ביקורת ספרותית על שימקה [ילדי המלחמה] מאת דוד זריצקי
ספר מעולה

---

אתה רק בן תשע כשנגמרת המלחמה. אין לך אבא, אין לך אמא. יש לך רק סבא זקן שימות בהמשך הספר, ומפקד פלוגת הפרטיזנים שלך שאוהב אותך כמו בן, ואוסף של אנשים טובים, שבורים, שכולם איבדו אישה, בעל, הורים או ילדים במלחמה הנוראה הזאת. לכולם יש עיניים עצובות. כולם זקנים פי כמה מגילם האמיתי.

ואתה יהודי. אתה שונא את פולניה ופולניה שונאת אותך. יש לך כל כך הרבה אחים לגורל: ילדי מחנות וילדי פרטיזנים, ילדים שהוחבאו וילדים שהתנצרו וילדים ששהו במעונות סובייטים. המשותף לכולם: הפחד. השנאה. העצב. ואולי גם הרצון הכמוס, הלא ברור, הלא ידוע, למשהו אחר. ארץ ישראל? נקמה?

אתה בן עשרים ושלוש. היית תלמיד ישיבה וסטודנט. היית בעל ואב. היית מאושר. עכשיו אתה שום דבר מכל אלה. במקום זה אתה משחק עשרה תפקידים: שוטר פולני בתחפושת, אבא לילדים שאינם ילדיך, מחנך לאלה שהחיים חינכו אותם. שנורר. זייפן. מבריח גבולות. אתה בקושי מסוגל לדאוג לעצמך, והנה אתה אחראי למאה ילדים.

את בת עשרים. איבדת הורים, אחים, בית, את עצמך. למות? היית רוצה. יהודי לא גומר את תפקידו לעולם. דרך ארוכה לפניך - לובלין, ורשה, מרסיי, ודרך הים התיכון - לחיפה. עייפה? אין זמן לזה. הרי את אמא לשמונים ילדים וילדות, ילדים שמסוגלים להרוג בידיים חשופות, ואת ביניהם לבדך.



מופלא.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על שימקה [ילדי המלחמה]