לאחר התלבטויות רבות עם עצמי: האם לכתוב חוות דעת על הספר הזה או לא? ה"כן" ניצח בסופו של דבר וכפי שאתם רואים הנה אני מקלידה לי כאן כמה מילים על ספר מסע אישי ולמידה.
פאביאן ורדיה צעירה צרפתיה בשנות העשרים לחייה נחושה בדעתה ודעתנית אומנית וציירת מגיל צעיר. גומרת אומר בליבה לנסוע למזרח הרחוק, סין, ליתר דיוק ללמוד קליגרפיה וציור סיני.
תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. הענק הסיני המתעורר עדיין לא יעד תיירות פופולרי כפי שהוא כיום.
סין המדממת ופצועה המתאוששת מ"מהפכת התרבות" של המשטר הקומוניסט הנוקשה והרודני. הכל שם תחת פיקוחה של המפלגה.
אל הסטודנטים הצעירים מתייחסים כאל אסירים בבית הסוהר.
ותנאי המחיה במעונות הסטודנטים דומים לחייהם של אסירים בבית כלא נידח במדינת עולם שלישי, לכלוך, צפיפות, אוכל דוחה בצמצום. כיבוי אורות מוקדם. משטר טרור של המפלגה המיושם על ידי הממונה על המעונות.
לתוך כל אלו נוחתת לה פאביאן הצעירה מאוד ללא פרוטה אחרי נסיעה מטלטלת וזועתית שיהא חווה בדרך. כדי ללמוד מגדולי המורים לאומנות הקליגרפיה הסינית את רזי המקצוע.
מעולם לא פגשתי בקריאת ספר כלשהו על נחישות כל כך גדולה והתמדה הקיימים באישה צעירה כל כך שהיתה מוכנה להקריב כל כך הרבה מהנוחות והחיים המערביים בצרפת כדי להשיג את מטרתה.
פאביאן חיה שם במשך 10 שנים עם הפסקה אחת באמצע.
נדדה במחוזות שונים עם המורים שלה הסיניים המסורים, החיים בצמצום ועוני מחפירים. עליי לציין שסין המודרנית של שנות ה-80 לא העריכה את אומניה במיוחד. הם נרדפו לפרקים, הוכנסו לבתי סוהר, עברו חקירות, יצירותיהם הושמדו, גם מכריהם ובני משפחתם סבלו ונאסרו. הכל כדי לשבור את רוחם ולהרתיע אותם מלבטא את סבלם ואת חייהם ודיעות "חתרניות" חלילה לתוך אומנותם.
פאביאן הצעירה המוכשרת ומיוחדת במינה מחזיקה מעמד במשך עשר שנים מחייה בתוך חיים של עוני דחק וצמצום ותחת משטר
מדכא תוך כדי קושרת קשרים עם חברים סיניים לומדת את השפה תרבות והאומנות שלשמה היא הגיעה לשם,
חווית את תקופת הפגנות הסטודנטים והריגת 1000 מהם בכיכר טאינאמן,או אז היא נאלצת לעזוב את סין בהוראת המפלגה
אבל למרות הכל חוזרת בתור דיפלומטית מטעם ארצה, ואפילו מציגה שם תערוכה של יצירותיה.

המיוחד בסיפורה של האמנית המיוחדת בזאת הוא נצחון הרוח על החומר. למרות החויות הקשות שעברה בדרכה לסין ובסין עצמה פאביאן לא ויתרה לעצמה ולחלומה.למרות מחלות שונות שפקדו אותה הקשיים שהערימה המפלגה על דרכה ועל דרכם של מוריה וחבריה ,למרות חיי הדלות המחסור ועוני שהיא חווה שם, עדיין היא דבקה במטרה. היא נקשרת לעם הסיני הסובל והמדוכא
ועושה את כל המאמצים הקשים ככל שיהיו ללמוד את האומנות המיוחדת והנשכחת של הקליגרפיה, בד בבד עם התרבות והפילוסופיה הסינית.

למרות שהספר הוא לא יצירת מופת ספרותית ולא יכנס לפנתיאון הקלאסיקות אבל דמותה של פאביאן ואישיותה המיוחדת והחזקה נחרטו בליבי והמסע בתוך סין שלא כל כך
מוכרת וידועה לתושבי חצי כדור הארץ המערבי מעניין מאוד
לאלו שתרבות המזרח הרחוק קרובה לליבם כמוני.

אחד הספרים העמוקים יותר, והמרתקים שקראתי-
תאורים מרתקים ומרגשים של השיעורים שעברה פאביאן עם מורי ציור סינים מבוגרים- מחקר לנפש האומן וצורת התבוננות עמוקה כדי להגיע ללב הדברים ולצייר מהלב, מהרגש.
הספר מתחיל בתאורים לא קלים של חייה בסין של שנות ה-80 - חוויות לא קלות שהיא החליטה לחוות ולא לוותר - הרבה נחישות הובילו לתובנות מעניינות.
לאחר סיום, נהנתי לראות יצירות חדשות של אמנית מיוחדת זאת!

ספר מרתק הנקרא בנשימה אחת.
סיפור חייה המדהים של המחברת המחליטה שיכולתה האמנותית תהייה דרך הציור והקליגרפיה הסינית העתיקה. היא נוסעת לסין מתמודדת עם הקשיים הרבים של הבדלי התרבות ,השפה,אורח החיים.חיה בתנאים לא תנאים מתעקשת על לימודים רציניים עם טובי הקליגרפיים,לומדת את השפה,את התרבות המוצגת ואת הדברים שפחות מוצגים וכל זאת בתקופה שלאחר המהפכה הסינית בה ניסו להשמיד את הסממנים של התרבות העתיקה.בסופו של תהליך היא הופכת לאמנית ידועת שם הממשיכה ללכת עם האמת שלה עם האמנות שלה.

עוברת אורח בדממה
ספר מעולה- יצא לי לקרוא אותו כאשר הייתי בחופשה בבודפשט
וכל יום בצהריים ביקשתי מבעלי לחזור לחדר למלון בתירוץ צריכה לנוח- האמת רציתי להמשיך לקרוא את הספר מחד רציתי לקראו ומאידך לא ממש רציתי לסיימו .ריתק אותי מאד
כמה אמירות מאד משמעותיות שהמסטר הסיני אומר לפאביאן סימנתי לי ורשמתי אותם במחשבי האישי.
ספר מאד מעניין ניצחונה של ההתמדה הסבלנות
כן הבחורה וויתרה על הרבה חומרנות בשביל להגיע אל האמת הפנימית שלה ולמדה קליגרפיה...
ספר שמראה לנו שאפשר באם מתמידים מוותרים על הטפל ומתרכזים בעיקר- את שחפצה נפשנו...
מאד אהבתי את הספר ממליצה בחום.
יהודית

התנפלתי על הספר הזה בחדווה וציפיתי לשילוב מהפנט של סין ואומנות באוטוביוגרפיה קולחת של בחורה בת 20 שעזבה את צרפת בשנות ה80 והלכה בעקבות ליבה ללמוד קליגרפיה ואומנות סינית עתיקה. לאחר כ100 עמודים כבר שלטה בי התחושה שלמרות שהספר כתוב היטב, הוא יותר ממוקד בהצלחותיה המסחררות של פביאן בסין לקבל כל מה שהיא רוצה, להתמודד עם כל קשיי המערכת והשלטון הדיקטטורי ולהתחבב על כל ה"חכמים הזקנים" ששנפעמים מכשרונה, ילמדו אותה קליגרפיה בניגוד לחוק המאואיסטי- מאשר בסין הריאלית או באומנות בכלל. התעייפתי ונטשתי. אח"כ כשעשיתי עליה גוגל וראיתי שהיא עדיין עובדת, בצרפת, אישה נאה כבת 50, שמורחת דמויי-קליגרפיה עם מטאטא ענק על בד. התוצאות של המריחות לא הרשימו אותי, בדיוק כפי הספר עורר ציפיות שלא באו על סיפוקן.

יש בספור הרבה ענין על המתרחש בסין אבל הפריע לי שאין כשרון כתיבה.