ביקורת ספרותית על The Bat מאת Jo Nesbo
ספר טוב

---

****



גוד דאם איט, הזמן עף.

הפעם האחרונה שהייתי באוסטרליה היתה ב-1997, לפני מה שנראה כמו 17 שנות אור, קצת לפני האולימפיאדה של סידני. הייתי תרמילאי בן 24, צעיר, חרמן, מלא בעצמו, קצת טמבל ודי מכוער ורציתי לטרוף את העולם. התאהבתי בעיר הזאת. גרתי בדירות שכורות עם שותפים מסטולים, שיחקתי "פול" בכל שולחן פנוי, נשרפתי בחוף בונדיי, אכלתי במקדונלדס פעמיים ביום לפחות, ציירתי על חולצות ומכרתי אותן בבאסטה המאולתרת שהקמתי במארקטים ברחבי העיר וגם באוקספורד סטריט, הרחוב הכי גיי בצד ההוא של הכדור, בערך מאה מטר מתחת ל-Albury, הבאר המיתולוגי של הקהילה, שבו היו מתקיימות מדי סופשבוע הופעות הדראג הטובות בעולם. שם גם סירבתי לאינספור הצעות מגונות אך מנומסות כמעט מדי ערב, בעיקר כי הן הגיעו מ, אה, גברים. סידני עיר באמת מקסימה. חיובית, מאירת פנים, שמקיימת הלכה למעשה את הסלוגן האוסטרלי הנצחי - "no worries", ובה ביליתי בסך הכול קצת יותר משנה מחיי, בהפסקות. הייתי מת לחזור, אבל זה בטח כבר לא אותו דבר. ובטח כבר לא יקרה. גודאמיט, הזמן עף.

באמת עף. עד לפני שנתיים-שלוש, לא הכרתי בכלל את הספרים של יו נסבו. אמרו לי משהו על "אדום החזה" אבל בינינו, המלצות יש לא-מעט, וסטיג לארסון היה, איך לומר, גוד אינף. כשנגמרה סופית הטרילוגיה של הנערה עם קעקוע-הדרקון, פגשתי את הארי הולה לראשונה. "אדום החזה" היה ספר מרתק. הוא לא הרגיש כמו חלק מסדרה, הדמות של הארי הולה החזיקה את הספר לא רע ולא ממש הטריד אותי לדעת שהוא הספר השלישי. "נמסיס", מספר ארבע (והשני שתורגם לעברית) היה מתעתע וצבעוני ומרהיב, וגם כוכב השטן היה מצויין. ציפיתי לנפילה של יו נסבו, והיא לא הגיעה, לרווחתי, גם לא ב"המושיע". הרגשתי כמו מחפש זהב בעיקול הנהר שבוהה באי-אמון בגוש זהוב רציני במסננת.
כשהייתי בלונדון קניתי את כל ספרי ההמשך, ואת "צייד הראשים" הנהדר, וגם את השניים שהקדימו את "אדום החזה" ומשום מה לא תורגמו לעברית. את Cockroaches ("מקקים", הספר השני בסדרה) שמתרחש בבנגקוק המיוזעת והייצרית שגם בה ביקרתי לאחרונה קראתי לפני כמה חודשים ולמרות שהוא הרגיש לי מעט פחות טוב מהאחרים אי אפשר היה לדבר גם כאן על נפילת-האיכות המתבקשת, והוא הותיר אותי סקרן לדעת אם כבר בספר הראשון שכתב נסבו יש בשורה או לא.

עלילת "The Bat" מתרחשת בסידני, ממש באותה תקופה שאני הייתי בה, וכבר כאן היא כתובה כל כך טוב שהייתי יכול להאמין שבאחד הלילות הארי הולה בעצמו אולי קנה את אחת החולצות המצויירות שלי באוקספורד סטריט או דרך עליי באיזו הופעה ב-Albury. הארי הולה מגיע לסידני בעיקר כדי לא-להפריע לחקירת רצח של מלצרית נורבגית, שמתנהלת בקצב הרגוע האופייני למשטרה המקומית. כאן אנחנו מתוודעים סופסוף למה שהפך את הארי הולה הצעיר למפקח האלכוהוליסט המעצבן-משהו בהמשך חייו, ובאופן מוזר למדי, סגירת הקצוות מתרחשת דווקא כאן, בספר הראשון של מה שלא-היה-אז-עדיין-סדרה.

ולמרות שכבר בערך עליתי על הסוג של נוסחה שמאפיין את הספרים של נסבו (הרוצח הוא אף פעם לא מי שנדמה לך בהתחלה, וגם לא בהמשך, אלא מי שנראה תמים כמעט לגמרי, ובדרך מפוזרים רמזי-רמזים שמובילים את הקורא למקומות הלא-נכונים), אי אפשר להתעלם מזה שהוא פשוט כותב מצויין, והסוף בכל אחד ואחד מהספרים שלו מושיב אותי בלי יוצא מן הכלל על קצה הכורסה במתח וקצב מהמדוייקים והמעולים שיצא לי לקרוא.

למי שעוד לא התחיל לקרוא את הסדרה ולא נבהל מספרים באנגלית, אני באמת ממליץ להתחיל מכאן, כי יש להניח שבהוצאת בבל ימשיכו להוציא את ספרי ההמשך של הסדרה ויגיעו בחזרה לשני הספרים המוקדמים רק בעוד שנתיים שלוש.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על The Bat