כמה אירוני, ואולי הולם באורח טרגי, שדווקא היצירה המכוננת של התרבות המערבית -אותה ארכיטקטורה קוסמית של דנטה אליגיירי - נאלצה לעבור תחת ידו האדנותית, אך הדלה מבחינה פואטית, של אריה סתו. ראשית, יש להשתחוות בפני המקור. ה"קומדיה" אינה רק טקסט; היא סכימה טוטאלית של הנפש האנושית. דנטה אינו מסתפק בתיאור גאוגרפי של השאול, כור המצרף וגן העדן; הוא מכונן את המפגש האולטימטיבי בין התיאולוגיה התומיסטית לבין הפואטיקה הקלאסית. הטרצה רימה (Terza Rima) שלו היא מעשה מרכבה מתמטי-מיסטי, שבו כל הברה משמשת לבנה בהיכל השכינה. זוהי יצירה שהיא בו-זמנית חדה כאזמל ומקיפה כתבל.
וכאן אנו מגיעים לניסיון היומרני של מר סתו. אמנם, ניכר כי המתרגם "עמל" (מילה כה הולמת לעבודה סיזיפית וחסרת השראה), אך התוצאה היא אוקסימורון צורם. סתו בחר, במין דבקות דוגמטית תמוהה, לשמר את החריזה המקורית במחיר של ויתור מוחלט על נשמת הטקסט. סתו משתמש במשלב עברי הנראה כאילו נלקח ממחסן עודפים של פיוטי ימי הביניים, אך ללא החן הריתמי שלהם. התוצאה אינה "עברית גבוהה", אלא עברית גבנונית, המקרקשת כפח ריק בניסיון לחקות את הפעמונים המוזהבים של דנטה. למען התיאום הפוני (החריזה), סתו מקריב את הדיוק הפילוסופי. מקומות שבהם דנטה מדייק במונחים סכולסטיים חמורים, סתו "מעגל פינות" לכדי דימויים קלושים, רק כדי לסגור בית של טרצה רימה. זוהי עסקת חליפין שבה הקורא העברי יוצא וידיו על ראשו.
הנה כי כן, לא ניתן להתעלם מהמבואות והערות השוליים. סתו, במין פוזה של "אחרון ההומניסטים", מעמיס על הקורא תלי תילים של פרשנות, לעיתים תוך התנצחות מיותרת עם מתרגמים קודמים (ומוצלחים ממנו, כדוגמת עמנואל אולסבנגר). יש בפירושו מן הפטרנליזם המעיק, כאילו הטקסט של דנטה אינו אלא פיגום לתצוגת התכלית של למדנותו-שלו.
כדי לעמוד על עומק השבר בין המקור האיטלקי לבין הניסיון המאולץ של סתו, די אם נבחן את השורות הפותחות של הקנטו הראשון ב"תופת" (Inferno). זהו הרגע שבו דנטה מכונן את המטפורה הקיומית של האדם האובד, רגע שדורש עדינות פנומנולוגית ולא "נגרות" של חרוזים.
במקור האיטלקי:
Nel mezzo del cammin di nostra vita
mi ritrovai per una selva oscura,
ché la diritta via era smarrita.
הנה תרגומו של אריה סתו:
"בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ בְּנָתִיב חַיֵּינוּ / מָצָאתִי עַצְמִי בְּיַעַר עֲלָטָה / כִּי אֶת הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁרָה אִבַּדְנוּ."
המילה oscura (אפל, מסתורי, מעורפל) הופכת אצל סתו ל"עלטה". בעוד שדנטה רומז למצב תודעתי ואפיסטמולוגי של חשיכה רוחנית, סתו בוחר במילה כבדה, כמעט טכנית, שסוגרת את המרחב הפרשני במקום לפתוח אותו. שימו לב לשימוש במושג "אבדו" (או "איבדנו" בגרסאות עריכה מסוימות שלו). דנטה כותב smarrita: הדרך היא שהלכה לאיבוד, היא הפכה לבלתי נראית. סתו, במרדפו הנואש אחר חרוז ל"עלטה" (שאינו קיים כאן במבנה הטרצה-רימה המקורי אך מכתיב את המשקלו), משעבד את התחביר העברי למבנה נוקשה שמאבד את הפסיביות הקיומית של הדובר. האיטלקית של דנטה זורמת כנהר של תנועות פתוחות (cammin, vita). העברית של סתו, לעומת זאת, נשמעת כהקשת אבני צור זו בזו. השימוש ב"נתיב חיינו" (סמיכות כפולה ומסורבלת) לעומת ה-cammin di nostra vita הפשוט והנשגב, מעיד על חוסר הבנה בסיסי במוזיקולוגיה של השפה. הוא מנסה לייצר "רושם" של עתיקות דרך ארכאיזם סינתטי, במקום לתת למילים לנשום.
בעוד שדנטה מוליך אותנו מהחושך אל האור, תרגומו של סתו מותיר אותנו בלימבו של תסכול. במקום לחוש את "האהבה המניעה את השמש ואת שאר הכוכבים", אנו חשים בעיקר את המאמץ המיוזע של המתרגם. יצירת המופת של דנטה שורדת את התרגום הזה רק בזכות עוצמתה הפנימית, כפי שיהלום שורד ניסיון ליטוש בידי חובבן. מי שחפץ באמת בטעמה של הטוסקנית הנשגבת, מוטב לו שילמד איטלקית, או לפחות יפנה לתרגומים המבינים כי שירה אינה נמדדת בסרגל של חרוזים, אלא ברטט של המשמעות.
הקומדיה האלוהית לדנטה איפה, עודנה משוועת לתרגום עברי הולם.

איזה כיף בטח היה לחיות בפירנצה של המאה ה13, אני מתאר לעצמי שזה היה הקנדריק נגד דרייק שלהם, אליי זה לא דיבר

אחרי שנתקלתי שוב ושוב ובעיקר אחרי שקראתי את "התופת" של דן בראון (לא ספר משהו שלו והקשר לתופת של דנטה מאולץ ורופף), שאלתי את הספר הזה מספריית העיון ובחגיגיות ואפילו בהתרגשות התחלתי את ההרפתקה עמוק ביער האפל עם דנטה ועם וירגיליוס, שכמה מוזר דנטה שיכן גם אותו וגם את סוקרטס אפלטון ואריסטו הגדולים מכל, בתופת. למה? כי הם לא הוטבלו כדת וכדין לנצרות, למזלנו הכלכך רב, כך מוחם היה פתוח לחוכמה ודעת. הם לא הוטבלו כמובן כי הם חיו 400 שנה ויותר לפני לידתו של ישו.
דנטה השקיע עבודה גדולה ומפרכת ביצירה הזו כולל בניית מבנה אדריכלי מיוחד לתופת שככל שיורדים לעומק כך העונשים יותר כבדים לפי מידת החטאים של יורדי הדומה. אלא שמה לעשות שכעבור כמה וכמה פרקים התחלתי להשתעמם מהזוועות והעונשים, בסופו של דבר אין כאן סיפור או עלילה כי אם צרות ומכות, בכיות וטרוניות (טבעי לא?). אי אפשר להשוות לשירתם הנפלאה של וירגיליוס מדריכו בתופת, אובידיוס או הומרוס, אוריפידס או סופוקלס שלפעמים מאירים ולפעמים מחשיכים ולפעמים גם מצחיקים.
אני עם דעתי העניה התרשמתי אבל לא אהבתי.

כאן מתחילה בעצם הטרילוגיה האגדית של דנטה הקומדיה האלוהית
שבמסגרתה דנטה,בלוויית ורגיליוס (משורר יווני עתיק) וביאטריצ'ה(אהבת חייו של דנטה)עובר מסע בלתי נשכח בשלושת העולמות הבאים (הגיהינום,טור הטוהר וגן העדן).
ספר זה הוא תחילתו של מסע מורכב וארוך של דנטה במחוזות הגיהינום. ספר שכתוב בצורה פואטית ומעניית וביחד עם זאת קלה להבנה,מסרים פילוסופיים מעניינים ומעשירים, ביקורת פוליטית ומוסרית על החברה דאז (וגם קצת היום)וגם כמה אתנחתות קומיות.
נהדר !

מזל שימי הולדת מגיעים פעם בשנה, ומזל שאחותי יודעת לחפש ברשימת "מרצוי למצוי" שיש תחת הדף שלי באתר סימניה. בכל אופן, קיבלתי במתנה את החלק הראשון של "הקומדיה האלוהית- התופת" ליום הולדתי האחרון.
חיכיתי לקרוא את הספר הזה הרבה זמן. הרעיון הכללי היה ברור, אבל הייתי חייב לראות\לקרוא במה בדיוק מדובר בעצמי.
יאמר לזכותו של העורך והתצרגם אריה סתיו שהוא לקח עבודתו ברצינות תהומות. מלאכת התרגום, המבואות, הרקע נעשו לעילה ולעילה.
במיומנות, עקשנות ומסירות של כותב תזה או דוקטורט שבאמת נהנה להתעמק בתחום.

פרקי המבואות מכניסים את הקורא לרוח הדברים ובלעדיהם היה קשה מאוד להבין איפה, למה ואיך. אני חייב לציין שהפריע לי העבודה שאריה והעורך שלו היו עיוורים לשימוש המגוחך בביטוי האוקסימורוני "מיותר לציין" על שלל גווניו כל דף שלישי בחלק זה של הספר. אםן באמת "מיותר לציין"... אז למה לציין ? שוב? ושוב? ושוב????
התרגום באמת קולח, ואם פרקי המבואות כבדים עליכם- אפשר להסתדר מצוין עם התרגום ועם סימני הדרך שהשאיר המתרגם בצורת פרק ההערות לכל הערה שמצא לנכון להרחיב עליה (במרבית המקרים קשה מאוד להבין למה התכוון דנטה בן המאה ה13 אם לא קוראים אחד מהשניים).
יחד עם זאת, לבני התקופה לא קל לצלוח את סאגת "הקומדיה", ולמען האמת אני כותב את הביקורת לאחר שנעצרתי בקנטו 18 ומבלי שסיימתי את כרך התופת).
בכל אופן, מידת הציוריות, האנושיות וממשיות שדנטה מעביר לשאול התחתיות, שמגוללות לעיננו בתרגומו וביאוריו של אריה סתיו מעניינות ביותר. אותי עניינן במיוחד הניסיון להבין את הלוגיקה ששולחת את חוטאי דורו של דנטה ואישים אחרים למחוזות הגיהנום השונים (חומר למחשבה- מי ראוי לעונש אלים יותר- גנבים או רוצחים ?). עניין אותי גם לקרוא מה עלה בגורל יהודים נבחרים ונקודת הראות האנטישמית הקדומה שנידונה בהרחבה בפרק המבואות בצורה מעניינת מאוד (השבח לישו).

יחד עם זאת, קשה לי להמליץ עליו ולא רק מכיוון ועדיין לא סיימתי אותו. אחרי התחבטויות רבות- בסולם הקריאה שלי\סימניה אני מעניק 3 כוכבים וממליץ בחום לתאולוגים, היסטוריונים של המאה ה13, אוהבי ביוגרפיות (בסופו של דבר מדובר על יומן מסע), ולשאר הסקרנים הדומים לי....

דנטה חי במאה ה -13 וה - 14.בעקבות מריבה עם קברנטי פירנצה הוא הוגלה משם (לפני שנים אחדות דובר על השבת עצמותיו חזרה לעיר). הספר שכתב הוא קריא להפליא (ותודה למתרגמים).הספר נכתב בצורה של מחזה (בלי מערכות).הוא מתאר את הביקור בגיהנום על שלל מדוריו ,וכמה מפתיע לפגוש שם יהודים רבים וכמובן מראשי פירנצה שהתחבבו כל כך על דנטה.
ישנם עוד שני חלקים לקומדיה ,אבל לי הספיק הענין הנוצרי בחלק בראשון.

מישהו יודע מה ההבדל בין כל ההוצאות?

רק למי שפתוח ומוכן להתבוננות עמוקה..