ביקורת ספרותית על ביום שאיבדתי אותה מאת לינווד ברקלי
ספר בסדר

---

הוא חזר מהספריה והדיון התנהל ככה:
אני: קראנו כבר את הספר הזה.
הוא: לא קראנו אותו.
אני: בטח שכן. זה לא עם האיש החרדתי הזה, שגר באיזו עיירה קטנטונת בארצות הברית?
הוא: זה לינווד ברקלי. יש לו הרבה ספרים כאלה, עם עיירה קטנה בארצות הברית ואיש חששן ופרנואיד.
אני: נו, זה שדי מציק למשפחה שלו, והוא איזה קבלן או משהו, ונמצא בבעיות כספיות כל הזמן, מה שלא עוזר לחרדות שלו. ואז הילד שלו נעלם, והוא מסתבך עם בן הזוג הנוכחי של אשתו לשעבר, או בן הזוג לשעבר של אשתו הנוכחית, כבר לא זוכרת בדיוק. ואז הוא מגלה שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך, ושהוא פתח איזו תיבת פנדורה שקשורה בעסקים שהחוקיות שלהם גבולית, ולא ברור באיזה צד של הגבול הם נמצאים. ושגם הילד שלו הסתבך בזה.
הוא: הילדה.
אני: מה?
הוא: הילדה שלו. לא הילד. והוא לא קבלן, הוא סוחר מכוניות. אני אומר לך שלא קראנו. אבל את לא חייבת לקרוא אם לא בא לך.

אז קראתי. מה נראה לכם? זה לא שהיה לי משהו אחר לקרוא. כלומר היה, את החדש של חיים סבתו, אבל הוא צריך מצב רוח שונה לגמרי מזה שהיה לי. אומרים שלכל ספר יש את העיתוי המתאים לו אצל הקורא. אם הוא בא בעיתוי המתאים, הוא יהיה טוב. אם הוא נופל על יום פחות מתאים, חבל. העיתוי המתאים מבחינתי זה שבדיוק חיפשתי רכב לקניה, ולא הצלחתי להגיע לידי החלטה.

"לורנה חשבה שהם צריכים להיות צרכנים אחראים, ולכן היא היתה צריכה לבדוק כל מכונית ברמה שהם חיפשו, להשוות את הנתונים, לבחון את האחריות. וכל זה היה מצוין, עד שלב מסוים, אבל ללורנה היה עכשיו יותר מדי מידע, והיא לא ידעה מה לעשות איתו. לורנה חשבה שכל המחקר הזה יעזור להם להגיע להחלטה מושכלת, אבל במקום זה היא לא היתה מסוגלת לקבל עכשיו שום החלטה. הם היו באמצע שנות הארבעים שלהם. הוא מכר נעליים בקניון פוסט, והיא היתה מורה בכיתה ד'. זו היתה התנהגות אופיינית למורה. לחקור את הנושא, לשקול את כל החלופות, ללכת הביתה ולהכין טבלה, עם שמות המכוניות למעלה והנתונים למטה ולסמן סימונים במשבצות הקטנות."
מה אני אגיד? בדיוק אני. כולל ה"מורה בכיתה ד'". צחוקים.
כרגיל, אני מתמקדת בדברים השוליים, אבל זה מה שתפס אותי. טים בלייק הוא סוחר מכוניות. גרוש, ואב לבת שבע עשרה שיום אחד נעלמת, ובהעלמותה מתברר שגם דברים שהיו נראים ברורים מאליהם, כמו מקום העבודה שלה בקיץ, אינם כאלה. כמיטב המסורת הלינווד-ברקלית, טים נגרר לתוך שפע תעלומות, הרפתקאות, הסתבכויות עם אנשים מפוקפקים ועם החוק בו זמנית. לפי ליהוק הדמות נבחרים התיאורים, והספר אכן מלא בתיאורי מכוניות ברמות שונות של גימור, נסיעות שונות, בריחות, מרדפים. וגם הלוקיישנים בהתאם - אין כמו סוכנות הונדה לארח עימות מלא אקשן בין טים לאויביו העלומים. כל השאר הוא סיים-סיים: אנשים במעמד בינוני-נמוך שחיים מעמל כפיהם, ומגרדים את הגבולות בין החוקי לפלילי בניסיון לגרד עוד גרושים. הגיבור מקפיד להיות ישר, ובכל זאת נסחף לתוך המערבולת מלווה בדם ואש ותמרות עשן, בניסיון לעשות שיהיה רק טוב למשפחתו הגרעינית.

הסוף מתמרח לתוך מה שנראה כמו טלנובלה, ובכל זאת הספר נחמד. קל לצחוק על ספרי תבנית, אבל יש בהם יתרון גדול: אתה יודע בדיוק מה אתה קונה, בלי שום חתולים בשק, או פגושים צבועים מחדש על מנת לחפות על סימני תאונה. לחובבי לינווד ברקלי, ואלה שלא נמאס להם ממנו עדיין. בסוף ההתלבטות שלי, אגב, קניתי סקודה פאביה בצבע תכלת מטאלי. סבתא קוראת לה "שקודה" ואומרת שבפולנית פירוש המילה הוא "חבל". וגם אני מרגישה עדיין שחבל שבחרתי דווקא בזאת. אחרי הכל, מה היו חיינו ללא חרטות על דברים שנעשו?

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ביום שאיבדתי אותה