ההוכחה הוא השני בטרילוגיית התאומים של אגוטה קריסטוף. הראשון שבהם נכתב בגוף ראשון רבים, כשאין הפרדה בין התאומים והם כותבים כגוף אחד. גם שמם לא ידוע. בספר השני כבר ידוע לנו כי שמם לוקאס וקלאוס וכי מי שנותר לספר את ההמשך הוא לוקאס.

ומה שיש לספר מהפך קרביים. כאן לוקאס כבר בן 15 והוא נותר לבדו בבית סבתו לאחר מותה. הוא ממשיך לטפל בגן הירק ובמשק החיות ולהתפרנס מזה לא רע.

בהמשך הוא נתקל ביסמין ותינוקה מתיאס. התינוק נולד מעוות, אך לוקאס מאמץ את שניהם ונודע לו שיסמין בת ה-18 הרתה למעשה לאביה וכי עתה הוא בכלא. הוא מגדל את מתיאס כבנו ואוהבו ללא קץ. יום אחד נעלמת יסמין והוא נותר עם מתיאס, שמתברר עם גדילתו כילד מחונן.

לוקאס מחפש אהבה אצל קלרה הספרנית ויחד עמם נוספות עוד דמויות אחדות, כולן נעות ונדות בעולם של שלטון טוטליטרי נוקשה, חסרות אהבה ובזכרון כולן קרובים שנהרגו.

לקראת סוף הספר אנו עדים לגורלו הנורא של מתיאס הילד, גורל שומט לסת ומהפך קרביים ושובו המסתורי של קלאוס האח והעלמות לוקאס שרוב הספר נסב סביבו.

מי שקרא את המחברת הגדולה סבר ששני התאומים נהגו לעשות מעשים נוראיים. הם אמנם עשו מעשי דמים פה ושם, אבל בעולם שבו המוסר אבד ממילא ומלחמות ואבדן הם עניין יומיומי, מעשיהם לא היו תמיד רעים כשלעצמם. בספר הנוכחי לוקאס הוא דווקא דמות חיובית ביותר, ילד בן 15 המגדל ילד מעוות אחר, דואג לכומר העיירה, מתאהב בספרנית מיואשת, שנידונה לזכור את זכרון בעלה התלוי והצורך למסור כל יום ספרים להשמדה.

ומי שלא הבין עד עכשיו, הספר מדהים, מדהים, מדהים. 172 עמודים שנבלעו במשהו תוך פחות מחמש שעות. להשיג בכל דרך

מדובר בספר השני בטרילוגיית התאומים של קריסטוף, אחרי "המחברת הגדולה" (מי שלא יקרה את הראשון קודם צפוי למלקות מאינגהס ודקירות קילשון מנוריתה, ראו הוזהרתם).
הספר עוסק הפעם באחד התאומים ובחייו בעיירת גבול במדינה טוטאליטרית שאחרי מלה"ע. מפאת ספויילרים אפשריים (בעיקר לספר הראשון) לא אדון בעלילה יותר מדי. רק אומר הספר הרבה פחות טוב מהראש. בעוד ש"המחברת הגדולה" מאד נוגע ואף מזעזע באיפוק שלו, בספר הזה לא קורה כלום והוא מרגיש נמתח כמו מסטיק. ממש תסמונת סרט ההמשך. אם הראשון לא היה טוב לא הייתי ממשיך גם לשלישי. נקודת האור היחידה שמצאתי בו – הבנתי סופסופ את סיומו של המחברת הגדולה, שכנראה קצת פספסתי עקב כסילותי.
בקיצור – לכו לקרוא את המחברת הגדולה.

לא מסכים עם עמיתי המלומד, המלעיז על הספר. "ההוכחה" אמנם שונה לחלוטין מהמחברת הגדולה, ולמעשה מלבד הקשר העלילתי הוא לא באמת ספר המשך, אבל לא קראתי אותו בציפיה ל"מחברת הגדולה II", ונהניתי מאוד.
אין ספק שמדובר בספר רגוע, מינורי ומקורי פחות מקודמו, אבל מעט מאוד ספרים הם לא כאלה.