התנפלתי על הספר הזה בחדווה וציפיתי לשילוב מהפנט של סין ואומנות באוטוביוגרפיה קולחת של בחורה בת 20 שעזבה את צרפת בשנות ה80 והלכה בעקבות ליבה ללמוד קליגרפיה ואומנות סינית עתיקה. לאחר כ100 עמודים כבר שלטה בי התחושה שלמרות שהספר כתוב היטב, הוא יותר ממוקד בהצלחותיה המסחררות של פביאן בסין לקבל כל מה שהיא רוצה, להתמודד עם כל קשיי המערכת והשלטון הדיקטטורי ולהתחבב על כל ה"חכמים הזקנים" ששנפעמים מכשרונה, ילמדו אותה קליגרפיה בניגוד לחוק המאואיסטי- מאשר בסין הריאלית או באומנות בכלל. התעייפתי ונטשתי. אח"כ כשעשיתי עליה גוגל וראיתי שהיא עדיין עובדת, בצרפת, אישה נאה כבת 50, שמורחת דמויי-קליגרפיה עם מטאטא ענק על בד. התוצאות של המריחות לא הרשימו אותי, בדיוק כפי הספר עורר ציפיות שלא באו על סיפוקן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
