושם מועדים בקטעים" המתים" כביכול וכאן המלצתי החמה – לא לנטוש את הספר ברגע של לאות כי בעוד רגע קט יצוץ ספויילר או זיגזג מטורף אשר יפתיע אתכם בגדול...אהבתי את טריק ההקבלה שעשה המחבר בין ההוויה שעוברת על הגיבור לבין ההווייה שעוברת על רובינזון קרוזו באי הבודד ,ע"פ דפו , ספר שנלווה אליו במסעו אישי שלו , בגונגל החיים משלו...
לסיכום-
מעניין ,מרתק ,מכניס את הקורא לעולם שונה , לא מוכר .המשפט " הבנתי את הפרינציפ " לא תופס כלל במקרה הזה כי באמת לא ניתן לתפוס כאן את הפרינציפ ובזה ייחודו ויופיו של הרומן.
האיור על גבי הכריכה גם ראוי לציון לשבח בשל צבעוניותו המשובבת והשתקפות אהבתו הגלויה של המאייר לעיר החולות , תל אביב.

,