ביקורת ספרותית על האיש המת מאת אוריה שביט
ספר לא משהו

---

ספרים משעממים הם בדרך כלל משעממים כבר מההתחלה. (וטוב שכך.) הספר הזה, להבדיל, מתחיל חזק ואט אט מאבד תאוצה, מסובב בחול את גלגליו, ובסוף מנחיל אכזבה על מי שמתמיד.

נקודת השיא באה ממש בהתחלה. אחד ברק לביא, בדרכו חזרה לארץ מנסיעת עסקים קורא מודעת אבל על עצמו. תגובתו המיידית היא טבעית: שמדובר בטעות, אולי במתיחה מטופשת. אבל לא זה המצב; עם שובו לארץ הוא מגלה שאין מזהים אותו: לא הפקידה בנתב"ג שבודקת את דרכונו, לא חבריו, אף לא בני משפחתו — הנערכים ללוויה!

ברק עומד עכשיו מול אתגר קשה: ממה הוא יחיה? משפחתו כבר דאגה לבטל את כרטיס האשראי (אחרי ששמו לב שמישהו מושך כסף). מראהו השתנה כך שאינו דומה יותר לתעודת הזהות. העסק שלו נסגר וחוסל. רשיונו לעסוק בעריכת דין (קריירה קודמת) לא יעזור הרי זה על שם אדם שכבר לא קיים.

ובעוד ברק לביא עומד מול האתגר הקיומי שלו, אנחנו הקוראים עומדים עדיין מול 75% מהספר — לפי שעה ספר מבטיח ביותר. רציתי לדעת איך יפול דבר, איך יתחלץ-ישתקם ברק מהמצב. היו לי כמה רעיונות לגבי מה *אני* הייתי עושה, אבל קוויתי שהסופר ימציא פתרון יצירתי שידהים וישעשע אותי (הרי הוא סופר בעל שם ואני לא). ישבתי וקראתי בשקיקה.

אבל לאכזבתי: לא הברקה, לא המצאה יצירתית, לא בטיח. רק שיגרה משמימה ומדכדכת, עלילות משנה סתמיות שמובילות לשום מקום. וסיום שכולו קיטש.

כשהתחילו האמריקאים ליישב את המערב (והם נודדים בשיירות העגלות המכוסות באפריונים האלה שאולי ראיתם בסרטים על המערב הפרוע) והם בשטח מדברי חסר רחמים הם נתקלו בנהר אחד, שמו Humboldt, שזרם לכיוון מערב. הדבר שימח אותם עד מאד, א' כי הנה מקור מי שתייה וב' כי אולי עוד מעט יוכלו לשוט עד ליעדם, הלא הוא חוף האוקיאנוס השקט. אבל מה שמצאו, לאכזבתם, היה שככל שהתקדמו עם כיוון הזרם, הנהר נהיה עוד ועוד מלוח, ובמקום להתרחב ולהעצים, הוא נידלדל — עד שנקווה באיזו ביצה. (וקדימה עוד חיכו להם 500 ק"מ כולל מעבר הרים בגובה של 2000 מטר.) כנודדים האלה שהתקדמו לאורך נהר הומבולדט, כך חווייתי בקוראי את הספר המאכזב הזה.

» ביקורות נוספות של strnbrg59
» ביקורות נוספות על האיש המת