ביקורת ספרותית על חנה סנש: חייה שליחותה ומותה מאת משה ברסלבסקי

---

יותר מהכל נפלא בעיני בספר הזה היומן של חנה, ובתוכו - ההתלבטויות. אתם מכירים את הפסל הזה שלה, עיניים בורקות, סנטר זקור, גב זקוף. חזות משדרת ביטחון. "קול קרא והלכתי."
אבל לא. חנה סנש היתה אדם חושב, וככזאת - מלאה חששות, תהיות, שאלות. כמו כולנו. אני חושב שהעובדה הזאת רק מעצימה את בחירתה ללכת כי קרא קול. מי שהוודאות מאירה את דרכו - לא ייפלא שהלך בה. אבל מי שמהסס ואינו בטוח הוא זה שעומד בפרשת דרכים, וגם משיבחר יבכה על מה שאבד לו. כשקראתי לאחרונה את "מכתבים לרוני" של יאיר שטרן רק התחזק הקו המחשבתי הזה אצלי. החולם הגדול, פורץ הדרך, הוא המיואש וחסר הביטחון תמיד - ורק ההיסטוריה תפסוק את פסוקה על דרכו.

הדבר הנפלא השני בספר הוא דברי הזיכרון של אמה של חנה, קטרינה סנש. אפילו לתאר קשה.

הדבר הנפלא השלישי הוא שיריה של חנה. שירים שנכתבו בשפה זרה לה, שפה שאיננה שפת אם - כמי שכותב אני יודע שכמעט בלתי אפשרי לכתוב שירה, שירה אמיתית, בשפה נרכשת. השיר "בן אדם", שציטטתי בדף הקודם שלי ז"ל, הוא שירה הראשון בעברית.

הדבר הנפלא האחרון הוא עבודה קצרה של חנה על סבתא שלה, סבתא פיני, ועל תולדות המשפחה. החן והנעימות שבכתיבה מאוד מצאו חן בעיני. קל להבין מדוע היתה חנה סנש אהובה על ידי כל מי שהכיר אותה.


העניין שהפריע לי הוא החדירה לפרטיות. קריאת יומן של אדם כל כך כן מעוררת הרגשה מאוד פולשנית, שאני סובל ממנה כבר שנים, ביומנים רבים אחרים (הנער משה, אנצו סרני, הרצל, אנה פרנק...)
מי אמר שהערך ההיסטורי גובר על צנעת הפרט? ויכוח ארוך בעניין מתנהל כבר שנים ביני לבין המצפון שלי. כרגע אנחנו תיקו: אני קורא אבל מרגיש רע. דו קיום בשלום.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על חנה סנש: חייה שליחותה ומותה