ביקורת ספרותית על מלכת היופי של ירושלים מאת שרית ישי-לוי
ספר טוב

---

״שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל...״ כך כתוב במשלי.
ואני שתמיד אהבתי תנ״ך, הייתי נכונה לחפש פירושים לכל אותם פסוקים שכתבו אנשים חכמים ובאים בימים.
בפרט התעניינתי בכל מה שכרוך במראה החיצוני ובכל המשתמע ממנו: שיער גולש ועיניים בהירות, חיוך כובש שלא ניתן לעמוד (או לחילופין לשבת) בפניו ומבט מצועף.
ולמה כל כך? משום שהייתי נערה מופנמת ונחבאת אל הכלים, מתעניינת בספרים יותר מאשר באנשים וחולמת ללא הרף לשנות את מראה פני המשמים: סוג של עכברה ממושקפת חסרת ייחוד שמתביישת אפילו להצביע בשיעור למרות בקיאותה בחומר הנלמד.
סיפורן של האחיות רחל ולאה משך את תשומת ליבי.
שנים, ערגתי אל יופיה של רחל, מדמיינת אותה בצמה ארוכה ושמלה לבנה.
בעלת עיניי איילה, אף קטן וסולד ושפתיים בצורת לב.
מעבירה חיל באחותה ורעדה ביעקב, רק מעצם קיומה וכל מה שעליה לעשות זה פשוט לעכס באזור המחנה וסביבתו, לנגד עיניהם הפקוחות של בני משפחתה המורחבת ולקבל את מנת התצומי היומית.

לאה, לעומת זאת, תמיד הצטיירה לי כנערה עבת בשר ומקורזלת שיער.
עיניה דומעות תדיר מפאת הרגישות לאבק שחולל המקנה הכבד של אביה, לבן.
לעולם עסוקה במטלות היומיום: ללא רגע דל, ללא שניה לנשום ומאוחר בערב כשהכל נקי ומצוחצח והיא גמורה מעייפות, היא נוחתת על יצועה ונרדמת מיד; כך לא תצטרך לרחוץ עצמה מעמל יומה, להבריש את שיערה מספר פעמים עד שיבריק, להביט בבבואתה הנשקפת מן המראה ולהרגיש כיצד ליבה נחמץ מאכזבה יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, ללא שינוי משמעותי באופק.
אך שבע השנים הרעות כפי שאני מכנה אותן, בהן פינטזתי על רחל יפת המראה ונבובת המוח, עברו חלפו להן.
השכלתי להבין את ״שקר החן והבל היופי״, את הנרקסיזם הטמון בו, אשר לא מאפשר לאף יצור עלי אדמות להיכנס לליבם של אדוניס או אפרודיטה ולהותיר חותמו לעד.

שבע השנים הטובות הציגו בפני תמונת מצב שונה:
כמה היתה לאה ברת מזל: כיצד זכתה בבעל הנכסף והמוצלח שלמד לאהבה ולכבדה, פוריותה הביאה לשגשוג משפחתה ואני מהרהרת כעת באותן עיניים, רכות ולחות שאמנם המשיכו לדמוע אך הפעם היה זה מאושר ולאו דווקא מחולי או אכזבה.
הספר ״מלכת היופי של ירושלים״ חותם את שנתי השביעית, הטובה ומביא אותי לכלל מסקנה שנערה בעלת אופי תמיד תמצא חן.

הסיפור מגולל את קורותיה של משפחה ספרדית בירושלים מתקופת הכיבוש העותמאני, דרך השלטון הבריטי ועד לימינו אנו.
הסופרת כותבת מעין יומן זכרונות אודות אמה, סבתה ודודותיה ובו היא מתארת את התרבות הספניולית כפי שבאה לידי ביטוי באותם ימים: כיבוד אב המשפחה, מנהגים, מאכלים והשפה שכמו מתעוררת לחיים ומחממת את הלב בביטויים ואמרות שפר שעודני זוכרת מפיה של אמי כשהייתי ילדה קטנה.

אך כל הצבעוניות הזאת, עושרה של תרבות ושפה שהולכת ומתנוונת הינן רק תפאורה לטרגדיה שפוקדת את בנות המשפחה: הבת, האם והסבתא.
לכל אחת מהן סיבות לשנוא את אמה, דבר, שלי, לא מובן בעליל שהרי אמי היא סיבה בפני עצמה לאהוב את כל סובבי. היא כמו שמש תחת זכוכית מגדלת על גופי אשר מחממת אותי בקביעות אך לעולם אינה שורפת.
לכן חלק מהאירועים המתוארים בספר היו קשים עבורי לקריאה. קשה לגשר על שנאה תהומית שכזאת, בפרט בין בני משפחה.
גיבורת הסיפור, לונה, הינה רחל המקראית ואחותה שדווקא שמה ״רחליקה״ משולה בעיני ללאה, אך האינטראקציה ביניהם בניגוד לזו של האחיות המפורסמות הינה מדהימה ומלאת אהבה וחמלה.
בהתחלה מצאה חן בעיני שמחת החיים של לונה ההדוניסטית, יופיה האקזוטי ורצונה לממש עד תום את חייה אך עד מהרה הבנתי שכל הוויתה התקיימה על מנת לזכות בתשומת לב,
לעורר אנטגוניזם בקרב משפחתה ולהשוות את מעלותיה עם אילו של אחותה.

גדולתה של הסופרת באה לידי ביטוי בכך, שלמרות השוני בין האחיות במראה, באופי ודרך ההתנהגות, אהבתי והבנתי את שתיהן עד תום.
הן סללו דרכן לליבי, כל אחת מהן באישיותה והצליחו לרגשני.
רחל התנ״כית לעומת זאת, סרה מעיני לעד.
למרות שנענשה ושילמה בחייה, למרות שסבלה מאורעות קשים.
היא אהבה לדעתי אך ורק את עצמה.

הסיפור מקסים, השפה קולחת, מעניינת ואף מבדרת ואין רגע אחד משעמם.
ולסיום, אני מצרפת קישור לאחד השירים הכי מרגשים שאני מוקירה ואוהבת:

אני אוהב אותך לאה/ בביצועו של צביקה פיק
http://youtu.be/PrVJBh1FAmY

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על מלכת היופי של ירושלים