בליל הסדר העלינו את השאלה הבאה: אם במקום ארבעה בנים היו ארבעה ספרים, אז איזה ספר היה מתאים לכל תפקיד? נניח "האסופית" או "פוליאנה" הן בלי ספק בתפקיד התם. יש כל מיני ספרים שממלאים בטבעיות את תפקיד "החכם", למשל "קדמת עדן". אבל איזה ספר הוא הרשע? שאלה לא ברורה. מה כבר יכול להיות בספר שהופך אותו להיות רשע?

הדור שלנו הוא תוסס ותזזיתי. מידע זורם במהירות לאנשים, ואנשים עוברים במהירות על פני מדע, ולמי יש זמן וסבלנות לקרוא עד הסוף ולהתעמק במשהו בודד? הומצאו לכך גם ראשי תיבות הולמים, "אמ;לק" שהם הגירסה העברית ל"tl;dr" היינו "ארוך מדי, לא קראתי" ומזמינים תקציר בן שורה או שתיים של המאמר או של הכתבה או של הספר.

ובכן, קבלו אמ;לק לספר הזה, וזו אזהרת קלקלנים חריפה. כל גבר נשוי, אומר אדם רוס, הוא רוצח בפונטציה. לא כלפי כל אדם שהוא, אלא רוצח-אשתו בפוטנציה. אם זו לא הגדרה לספר רשע, אני לא יודעת מה יכול יותר להתאים.

את המסר הזה מעביר רוס דרך שלושה סיפורים שונים שמתערבבים זה בזה. דייוד פפין מואשם ברצח אשתו אליס. שני הבלשים שחוקרים את נסיבות המוות שלה נמצאים גם הן במסכת סבוכה, כל אחד מול אשתו. הסיפור כתוב בצורה מתעתעת בכוונה. ואם לא שמנו לב לצורה המתעתעת שבה הוא נכתב, הוסיפה ההוצאה ציור של אשר על הכריכה הפנימית, שבה אנשים שחורים ולבנים משתרגים זה בזה ברצועת מביוס שבה האחד הופך בהדרגה לרקע של האחר. ואם גם זה לא מספיק, הרי שבספר משתלב גם רוצח שכיר ששמו, איך לא, מביוס. רוס מנסה להגיד בדרכו הפתלתלה ומלאת הסמלים שכל אדם הוא טבעת מביוס, שבה הצד הנכון של רצועת נייר מסובב ומתחבר לצד הלא נכון, וכך הם הופכים להיות צד אחד ללא הפרדה. מעין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אבל בדר מפחידה יותר משום שזה לא שיקוי או קסם שבהם אדם מעביר את עצמו, אלא שתי פנים שקיימות בטבעיות אצל אותו אדם, וברוע שרק מנסה להגיח אל פני השטח.

לא שואלים אותי, אבל בעיני זה ספר חולני.

אחד הספרים הגרועים שקראתי בשנה האחרונה.
מפתיע המשפט המופיע על כריכת הספר מפי סטיבן קינג (לא שהוא הסופר האהוד עלי, אך בכל זאת ציפיתי ממנו ליותר).
"הספר המרתק ביותר על הצד האפל של הנישואים?" - הספר אכן אפל ותפל!
עלילה לא ברורה, קפיצות בין זמנים וסיפורים. דמויות הזויות, שטוחות ולא מובנות, מעוררות אנטי.
הצד האפל של הנישואים? - לא צד ולא נישואים, אלא דברים הזויים, חולניים מפי מישהו שחושב שהוא סופר.
ספר מיותר וממש לא מומלץ משום בחינה. לזה יקרא - בזבוז זמן!!!

אני אוהבת כשהמתרגמים באים לקראתנו. כמו למשל המתרגמת של הספר הזה, שחשה צורך לספר לנו שסרטים של היצ'קוק מהווים מוטיב חוזר בספר. מאוד אדיב מצדה, במיוחד בשביל אלה מבין הקוראים שלא יכולים לזהות מוטיב גם אם הוא חוזר ומתפרש על עשרים עמודים בצורה של שיעור מתמשך ומייגע על סרטיו של היצ'קוק. קצת חבל, כי היופי האמיתי במוטיבים גלום בהסתתרות שלהם. מוטיב חוזר צריך להתפזר כמו אבנים שבצד הדרך, לא להתנוסס כמו שלטי חוצות מעל הכביש.
חוץ מהחלק הזה שצרם לי (ושיעמם אותי למוות כמעט. עשרים. עמודים. על. שיעור. אחד.) אפשר לסכם שהספר הזה כתוב בצורה גאונית.
אלמנטים גאוניים: 1. התייחסות עצמית. 2. ספר בתוך ספר. 3. שילוב של 1 ו2.
כל אחד מהאלמנטים הוא חכם וקשה בפני עצמו, בייחוד לספר ראשון, אבל אין ספק שמספר 3 הוא החלק הגאוני ביותר והקשה ביותר לכתיבה.
למה אני מתכוונת? קצת קשה להסביר, אני אקדיש לזה משפט אחד: הגיבור של הספר "מר בוטן" הוא זה שכותב את הספר "מר בוטן".
(ואז היקום קרס אל תוך עצמו.)
העיצוב הזה של הספר הוא גאוני, גאוני, גאוני, מרשים ביותר בשביל ספר ראשון ובלי ספק יחיד במינו מבין כל הספרים שהיה לי הכבוד (או הבושה) לקרוא. זה הזכיר לי ציור שראיתי פעם- שתי ידיים שמציירות אחת את השנייה. זה ציור של אשר, שהוא- איזה צירוף מקרים- עוד מוטיב כאן. אני אומרת את זה בשביל הקוראים שלא יכולים לזהות מוטיב גם אם הוא חוזר בצורת ציור של אשר שמתפרש על שני העמודים הראשונים בספר.
וכאן אנחנו מגיעים לחלק המטריד והחולני. חיפשתי עוד מילות תואר מתאימות: מרתיע, דוחה, מעורר חלחלה, מצמרר, מעלה קבס, מבעית, מזוויע, גורם-לנו-להתקשר-לשירותי-הרווחה וכולי.
הציור של אשר אשר מודפס בתחילת הספר (חחח קלטתם?) מתאר איש לבן ושדון שחור המרוצפים אחד בתוך השני, יוצאים החוצה והולכים במעגל מביוס (שהוא עוד מוטיב וגם הוא חוזר) עד שהם נפגשים ולוחצים ידיים. בלי להיות גזענית (למרות שזאת בעצם אמירה מאוד גזענית אבל לא אני המצאתי אותה אז אני בסדר), הלבן מייצג את הטהור, הטוב והנעלה בעוד שהשחור הוא הטמא, הרע והפחות. יש בנו רוע, אומר אשר, ואנחנו יכולים לנסות להסתיר אותו כמה שנרצה אך בסופו של יום הוא טבוע בנו. האיש הלבן והשדון השחור משולבים ביחד לעולם. ולכן, מרחיב אדם רוס, כל בן אדם בעצם רוצה לרצוח את אשתו.
החלק המפחיד ביותר הוא מה שכתוב בצד הכריכה. מסתבר שהאיש הזה נשוי. האם סופר יכול להיות ממש מנותק מתפיסת העולם אותה הוא מתאר בספרו? לדעתי ממש לא. גם אם כן, מדובר בסופר שנתן לגיבור שלו לכתוב את הספר שלו עצמו, מה שמטשטש את ההבדלים בינהם עד חוסר יכולת להבדיל מי מבינהם הוא הפסיכופט (כנראה ששניהם). ובכל מקרה, בן אדם שמסוגלת לעלות על דעתו משפט כמו "ואולי זה ההבדל הדק הזה שיש בנישואים, בין אהבה לאלימות" ראוי לטיפול צמוד עם פסיכיאטר. מיותר לציין שלעולם לא הייתי מקבלת אדם כזה כבעל. לא מיותר להוסיף שלא הייתי מקבלת אותו גם בתור שכן של בן דוד של אמא שלי. בהחלט לא בתור סופר של ספרים שאני אמליץ עליהם. הנה באה האנטי-המלצה: אל תקראו את הספר הזה. הוא מטריד וחולני וכולי.

(מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר)

המוטיב החוזר בביקורת הזאת הוא המוטיב החוזר, ואני אומרת את זה לטובת הקוראים שלא יכולים לזהות מוטיב חוזר גם כאשר הוא נושא תגית 'מוטיב חוזר'.

על כריכת הספר כתוב ש"מר בוטן חוקר באופן מתוחכם, מסעיר ומהפנט את הלב האנושי" ובכן, מי שמחפש חקירה באופן הזה צריך לקרוא את הספר עם מיקרוסקופ, כי הספר מתאר, בשלווה די נינוחה שתי מערכות יחסים, של שני זוגות, בהפרש של שנים, בלי יותר מידי דרמות, ועם מצבים שכמעט כל זוג חווה אותם בחייו בשלב מסויים. הספר כתוב מנקודת המבט של הבעל, וזה הופך אותו ליחודי משהו, בזכות הטענה שגברים לא כל כך עוסקים ברגשות, בעוד שכאן יש עיסוק אינטנסיבי ברגשות הגבריים.

רק הדבר הכי דוחה ומעוות שקראתי בחיים שלי. אחרי 70 עמודים כל כך כעסתי שלא יכולתי להביא את עצמי להמשיך יותר. פשוט מביך שנתנו לספר הזה לצאת לאור בכלל ומביך שהגעתי למצב שאני עוצרת ספר כי בא לי לזרוק אותו מהחלון.

מקריאת הכתוב בעטיפה האחורית מצטייר שמדובר בספר מתח, אני אוהבת ספרי מתח טובים, אז התחלתי לקרוא.

חיש מהר התברר , כפי שקורה לפעמים, שהמתח אינו אלא מעטפת חיצונית, ושעיקרו של הספר, הם חיי הנישואין.

שלושה "גיבורים" יש בספר - נאשם אחד ושני בלשים. לכל אחד מהם יש, או היתה, אישה, ולכל אחת מהנשים האלה קורה משהו בתוך מסגרת חיי הנישואין. וה"משהו" הזה הוא המניע את הגברים לפעול ולנוע בדרך מסוימת.

הספר כתוב ,כמעט כולו, מזוית הראיה הגברית שהיא, איזה פלא, מליאת חששות, תהיות, אהבה, כעס ובעיקר הרבה אי הבנה.

הגברים פשוט לא מבינים את הנשים. בלי שום פסיכולוגיה, עובדה פשוטה וכואבת.

אני מוכרחה להודות שפה ושם גם אני לא הבנתי אותן... כלומר אולי כן הבנתי אבל לא הסכמתי עם דרך ההתמודדות שבחרו.

אינני רוצה לחשוף יותר מדי, רק זאת אומר - קראתי כבר לא מעט ספרים בחיי. מסוגים שונים. בספר כזה לא נתקלים לעיתים תכופות.
לא רק הנושא, גם אופן וסגנון הכתיבה. זהו ספר לא פשוט עם הרבה מילים, אבל הוא שווה כל רגע שמקדישים לו.
בהתחשב בכך שלסופר זהו ספר ראשון - ציון 100.
כדאי.

ספר מורכב על חיים זוגיים, תלות בין בני הזוג ואובדן.
לכאורה , מדובר כאן בארבעה זוגות:
משפחת פפין, דויד ואליס אליס נרצחת והבעל חשוד ( ראה את הזוג הרביעי).
הבלש האסטרול ואישתו.
הבלש שפרד שהורשע וזוכה מאשמת רצח אישתו.
והזוג הרביעי מופיע בספר שכותב דיויד. זוג זה הוא בבואה של משפחת פיין.
לא אלאה אותכם בסיפור כי הוא כתוב בצורה "אומנותית". קפיצה בין זוג לזוג, בין סיפור לסיפור, עם הרבה משותף ביניהם וגם דברים שמפרידים.
הבלש שפרד מאשים ברצח את דיוויד כי הוא מסיק מהמקרה הפרטי שלו.
מסובך? נכון.
זה אינו ספר בלשי, מאידך, הוא אינו ווירג'יניה וולף כפי שכתוב בכריכה הקדמית.
הספר חולה במחלה "תפשת מרובה לא תפשת", יותר מדי דמויות, שברי עלילות, קפיצות במרחב ובזמן שלא לצורך.
וירג'יניה וולף ממוקד בזוג אחד ובמיוחד בפריזמה של האישה. זה עוצמתו. הוא גם בישר את הדור שדורש שיוויון זכויות וזכות ביטוי שווה ביחסים המישפחתיים.
לכן, בואו נתמקד בספר זה בפני עצמו.
הזוגות המוצגות בספר נמצאות בתלות הדדית.
מענין כי הנשים מביעות זאת בתנודות קיצוניות, מישקל (אנורקסיה ובולימיה חליפות), מצבי רוח (דיכאון קיצוני מול שלווה ורוגע) וכו.
הגברים מוצגים כמייחלים לחסד נשי. לאותו חיוך , תשומת לב,ואולי גם הסכמה לסקס שניתן במשורה.
הבגידות שלהם "מובנות" לאור מצבם.
הגברים בספר חזרו לתקופת הציידים לקטים. הם יוצאים לעבודה, והם מביאים הצעות לפתרונות המצב: נסיעה לחו"ל,הזמנה של חברים לברביקיו ועוד ועוד.
האישה יכולה לאשר, בשמחה או באי רצון את היוזמות הללו. מובן שיש לה גם זכות דחיה.
היא גם נמצאת בתחרות עם הבעל שמתבטאת בתחרות נפשית ולעיתים פיסית , כמו להעמיד את הבעל על עובדה שהם יוצאים לטרייל ( מסלול נוף מיוחד) בהוואי, למרות משקלה העודף ואי כשירותה לעשות אותו.תוך כדי זה להאשים אותו בכל התקלות הקורות שם.
כפי שאתם רואים העוצמה של הספר היא בחומרים שהוא מורכב מהם.
לצערי, הוא נכתב בצורה שאינה תורמת להעברת המסר.
יותר מדי דמויות, גם דמויות ראי ( זוג חי וזוג בספר), ועוד כמה דברים ששוה לחוות אותם בקריאה.
הנושא חשוב. והספר במאמץ מסויים, קריא.
אני מבקש להצביע על שני מקומות מיוחדים בספר שרק בגללם כדאי לקוראו:
יש קטע המתאר את השביל( טרייל), פארק קייאה בהוואי, יפה מרתק ומזמין ביקור, גם העלילה והדינמיקה בין בני הזוג שם כתובה יפה.
( ע 168-175).
עמודים 219-2200, מציג פיתרון אפשרי לילד צורח באמצע סופר.
מרלין מתרחקת מהילד הבוכה, אחד העובדים מביא את הילד אליה,הוא שואל אותה : "זה הילד שלך?" והיא עונה," אני לא בטוחה" וכו וכו עד שהילד לומד לשתוק.
הקטע מציג גם את השיקולים הפנימיים של מרלין להתנהגותה, היא אינה רוצה שיהיה כמו אביו, והילדה שבה קופצת החוצה באותו רגע.
הערה : לא לנסות זאת בשום פנים ואופן על הילדים שלכם, כי זה גובל במופרעות ושימוש של הילד במלחמה פנימית של מהאם.

הספר מאוד מעניין מבחינת חיבור העלילות הקפיצות בזמן ובדמיון, הסופר מיומן והקריאה מרתקת בייחוד עקב סגנון הכתיבה.
העלילה עצמה קצת מביכה, בתור גבר גרוש היה לי חבל על הגברים שמתרפסים כלפי שיגעונות נשותיהן ואף מאבדים את עולמם המקצועי והחברתי בניסיון נואש לשקם את הנישואים. הסופר מנסה להביא את הקורא להזדהות עם גיבוריו אך כאמור התוצאה מביכה כמו גם השימוש המוגזם בסצנות מיטה. למרות האמור קראתי את הספר ברצף ואין ספק שהסוף המפוצל וההכנה אליו הם מלכת מחשבת.