רעשיעקב בורק13"אכילת חטיף בוטנים מגדילה בחמישים אחוז את הסיכוי לחלות בסרטן הערמונית." תארו לעצמכם שנתקלתם בכותרת הזאת בעיתון. מיד דפדפתם לעמוד המתאים לקרוא בהרחבה על המחקר, וגיליתם שהוא בוצע על ידי חוקרים בהרווארד, לא פחות! נלחצתם קצת, תודו. כנראה ששקיות הבמבה לא יגדשו את המדפים שלכם בתקופה הקרובה (בכל זאת, בשביל מה לקחת סיכון, אם אפשר לאכול דוריטוס). מה שהכתב לא ציין זה שהסיכוי לחלות בסרטן הערמונית הוא 4 ל 10,000 (כלומר, 0.04%). כך שאם תמשיכו לאכול חטיפי בוטנים כאוות נפשכם, הסיכוי שלכם לחלות עולה בסך הכול ל 0.06%. זניח לחלוטין, נכון? אבל סביר להניח שאם זאת הייתה הכותרת בעיתון, לא היו לעיתון הזה קוראים רבים. (הדוגמה להמחשה בלבד, ואינה נמצאת בספר). יעקב בורק דן בספר ברשימה שלמה של רעשים חיצוניים ופנימיים שאנו נתקלים בהם עשרות ואף מאות פעמים ביום. החל מפרסומות, הבטחות של פוליטיקאים, עודף המידע שמציף אותנו, העיתונים והחדשות, ועד לרעשים הפנימיים שנמצאים בתוכנו, כמו הצורך להשתייך, הפחד להיות לבד והפחד מהמוות. הוא מדבר על העיוורון שלנו לסטטיסטיקה, על איך שהוא משפיע ההחלטות שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מסתכלים על נתונים: למשל, רוב האנשים מרגישים סכנה מוחשית יותר מהסיכוי שלבנאדם אחד מתוך מאה יקרה אסון כלשהו, לעומת הסיכוי שזה יקרה לאחוז מהאנשים. למשל, רופאים שמפנים מטופלים לבדיקות מסוכנות (מלאות קרינה, לדוגמה), רק בשביל לשלול משהו שהסיכוי שלו הוא אפסי. הספר מעניין. כמו בכל הספרים מסוג זה, יש פרקים טובים יותר ויש פחות. אבל הקריאה בו פחות מהנה וזורמת מספריהם של מקביליו בתחום (דן אריאלי, וחיים שפירא).
פריחה שנתאחרהאנטון צ'כוב14הספר מכיל ארבעה סיפורים קצרים, כאשר המשותף ביניהם הוא שבכולם הדמות הראשית חשה תקועה בחיים שלה. אם זה עניין של אהבה, מצב כלכלי או מעמד בחברה. הסיפורים תמיד מפתיעים (אותי לפחות) בכיוון שאליהם העלילה הולכת. הקריאה קצת קשה. גם בגלל השפה העתיקה, וגם בגלל עניין השמות - מילא השמות הרוסיים הארוכים (שקשה לקלוט), אבל גם יש את הקטע הזה שהוא קורא לדמות למשל לאפטיב לאורך כל הסיפור, אבל בחלקים מסוימים הוא מתייחס אליה כאל סרגיי ניקוליאביץ' ולך תבין שזאת אותה הדמות (שאלתי חברים רוסים מה הקטע והם הסבירו לי - אז לפחות למדתי משהו חדש :) ) לזכותו של צ'כוב ייאמר שהקריאה מסקרנת, אפילו מותחת. יש בך רצון לגלות מה יקרה הלאה (למעט הסיפור השלישי שהיה פחות מעניין). אני לא חובב של סיפורים קצרים, כי... הם קצרים מדי... וגם כאן, בסיום כל סיפור הרגשתי שהקריאה הייתה לשווא. כמו תייר בטיול מאורגן אינטנסיבי, אתה לכאורה מספיק לראות כמה שיותר, אבל שום דבר מזה לא חודר אליך.
הדרךקורמאק מקארתי19הספר מתאר מסע של אב ובנו בעולם שנחרב לפני שנים. אין אוכל, האדמה חרוכה, רוב האוכלוסייה כבר נכחדה, ואת אלו ששרדו עד כה סביר להניח שלא הייתם רוצים לפגוש. הם הולכים דרומה לכיוון החוף. למה דרומה? כי שם יהיה חם יותר. למה דווקא לחוף? אם מישהו שקרא את הספר הבין, אשמח שיגלה לי. הרי בחוף אין סיכוי למצוא מזון, משם לא תבוא הישועה. הספר מתאר היטב את העולם החיצוני, את ההרס והחורבן. אבל הייתי מצפה שהדגש יהיה דווקא על העולם הפנימי. על ההתלבטות בין להמשיך הלאה לבין לתקוע כדור בראש. על הקונפליקט עם האישה שהייתה אי שם בעבר ולא יכלה לשאת את זה (רק העזיבה שלה מתוארת ולא הקונפליקט). גם השיחות של האב והבן לא תורמות יותר מדי. זה תוכן השיחות: אני מפחד. אני יודע. חלמתי חלום רע. רוצה לדבר על זה? לא. השפה בספר כל כך גבוהה שיש מצב שאפילו ירון לונדון היה נאלץ לפתוח מילון מדי פעם. הקריאה מרגישה כמו מבחן פסיכומטרי מתמשך. לא כיף. הספר מעניין לפרקים, אבל גם משעמם, מונוטוני ומתיש. לא התלהבתי. מזל שהמתים המהלכים חזרה לעונה חדשה - זאת אפוקליפסה במיטבה.
חולצות אדומותג'ון סקאלזי14אקדים ואומר שמעולם לא קראתי ספר מד"ב (מהז'אנר הזה), אבל איכשהו הסקירות של אלון דה אלפרט גורמות לי לקרוא ספרים שלא הייתי חושב אפילו לקרוא אותם. גם מעולם לא ראיתי מסע בין כוכבים או סטארגייט. והאמת, יכול להיות בכלל שמסע בין כוכבים זה רק התרגום של סטארגייט לעברית וזה אותו אחד בעצם. עד כדי כך אני מנותק מהז'אנר. חולצות אדומות הוא בעצם סאטירה על הספרים/סרטים האלה (למזלי, אחרת באמת לא הייתי שורד). זאת סאטירה שתקפה בעצם גם לכל סרטי האקשן למיניהם. ג'ון סקאלזי שם במרכז העלילה דווקא את הדמויות המשניות. הדמויות האלה, חסרות השם, שנהרגות רק כדי להבהיר לצופה שברוס וויליס באמת נמצא בסכנה. וגם את הדמויות המפותחות יותר, אלה שיש להן שם ואפילו סיפור רקע, והן מתחככות להן בכוכב הראשי, והן רגע לפני פרישה או הצעת נישואים והטבעת עדיין בכיס, וכל זה רק כדי שברגע שהן ימותו, ייווצר איזה רגע טלוויזיוני מרגש. הסאטירה עשויה היטב. היא שנונה ומצחיקה לפרקים. היא מערבבת מציאות עם דמיון. רמת הכתיבה היא לא הכי גבוהה. לפעמים זה קצת מזכיר ספרי נוער, כשהסופר טורח כל הזמן להסביר באיזה טון נאמרו הדברים. משהו בסגנון: "עכשיו אפשר לסגור את הדלת?" אמר דאל בציניות. אסיים בהבחנה קטנה שאהבתי בספר (לא ציטוט, רק רוח הדברים): אחת הדמויות הייתה נסערת והחלה להסתובב בספינה. כי במקום צפוף באנשים כמו הספינה, תנועה היא הדרך היעילה להתבודד. שורה תחתונה, ספר חביב מאוד שעמד בדיוק בציפייה שלי - העביר לי את יום כיפור.
מצרפי המקריםיואב בלום14נניח ולא הייתי קורא את הכריכה האחורית והיו שואלים אותי מי כתב את הספר. הניחוש הראשון שלי היה - איש הייטק. זה ניכר בכתיבה, ברעיונות, בחשיבה הלוגית. כאחד שמתחבר לצורת החשיבה הזאת, מאוד אהבתי את הספר. במילה אחת, הספר הוא 'מגניב'. הרעיון המקורי, הביצוע, והמון תובנות והבחנות על החיים שצצות להן במהלך הקריאה. (הסוף קצת ביאס, אבל בקטנה). והנה הבחנה שרירותית שאהבתי: "הדמעות על פניה כבר יבשו, והיא ישבה ומילאה את הדף הריק בשורות שורות, וכשגמרה הרימה אותו ביד רועדת ועברה על הכתוב במהירות. הכול חייב לקרות עכשיו במהירות. לפני שתתחרט. לפני ששוב תרגיש אופטימית. אנשים חצי-מיואשים תמיד חוששים שהתקווה תתפוס אותם לא מוכנים, וכל הייאוש הזה ילך לאיבוד ויתבזבז."
ואם היו אומרים לך גלית דיסטל אטבריאן10הכתיבה של גלית היא החוויה האמיתית של הספר הזה. היא חדה, ושנונה, ויודעת לזקק רעיונות, רגעים, תחושות. הדמויות מעניינות ואתה מוצא את עצמך מחליף דעות, וכל פעם בעד דמות אחרת (וממשיך לקרוא למרות שהמספרת, ענבל, היא דמות בלתי נסבלת). סביר להניח שלא הייתי קורא את הספר במלואו אם סופר קצת פחות מוצלח היה כותב אותו (ואני לא אומר את זה בחבות הספר, אלא לטובת הסופרת). יש לי מעט ביקורת על אמינות העלילה והדמויות, אבל עדיין, ספר מצוין לטעמי.
מלכוד 22 [מהדורה חדשה] ג'וזף הלר11האמת שכבר עמדתי לנטוש את הספר די בהתחלה, אבל לא היה לי ספר אחר במקומו (סתם תירוץ...אני לא מאלה שנוטשים ספרים). בהתחלה הספר הרגיש לי ממש מתאמץ, כאילו שהסופר מנסה בדרכים מאוד מאולצות לייצר שיחות שיציגו אבסורדים כאלה ואחרים. בנוסף, יש בערך 371 דמויות בספר, אם ספרתי נכון, ואם זה לא מספיק אז העלילה מקפצת לה קדימה ואחורה, כדי שבכלל יהיה כיף לעקוב. אבל המשכתי לקרוא, וזה משתפר בהמשך. אם מצליחים לזרום עם ריבוי הדמויות (מה זה משנה מי זה מי, גם ככה כולן נועדו רק להציג אבסורדים), ולא מנסים להבין לעומק את העלילה - הספר די זורם. כשזה מצליח להלר, זה מצליח מאוד. יש בספר לא מעט חלקים שנונים, וכמה אבסורדים שהם באמת גאוניים ומעוררי מחשבה. בסיכומו של דבר, ספר מיוחד. שווה קריאה.
על העיוורוןז'וזה סאראמאגו13אוי, כמה שהספר הזה נורא. כבר בעמודים הראשונים הבחנתי שהכתיבה שלו נוראית, מתחכמת, והולכת סחור סחור. לאור הביקורות המהללות החלטתי להמשיך לקרוא, אולי לפחות העלילה תהיה מעניינת. בשלב מסוים הבנתי שגם משם לא תבוא הישועה. המשכתי לקרוא עד הסוף רק כי זה ספר קצר יחסית, והגעתי כבר לאמצע, או בשפת הטקסס הולד'ם - הרגשתי מחויב לקופה. אני מודה, היו בספר כמה רעיונות יפים, אבל בגלל שגם הם נכתבו בצורה כזאת עקומה (בנקודה זו אני מרים את יד ימין אל מאחורי הראש כדי לגעת באוזן שמאל), הלכתי לאיבוד. בכל זאת אסיים עם המלצה, כי כזה אני :) אם נפשכם חשקה בקץ האנושות, בהידרדרות המוסרית ובשאלות העולות מכך, תראו ה'מתים המהלכים'. תודו לי כבר אחר כך...
ספינות טרופותאקירה יושימורה16מכירים את זה שאתם מגיעים לביקור חפוז באיזה כפר נידח במדינת עולם שלישי. אחד כזה שאין בו חשמל או מים זורמים, ואתם חושבים לעצמכם 'איך הם חיים ככה?' אקירה יושימורה לוקח אתכם לכפר כזה, והביקור לא חפוז כלל. אקירה מצליח להכניס את הקורא לשגרת החיים בכפר. זה מרגיש קצת כמו מסע בזמן, לתקופות בהן אנשים חיו את כל חייהם ברדיוס של כמה קילומטרים רבועים. תקופות בהן אנשים חיו כמו בעלי החיים, מנסים רק לשרוד ולהשיג את הארוחה הבאה. תקופות בהן פנו לכוח עליון במקום לטכנולוגיה ולמדע. בספר כמעט ואין דו שיח בין הדמויות. לא מפתיע לאור העובדה שהשיחות שכבר כן מתקיימות ביניהן מסתכמות בציון מזג האוויר, או מצב הדגה. רמת השיח מקבילה ל"אז מה, את באה לפה הרבה?" רק בלי הקטע של הצחוקים. ובלי הצחוקים, זה עושה קצת עצוב. ספר מעניין ואפל. שני חסרונות: הקריאה בו היא קצת כבדה ולא הכי זורמת (והכתב הקטן והצפוף לא הכי תורם לחווית הקריאה). סיפור עלילתי נטו. אין בו את האקסטרה הזאת, תובנה שגורמת לך לעצור את הקריאה ולתהות.