הספר הזה מזעזע. לא במובן החיובי. לו הייתי אני אוטו פרנק, לעולם לא הייתי מוציא אותו לאור.
אנה פרנק היתה ילדה, ועוד יותר גרוע, בת עשרה. זה הגיל הכי דפוק בעולם - תאמינו לי, הייתי שם. היומן משקף יפה על מה חושבת מתבגרת ממוצעת. רוצים דוגמאות?
אנה שונאת, שונאת, שונאת את אמא שלה. היחסים ביניהן הם הדבר הכי בולט בספר, בעיני. מריבות ואי הבנות הם דברים מקובלים, אני חושב. אבל אנה מתייחסת לאמא שלה כאל יצור מעולם אחר, משולל יכולת הבנה, זר לחלוטין.
הקשר שלה עם פטר מאוד בוסרי, ואפילו לי, שונא פסיכולוגיה מושבע, ברור שהוא נובע מהמצב הלא טבעי של שהייה ארוכה בחלל סגור עם עוד מתבגר ועם הורמונים משתוללים.
מעבר לזה: אנה אנוכית כמו רובנו בגילה. זה טבעי, זה נורמלי, אבל לאו דווקא נעים.
דבר אחרון: קראתי המון יומנים. אנה פרנק, חנה סנש, אנצו סרני, דוד רובין, הנער משה, משה שרת, בן גוריון וכו' וכו'.
אני חייב לומר שבעיני יומן הוא דבר מאוד אישי והצצה לתוכו היא לא מוסרית. שימו לב גם לעובדה הלא נעימה: אוטו פרנק צינזר את היומן, אבל רובנו קראנו את הטקסט המלא שהוצא לאור רק לאחר מותו. לי אישית לא נוח עם זה. לו היה לי יומן, הייתי שורף אותו.
