“אני פיטקוס לור, ואני כל כך מקורי ומגניב עד שאני כותב בתחילת הספר "הסיפור הזה אמיתי! תזהרו!" וקורא לאחת הדמות המוערצות ביותר בשמי. אוקיי, זה היה ממש דורש. חוץ מזה ששמעתי על הספר שהוא לא מדהים, האינטראקציה הישירה הראשונה שלי איתו (מלבד הכריכה) היתה בעמוד הראשון בו היו כתובות השטויות האלה של "תזהרו, יש באמת חייזרים, והסיפור הזה אמיתי, תאמינו או לא!". ישר חשבתי לעצמי: אוקיי, זה הולך להיות ספר אידיוטי”

“מה סוחף כ"כ הרבה בני נוער לספר הזה, מה מרתק אותם בו? נותרתי חסרת תשובה. אני בטוחה שפיטקוס לור ( אגב, גם את שמתם לב ששם המשפחה של המחבר הוא לור והחייזרים בספר הם מכוכב לוריאן?) התכוון ליצור ספר מותח ומרתק, שאינך יכול להוריד את העיניים ממנו ולו לשניה. זאת המטרה של כל סופר, לא? לא הצליח לו. הספר התחיל די טוב (הרעיון המקורי, הכתיבה הזורמת בשפה לאו דווקא גבוהה), הסופר הצליח לרתק אותי למאה עמודים”

“כשאנחנו קטנים מדברים איתנו על חייזרים. מספרים לנו שאלה יצורים מוזרים, שלא יודעים לדבר בשפה שלנו ונראים אחרת מאיתנו. עיניים אליפטיות שחורות, ראש ירוק וקירח, ענק ביחס לגוף הירוק הרזה. מספרים לו שהחייזרים חיים בכוכבים אחרים, ושאף אחד לא יודע אם הם באמת קיימים. אף ילד קטן בן ארבע ששומע את הסיפור לא מעלה בדעתו שיכול להיות שחייזרים נראים אחרת, שאולי הם בעצם נראים כמונו. אולי הם כן יודעים לדבר בשפה של”

“הו, פיטקוס לור, אתה פשוט סתום. דבר ראשון- מה לעזאזל הקטע לכתוב שהשם שלך הוא השם של ראש זקני המה-שמו? אני לא אוהב כשעושים את זה. זה בערך כמו לכתוב בשם הסופר את הדמות הראשית. זה פשוט אידיוטי. הרבה אנשים אמרו לי שזה ספר מדהים וכל זה, אבל.. הרשו לי לכפור בכל זה. כן, אני אוהב מילים גבוהות. רושם ראשוני מהספר בעקבות קריאת עמוד אקראי כלשהו- דרמה. הו, הדרמה. זה כל כך מלודרמטי שמתחשק לך לצרוח מתסכול. הו,”

“אני פיטקוס לור, ואני כל כך מקורי ומגניב עד שאני כותב בתחילת הספר "הסיפור הזה אמיתי! תזהרו!" וקורא לאחת הדמות המוערצות ביותר בשמי. אוקיי, זה היה ממש דורש. חוץ מזה ששמעתי על הספר שהוא לא מדהים, האינטראקציה הישירה הראשונה שלי איתו (מלבד הכריכה) היתה בעמוד הראשון בו היו כתובות השטויות האלה של "תזהרו, יש באמת חייזרים, והסיפור הזה אמיתי, תאמינו או לא!". ישר חשבתי לעצמי: אוקיי, זה הולך להיות ספר אידיוטי”

“מה סוחף כ"כ הרבה בני נוער לספר הזה, מה מרתק אותם בו? נותרתי חסרת תשובה. אני בטוחה שפיטקוס לור ( אגב, גם את שמתם לב ששם המשפחה של המחבר הוא לור והחייזרים בספר הם מכוכב לוריאן?) התכוון ליצור ספר מותח ומרתק, שאינך יכול להוריד את העיניים ממנו ולו לשניה. זאת המטרה של כל סופר, לא? לא הצליח לו. הספר התחיל די טוב (הרעיון המקורי, הכתיבה הזורמת בשפה לאו דווקא גבוהה), הסופר הצליח לרתק אותי למאה עמודים”

“כשאנחנו קטנים מדברים איתנו על חייזרים. מספרים לנו שאלה יצורים מוזרים, שלא יודעים לדבר בשפה שלנו ונראים אחרת מאיתנו. עיניים אליפטיות שחורות, ראש ירוק וקירח, ענק ביחס לגוף הירוק הרזה. מספרים לו שהחייזרים חיים בכוכבים אחרים, ושאף אחד לא יודע אם הם באמת קיימים. אף ילד קטן בן ארבע ששומע את הסיפור לא מעלה בדעתו שיכול להיות שחייזרים נראים אחרת, שאולי הם בעצם נראים כמונו. אולי הם כן יודעים לדבר בשפה של”

“הו, פיטקוס לור, אתה פשוט סתום. דבר ראשון- מה לעזאזל הקטע לכתוב שהשם שלך הוא השם של ראש זקני המה-שמו? אני לא אוהב כשעושים את זה. זה בערך כמו לכתוב בשם הסופר את הדמות הראשית. זה פשוט אידיוטי. הרבה אנשים אמרו לי שזה ספר מדהים וכל זה, אבל.. הרשו לי לכפור בכל זה. כן, אני אוהב מילים גבוהות. רושם ראשוני מהספר בעקבות קריאת עמוד אקראי כלשהו- דרמה. הו, הדרמה. זה כל כך מלודרמטי שמתחשק לך לצרוח מתסכול. הו,”