הכי טוב שלו מהמקראה הזו -

יש בליבי ציפור כחולה
שרוצה לצאת
אבל אני קשוח מדי עבורה,
אני אומר, הישארי שם, לא אתן
לאף אחד לראות
אותך

יש בליבי ציפור כחולה
שרוצה לצאת
אבל אני שופך עליה ויסקי ושואף
עשן סיגריות
והזונות והברמנים
ומוכרי הירקות
לעולם לא יודעים
שהיא
שם בפנים

יש בליבי ציפור כחולה
שרוצה לצאת
אבל אני קשוח מדי עבורה,
אני אומר,
הישארי שם, את רוצה לשגע
אותי?
את רוצה לדפוק את
העבודות שלי?
את רוצה להרוס את מכירות הספרים
שלי באירופה?

יש בליבי ציפור כחולה
שרוצה צאת
אבל אני חכם מדי, אני נותן לה לצאת רק
בלילה לפעמים
שכולם כבר ישנים.
אני אומר, אני יודע שאת שם,
אז אל תהיי
עצובה.
אז אני מחזיר אותה בחזרה
אבל היא שרה מעט
שם בפנים, לא לגמרי נתתי לה
למות
ואנחנו ישנים יחד
ככה
עם ההסכם הסודי
שלנו
וזה נעים מספיק כדי
לגרום לגבר
לבכות, אבל אני לא
בוכה,
ואתה?

"איך? איך? - שאל גורוב ותפס את ראשו בידיו - איך?..."
והרי כבר לימד ניטשה שמי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך. כל "איך" מאיים, בטל בפני המשמעות הנושאת אותה.
האם גורוב והגברת עם הכלבלב יישאו?

והשאלה נמתחת על פני הזמן וגוררת מחשבה אחר מחשבה על חיי האדם וכשמדובר בצ'כוב אין מנוס ממחשבות כאלה.

אם סופר גורם לך להשתתף ביצירה כמעט על כורחך ולחשוב מה אתה היית עושה במקום הדמויות שטווה אזי הבחור מוכשר, וצ'כוב הוא לא סתם מוכשר - הוא גאון מכשף. מה שצ'כוב אומר במעט מילים, אחרים לא מצליחים בהררי מילים. הוא צובט ומפעיל את השכל והרגש בעת ובעונה אחת ועד היום לא קם לו מתחרה.

יצירה דידקטית חכמה ועמוקה שבמעט מילים אומרת המון על הקיום האנושי.
האדם נידון לבחור והסבל על שלל פניו הוא מנת חלקו של כל אדם. זה המצב.
אז אם שמך בודהה, קונפוציוס, אריסטו או הרמב"ם,
תורתך היא אחת ומיועדת לכלל -
"החיים הם חוכמה של שיווי משקל!"
האיורים מקסימים והתרגום של לאה נאור נהדר (איך זה שלא קיבלה קרדיט בביקורות?).

"הָיִיתִי בִּדְמֵי הַיְגוֹנִים מִתְבּוֹסֵס
עִתִּים חָלוּם עִתִּים גּוֹסֵס
וְלֹא הָיָה לִי נֵס לְהִתְנוֹסֵס...
וּמָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה
וְהָאֲנָחָה הָיְתָה לִי לַאֲרוּחָה".
(עמנואל הרומי, מחברות עמנואל, מחברה ראשונה).

אז "איש ישן".

מדובר בספר קצר שכולו ארוחה דשנה של מלנכוליה עם קינוח של "נס להתנוסס" בסוף.
ספר שהוא דיכאון מבלי שהמילה דיכאון תופיע בו פעם אחת. פרק המוכשר שוזר במילותיו את הדיכאון ועושה זאת בצורה מאוד חזקה על ידי טכניקה ספרותית העושה שימוש אך ורק בגוף שני - "אתה", שהוא הגיבור.

ואתה, הקורא, לא יכול שלא לחוש את תחושת המחנק עולה בך בזמן הקריאה. אתה לא יכול שלא להישאב לתוך תודעתו של אדם שבחר במיתותא תוך גסיסה איטית של יצר החיים עד אשר מבזיקה בו התובנה כי הוא "אסיר מזויף" אשר דלת חדרו, שהיה מרכז עולמו ובו הסתגר, דלת זו הייתה פתוחה תמיד.
לדעתי, אפשר לחלק את הספר לשני חלקים: תקופת ה"אין אונות" (חוסר תפקוד בחיים, לאו דווקא מיני) ותקופת ה"גם זה יעבור" (כפי ששר הפילוסוף האקזיסטנציאליסט הידוע - "טונה").

תקופת ה"אין אונות" מתוארת כך: "ואז, ביום כמו היום, קצת מאוחר יותר, קצת מוקדם יותר, אתה מגלה ללא הפתעה שמשהו לא בסדר, ואם להתבטא בלי חשש, אתה לא יודע לחיות, לעולם לא תדע" (עמוד 17).

"לעולם...", זה לא העולם ולא "אתה".

מאידך, תקופת ה"גם זה יעבור" מתוארת כך: "ביום כמו זה, קצת מאוחר יותר, קצת מוקדם יותר, הכול מתחיל מחדש, הכול מתחיל, הכול ממשיך" (עמוד 119).

זה העולם, ו"את העולם נתן בליבם" (קהלת, ג, יא).

אולי הספר משנה חיים ואולי לא, אל תצפו לכך. אחרת, תתאכזבו.
"איש ישן" הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי על דיכאון ועיקר הספר בעיני עומד על זרם התיאורים המדויקים של הדיכאון. מומלץ לקרוא גם את הביוגרפיה של הסופר ("חיים במילים"/ דיוויד בלוס), שם מוקדש פרק על תקופת דיכאונו של הסופר ועל כתיבת הספר "איש ישן", וכמו כן מובהר יותר הקשר בין חייו של הסופר והפרפקציוניזם שלו לבין דיכאונו, על הנוירוזה כנובעת מהפער בין הרצוי למצוי.
ז'ורז' פרק הוא מבריק אבל בספרים אחרים יכול להתיש בשל שכלתניות היתר בהם. אני חושב שבספר זה קל יותר להרגיש את הצד הרגיש של פרק ואת נבכי נשמתו הבודדה.

קישור לסקירה מצוינת:
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-944.htm

אישיות מרתקת, מלאת ניגודים ומעוררת התפעלות.
היה אלטרואיסט בכל נימי נפשו. דגל בהתנגדות לא אלימה, הפיץ אהבה בכל מקום אפשרי בארה"ב ונרצח אחרי שהיה "על פסגת ההר".
הספר מלווה במכתבים ונאומים מרגשים של מרטין ומאפשר להבין את אישיותו המורכבת אך לא במידה מספקת. מומלץ לשלב את הקריאה באוטוביוגרפיה יחד עם הביוגרפיה שנכתבה בידי רוג'ר ברנס (הוצאת רסלינג) וגם להאזין לנאומיו העוצמתיים.
לעניות דעתי ובניגוד לאחת הביקורות כאן, הספר מלא בנשמה.

אין ספק שמשהו מן המיסטיקה האופטימית של הילסום נדבק בך במהלך ובתום הקריאה בספר. עדות לכך אפשר למצוא כאן בתגובות אחרות שנכתבו לספר זה שהינו כמו קפסולה של רוחניות גדושה בהומניזם, באמונה ביכולת האדם לשאת את הרוע והצד האפל שבתוכו ובאחרים תוך שמירה על שלווה, איזון והרמוניה פנימית. מכאן אני מרגיש שיש בכתביה של אתי משהו נורא בודהיסטי שמופיע פה ושם באי אלו הגיגים. כך למשל כתבה: "האבסולוטי לא קיים. החיים ויחסי אנוש מלאים כל מיני גווני גוונים וגוני-גוונים, שאין דבר אבסולוטי או אובייקטיבי, כל זה ידוע לי; אבל הידיעה הזאת צריכה לזרום בדמי, למלא את כל כולי, לא רק את הראש, אני צריכה לחיות אותה. שוב ושוב אני חוזרת לאותה המסקנה, וזה דבר שצריך לתרגל אותו כל הזמן, כל החיים: כשם שאנחנו לומדים לתפוס את החיים בשכל, כך צריך גם ללמוד לתפוס אותם ברגש. זאת כנראה הדרך האחת והיחידה להשיג תחושה של הרמוניה פנימית". הבודהא ייחס חשיבות נעלה לחוכמה הפנימית הנובעת מהחוויה המדיטטיבית (בהאוונה מאיה פאניה) דרכה משיגים את השחרור מהסבל על פני החוכמה המושגת בשכל. בכתביה של אתי ניתן למצוא הרבה הגיגים נפלאים כאלו שכל קריאה בהם דורשת הפסקה קצרה כדי לנשום קצת ולחשוב על המילים העוצמתיות והחכמות שלה. שלא אגנוב את דעתכם, לא כל הספר מלא בפנינים וברוחניות נשגבת. לעתים אתי מציגה עצמה כמפונקת וקשקשנית חסרת מנוחה וחרדתית מאוד, מה שנכון, אך זהו גם חלק מהיופי של היומנים הללו המציגים באור ובאמת את חייה הפנימיים ואת הקונפליקט בין הגבוה לנמוך, את העיסוק הבלתי פוסק בניסיון לכתוב את הגבוה מתוך הנמוך והטפל. לדעתי הספר הזה, שקובץ משמונה מחברות שכתבה אתי, הוא נפלא. הוא עדות לקונפליקטים הפנימיים המתרחשים בתוך נפשה של המחברת ולהתפתחות הרוחנית שלה מתוך הסבל שקונפליקטים אלו מסבים במיוחד על רקע תקופה אפלה מאוד של מלחה"ע השנייה.
עיקר הספר עומד על ההתמודדות של אתי מול אותה תקופה אפלה וכדי לסכם את התמודדות זאת בתגובתי אצטט שני קטעים נפלאים:
"פעם אחת זה היטלר, פעם אחרת איבן האיום, פעם זאת כניעה, פעם מלחמה או רעידת אדמה או מגיפה או רעב. בסיכומו של דבר מה שחשוב הוא, איך האדם נושא בסבל, שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים, איך הוא עומד בו ומעכל אותו והאם הוא מצליח לצאת ממנו כשפינה אחת קטנה בנפשו נותרת שלמה ולא פגועה".
"יום שלישי 14 ביולי, ערב. מה לעשות, כל אחד צריך לחיות בסגנון שמתאים לו. אני לא מסוגלת לקחת יוזמה ולנסות להציל את עצמי כביכול, כל זה נראה לי חסר טעם וגורם לי להיות חסרת מנוחה ואומללה... איך אנשים נדחקים ונאחזים גם בפיסת עץ באמצע האוקיינוס לאחר טביעת האונייה, מנסים להציל מה שאפשר ודוחפים איש את רעהו לזרועות המוות; כל זה לא מכובד כל כך, ובכלל: אני לא אוהבת להידחק. אני מניחה שאני מאלה שמעדיפים לצוף עוד מעט על הגב ולהביט בשמיים, ואחר כך לטבוע באמונה ובהשלמה. מה לעשות, כזאת אני. המאבקים שלי מתרחשים במישור הרוחני, ואני נאבקת בשדים פרטיים משלי. להילחם עם המון מפוחד בפראי אדם פנאטיים וקרים כקרח, כשכל רצונם להשמיד אותנו - לא, זה לא בשבילי".

רק בגלל הרוח...

http://benyehuda.org/smolenskin/toeh_I.html

http://benyehuda.org/berdi/miriam.html

benyehuda.org/brenner/misaviv1.html