ביקורת ספרותית על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר מעולה

---

מקסים ומרגש !

היות ודימיוני ואולי יכולתי להביע את רגשותי באופן כללי היא די מוגבלת, אעזר במספר ציטוטים מהספר.

"גדלתי בין ספרים, רכשתי לי חברים בלתי נראים בין דפים שהתפוררו עד אבק, אך ריחם עוד נותר על ידי."



התחברתי מיד לאחר מספר דפים , אהבתי מאד את הדמויות ואת אהבתם לספרים, לרבות ל"צלה של הרוח"

התיאורים של העיר והאפלוליות שבה, "כשיצאנו מפתח הבית, עוד השתרעו הרחובות המעולפים בין ערפיליות וטל. הפנסים המנצנצים שירטטו שדרה של אדים, והעיר החלה להתנער ולהיפרד מתחפושת צבעי המים שלה." , הכניסו אותי להרפתקאה שאליה השתוקקתי.

ציטוט שריגש אותי מאד :

"המקום הזה הוא אחד מרזי העולם.מקדש. לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו. בכל פעם שספר מחליף ידיים, בכל פעם שמישהו מעביר מבט על דפיו, הנשמה שלו גדלה ומתחזקת."

אחד מהציטוטים האהובים עלי בספר הוא זה:
"
כאשר ספריה נעלמת, כאשר חנות ספרים סוגרת את דלתותיה, כאשר ספר אובד בתהום הנשייה, אנו, שמכירים את המקום הזה ושומרים עליו, דואגים שהספרים יגיעו הנה. כאן חיים לעד הספרים שאיש כבר אינו זוכר, הספרים שהלכו לאיבוד במבוכי הזמן -בתקווה שיגיעו בבוא היום לידי קורא חדש, נפש חדשה. אנחנו מוכרים וקונים אותם בחנויות, אבל למעשה אין לספרים בעלים. כל ספר שאתה רואה כאן היה ידידו הטוב ביותר של מישהו. עכשיו הם יכולים לסמוך רק עלינו."

רק אוהבי ספרים ידעו להעריך עד כמה השורות הללו נוגעות, עמוקות וכל כך מרגשות.

להלן מספר ציטוטים שאספתי בזמן הקריאה

״שום ספר מעולם לא פיתה אופף אותי כמו הסיפור שגולל הספר ההוא, עד אז הקריאה היתה בשבילי חובה, מין קנס שצריך לשלם למורים בלי לדעת בדיוק למה. לא הכרתי את העונג שבקריאה, את חקר הדלתות שנפתחות בנשמתך, את ההפלגה עם הדימיון, את היופי והמסתורין של הבדיה והשפה. כל זה נולד בשבילי עם הרומן ההוא.״

"הנשים, למעט כמה חריגים ראויים לציון , חכמות יותר מאיתנו, או לפחות כנות יותר עם עצמן לגבי מה שהן רוצות ולא רוצות. השאלה אם הן יגידו את זה לך ולכל העולם היא כבר עניין אחר לגמרי. אתה ניצב מול תעלומת הטבע. הנקבה, מבוך של סתרים; אם תיתן לה זמן לחשוב, אתה אבוד. שכטר: לב חם, שכל קר. זה הקוד שלה פתיין."

״הכסילים מדברים, מוגי הלב שותקים, והחכמים מקשיבים.״- סנקה

"המוות עושה דברים כאלה : הוא הופך אנשים לרגשנים. מול ארון מתים כולנו רואים רק את הדברים הטובים אואת מה שאנחנו רוצים לראות. המתים לעולם לא באים להלוויה שלהם"

"יש בתי כלא גרועים מהמילים"

"היין הופך חכם לאוויל ואוויל לחכם"

"בחיים האלה מקבלים הזדמנות שהיה רק לחרטה"

"מווקל מולינר לקה בחריצות המייסרת את האשמים, ואף על פי שכיבד את הבטלה של אחרים ואפילו התקנא בה, ברח ממנה כמו ממגפה. הוא לא התרברב במוסר העבודה שלו, ורק צחק על הפוריות שלו ואמר שהיא צורה מוחלשת של פחדנות.
כל עוד עובדים, לא מסתכלים לחיים בעיניים."

"ככל שהזמן ריק יותר, הוא עובר מהר יותר. חיים חסרי משמעות עוברים לידך כמו רכבת שלא עצרה בתחנה שלך."


"כשהבנתי מה קורה, כבר לא היתה דרך חזרה. אבל לא הפסקתי לקוות שתאבד את עקבותינו, שתשכח אותנו, שהחיים שלך, לא שלנו, ייקחו אותך הרחק מכאן, לחוף מבטחים.
הזמן לימד אותי לא לאבד תקווה, אבל גם לא לתת בה יותר מדי אמון. היא אכזרית ויהירה, וחסרת מצפון."

"אם אתה אכן קורא את המילים אלה, את כלא הזיכרונות הזה, סימן שכבר אינני יכולה להיפרד ממך כשם שהייתי רוצה, כבר אינני יכולה לבקש ממך שתסלח לנו, ובעיקר לחוליאן, ושתשמור עליו במקומי."

"אני יודעת שאינני רשאית לבקש ממך דבר, אלא רק שתציל את עצמך. ואולי כל הדפים שכתבתי שיכניו אותי שיקרה מה שיקרה, תמיד תהיה לי חבר; שאתה התקווה היחידה והאמיתית שלי. מכל הדברים שכתב חוליאן, הכי ריגשה אותי האמירה שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים. כפי שקרה לי פעמים כה רבות עם חוליאן, עוד שנים בטרם פגשתי אותו, אני מרגישה שאני מכירה אותך. שאם בכלל אני יכולה לסמוך על מישהו, זה עליך. זכור אותי, דניאל, ולו רק בפינה ובסתר. אל תיתן לי ללכת."

״אומנות הקריאה גוועת אט אט, היא אומרת שזהו טקס אינטימי, שספר הא מראה שבה אנו מגלים רק את מה שכבר יש בתוכנו, שכאשר אנחנו קוראים אנו משקיעים בקריאה את שכלנו ואת נפשנו, ואלה נכסים שנעשים נדירים מיום ליום. בכל חודש מציעים לנו לרכוש את החנות ולהפוך אותה לחנות לטלוויזיות, מחוכים או נעליים. אבל יוציאו אותנו מכאן רק על אלונקה.״


ממליץ מאד

» ביקורות נוספות של דן
» ביקורות נוספות על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1