בראבו, אליסון. בראבו.
הצלחת ליצור את ספר הפנטזיה\רומנטיקה\דרמה הכי גרוע שאפשר.

אני לתומי הולכת לספריה.
אין מה לקרוא.
ואני סורקת את כל המדפים. ואין מה לקרוא.
ואני בודקת, ובודקת שוב, ומסתכלת ובוחנת כל ספר.
מצאתי כמה ספרים.
'לנצח' הוא אחד מהם.
תדמיינו. אני חוזרת הביתה. מסתערת על הספרים החדשים שהבאתי.
לנצח נראה מושך. נכון. אז נפלתי לפח המתוחכם שטמנה גברת נואל בעורמה והתחלתי לקרוא את הזוועה הזאת.
אני לא מאמינה שהיא הצליחה להוציא ל... ל... דבר הזה חמישה ספרים נוספים.
ברר.

בכל אופן,
נערה עם עבר טרגי בשם אוור (למען השם, גברת!איזה מין שם זה אוור?! לעולם? כאילו, מה עבר לך בראש? זה לא קסום, וזה לא מושך, וזה ממש לא מוצלח\ מבריק\יפיפה! ברצינות!)
חיה את חיי, בלה בלה בלה אין לה משפחה, בלה בלה בלה ממקובלת הכיתה היא הפכה ללוזרית שמסתובבת עם הומו וחברה שמתנהגת כמו נעל, בלה בלה בלה לא טוב לה בחיים! היא גרה עם הדודה העורכת דין העשירה בוילה עם חדר משלה וכל הדברים שהיא הייתה יכולה לבקש!
אוקיי. עד עכשיו הבנו. את סובלת.
כמו שזה תמיד חייב להיות, היא בלונדינית עם עיניים כחולות. בעע.
היא 'מושלמת', לא?
כן. היא מושלמת ממש כמו הזבל שבו היא מופיעה.

יום אחד מגיע לכיתה נער יפה תואר ו'אצילי' שהיא מתאהבת בו מיד.
עד כאן זה דומה לרוב סיפורי הרומנטיקה\דרמה\פנטזיה שקראתי.

נו,
טוב. מה לעשות.
מיילס, הידיד שלה? ככה קוראים לו?
בכל אופן, אחרי שהוא מנסה להשיג את הבחור העשיר החתיך החדש, דייימן? ולא מצליח, הוא אומר לאוור: 'יש לך הזדמנות לאבד את בתולייך עם הבחור הזה...' אני לא אמשיך לצטט.
זה אחרי שבוע בערך, אוקיי?
אאעעעע. נואל שברה לי את כל הרצון להמשיך לקרוא את שאר הספרים שלה.

ברצינות.

אני לא אמשיך עם מה שקורה בהמשך הספר.
הג'ינג'ית שהיא במקרה האקסית של דיימן.
דיימן, שהוא יצור לא ערפד ששותה נוזל אדום ובן כמעט אלף (?) שנה.
אוור, שהיא גם כזו.


ועוד המון דברים מוזרים ולא מעניינים שהסופרת שילבה בסיפור כדי שהוא יהיה יפה.
הוא לא.

מי שרואה את הביקורת הזאת וחושב, 'אולי אני אקח את הספר, רק כדי לראות כמה הוא גרוע,'
לא. אל תעשו בשום פנים ואופן אם אתם רוצים לשמור על השפיות שלכם.

אני כבר השתכעתי מרוב זעם.
אז תיזהרו.

אני פשוט שונאת את הספר הזה.
הסופר תיארה הכל מהר. לא מובן. כאילו אני צופה מהצד במשקפיים מלוכלכים נורא.
איך שביאטריס שינתה את השם לטריס- ובחרה בפלג האומץ. פחח.

אני לא ארחיב בדיבור, אני רק אומר שבסביבות הפרק השני נרדמתי.
ובקיצור- ספר גרוע. לדעתי.

יש המון ספרים בעולם שלנו.
רומנים וספרי הרפתקאות; ספרי מתח ואקשן; נוער, פנטזיה, מדע בדיוני וכל השאר.

הספר הזה הוא לא אחד מאלה.
כלומר, טכנית, הוא ספר הרפתקאות, אבל 'הרפתקאותיו של אג' זה ספר קליל. זה ספר לאלה שרוצים עולם אחר לבקר בו,
עולם שיניח להם לעזוב את כל הבעיות היומיומיות ולהיכנס אל תוך עולם שבו לדמויות יש בעיות הרבה יותר גדולות משלהם.

אני גמרתי את הספר בערך בשעה.

ההתחלה טובה. כשהסופר תיאר את הלחות והעשן, את הסירחון ואת הפיראטים המקללים הרגשתי שאני באמת שם.

בטח רב הקוראים ריחמו והתחברו לאג. אבל לדעתי הוא די פחדן, ואמיץ במקומות הלא נכונים;
הוא כל הזמן מתנצל מהאחרים, בעצם על זה שהוא קיים.

לכן אהבתי יותר את גאטס.

אהבתי גם שהסופר לקח את הדברים הכי פרועים, ספויילר כמו שהמשפחה המקללת והמסריחה של אג תמות בגלל שהכדור הפורח התנתק מהכבלים ונחת באמצע הים, ותיאר אותם טוב, באמת טוב, וזאת מיומנות שאין לכל אחד. סוף ספויילר

אני לא אהבתי את זה שאג עוד ספויילר התאהב במיליסנט. לדעתי היא נאדית נפוחה ומפונקת שחושבת שהיא חיה בסרט. או, יותר נכון, ספר. ומה לעזאזל- פמברוק? מכולם? בהתחלה הוא נראה שמן עשיר וטיפש קצת, שלומפר עם וילה. מאוחר יותר הוא נראה גבוה ואלגנטי, רוצח בדם קר, חסר רגישות ש- מה הפלא- יש לו עיניים כחולות כקרח. אויייש. סוף ספויילר

יש לי עוד כל כך הרבה דברים להגיד- אבל אני לא אגיד אותם, מהסיבה הפשוטה שאני עייפה .

מקווה שהבנתם, ולילה טוב. אם אצלכם זה לילה.

אזהרת ספויילרים

אני אוהבת את הסדרה בסך הכל. וגם הכתיבה חמודה. ספר מקסים למי שאין לו משהו רציני יותר לקרוא.

הספרים בדרך כלל קלילים. כיף לקרוא, עטיפה יפה, ורואים את ההשקעה בספר.

אבל הפעם פיטר לרנג'יס הגזים.

מי שפותח ספר על מסע בעולם, שלושים ותשעה רמזים, סכנות, נחשים, רוצחות מטורפות עם שיגעון להדלקת בתים כשיש בתוכם מישהו

לא מצפה שיציפו אותו בכל כך הרבה פרטים.

אוהו, והיו שם הרבה פרטים.

איימי דיברה ודיברה על המוצא שלו ויום מותו שלו,

קשקשה על המשקל של גרגיר אורז ממוצא והרגלי הציד של נחש הטייפן.

אני מבינה שהסופר עשה מחקר. והשקיע. והוציא ספר.

ואיימי אמורה להיות ככה, נכון?

אבל צריך להדביק על הספר הזה מדבקת אזהרה:'אם אתה לא רוצה להשתעממם למוות אל תפתח אפילו את הספר'

אני לא סיימתי אותו. ישר עברתי לספר הבא.

אז אני רק רוצה להזהיר אותכם.

כי שיעמום זה לא דבר קל. לא בשבילי לפחות.

אני ממש אהבתי את ווינטר בלו. ממש.

אני קראתי את כל הסדרה כולה ביום אחד. בשעתיים, ליתר דיוק.
אני הייתי מעריצה נלהבת שלא מפסיקה לדבר על הפיות ועל השדונים, על תומס ועל קמליה-

עד שהספר הזה יצא.

לא. אני לא אומרת שהוא לא טוב.

אבל אשכר יצרה דמות, ווינטר, שאותה ליווינו מגיל 12 עד 17, קצת כמו הארי פוטר.

הרבה נקשרו לווינטר. אני נקשרתי אליה.

ותאמינו לי שלגמרי לא הייתה לי בעיה עם הרעיון שווינטר התחתנה עם אדוארד.

אבל עוד סדרה?! שהבת של ווינטר תהיה גם ילדת פיות? שגם היא תפגוש את תומס וקמליה והשדונים ו-

נשמע טוב בהתחלה, נכון?
אבל לא.
לאשכר נגמרו הרעיונות.
אם תשימו לב, העלילה בספר הזה היא מאוד דומה לעלילה של טווי החלומות.

אני פשוט הפסקתי לקרוא באמצע. כי ידעתי מה יקרה.

אז אני אגיד שוב. אשכר היא כותבת מאוד מוכשרת. מאוד מאוד. ואני אף פעם לא אשנא את הכתיבה שלה.

אבל את הסדרה הזאת אני לא אקרא בחיים.