ביקורת ספרותית על מר בוטן מאת אדם רוס

---

אני אוהבת כשהמתרגמים באים לקראתנו. כמו למשל המתרגמת של הספר הזה, שחשה צורך לספר לנו שסרטים של היצ'קוק מהווים מוטיב חוזר בספר. מאוד אדיב מצדה, במיוחד בשביל אלה מבין הקוראים שלא יכולים לזהות מוטיב גם אם הוא חוזר ומתפרש על עשרים עמודים בצורה של שיעור מתמשך ומייגע על סרטיו של היצ'קוק. קצת חבל, כי היופי האמיתי במוטיבים גלום בהסתתרות שלהם. מוטיב חוזר צריך להתפזר כמו אבנים שבצד הדרך, לא להתנוסס כמו שלטי חוצות מעל הכביש.
חוץ מהחלק הזה שצרם לי (ושיעמם אותי למוות כמעט. עשרים. עמודים. על. שיעור. אחד.) אפשר לסכם שהספר הזה כתוב בצורה גאונית.
אלמנטים גאוניים: 1. התייחסות עצמית. 2. ספר בתוך ספר. 3. שילוב של 1 ו2.
כל אחד מהאלמנטים הוא חכם וקשה בפני עצמו, בייחוד לספר ראשון, אבל אין ספק שמספר 3 הוא החלק הגאוני ביותר והקשה ביותר לכתיבה.
למה אני מתכוונת? קצת קשה להסביר, אני אקדיש לזה משפט אחד: הגיבור של הספר "מר בוטן" הוא זה שכותב את הספר "מר בוטן".
(ואז היקום קרס אל תוך עצמו.)
העיצוב הזה של הספר הוא גאוני, גאוני, גאוני, מרשים ביותר בשביל ספר ראשון ובלי ספק יחיד במינו מבין כל הספרים שהיה לי הכבוד (או הבושה) לקרוא. זה הזכיר לי ציור שראיתי פעם- שתי ידיים שמציירות אחת את השנייה. זה ציור של אשר, שהוא- איזה צירוף מקרים- עוד מוטיב כאן. אני אומרת את זה בשביל הקוראים שלא יכולים לזהות מוטיב גם אם הוא חוזר בצורת ציור של אשר שמתפרש על שני העמודים הראשונים בספר.
וכאן אנחנו מגיעים לחלק המטריד והחולני. חיפשתי עוד מילות תואר מתאימות: מרתיע, דוחה, מעורר חלחלה, מצמרר, מעלה קבס, מבעית, מזוויע, גורם-לנו-להתקשר-לשירותי-הרווחה וכולי.
הציור של אשר אשר מודפס בתחילת הספר (חחח קלטתם?) מתאר איש לבן ושדון שחור המרוצפים אחד בתוך השני, יוצאים החוצה והולכים במעגל מביוס (שהוא עוד מוטיב וגם הוא חוזר) עד שהם נפגשים ולוחצים ידיים. בלי להיות גזענית (למרות שזאת בעצם אמירה מאוד גזענית אבל לא אני המצאתי אותה אז אני בסדר), הלבן מייצג את הטהור, הטוב והנעלה בעוד שהשחור הוא הטמא, הרע והפחות. יש בנו רוע, אומר אשר, ואנחנו יכולים לנסות להסתיר אותו כמה שנרצה אך בסופו של יום הוא טבוע בנו. האיש הלבן והשדון השחור משולבים ביחד לעולם. ולכן, מרחיב אדם רוס, כל בן אדם בעצם רוצה לרצוח את אשתו.
החלק המפחיד ביותר הוא מה שכתוב בצד הכריכה. מסתבר שהאיש הזה נשוי. האם סופר יכול להיות ממש מנותק מתפיסת העולם אותה הוא מתאר בספרו? לדעתי ממש לא. גם אם כן, מדובר בסופר שנתן לגיבור שלו לכתוב את הספר שלו עצמו, מה שמטשטש את ההבדלים בינהם עד חוסר יכולת להבדיל מי מבינהם הוא הפסיכופט (כנראה ששניהם). ובכל מקרה, בן אדם שמסוגלת לעלות על דעתו משפט כמו "ואולי זה ההבדל הדק הזה שיש בנישואים, בין אהבה לאלימות" ראוי לטיפול צמוד עם פסיכיאטר. מיותר לציין שלעולם לא הייתי מקבלת אדם כזה כבעל. לא מיותר להוסיף שלא הייתי מקבלת אותו גם בתור שכן של בן דוד של אמא שלי. בהחלט לא בתור סופר של ספרים שאני אמליץ עליהם. הנה באה האנטי-המלצה: אל תקראו את הספר הזה. הוא מטריד וחולני וכולי.

(מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר מוטיב חוזר)

המוטיב החוזר בביקורת הזאת הוא המוטיב החוזר, ואני אומרת את זה לטובת הקוראים שלא יכולים לזהות מוטיב חוזר גם כאשר הוא נושא תגית 'מוטיב חוזר'.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על מר בוטן