ביקורת ספרותית על החיים קשים, הא? מאת קובי ניב
בזבוז של זמן

---

"כעבור שעתיים של רכיבה עצובה פנה לפתע פון גרימל לסטרונץ ואמר לו, "החיים קשים, הא?"....זה מתרחש בעמוד 458 בשעה שהקורא המיוגע כבר רואה את האור בקצה המנהרה – עוד 30 עמודים ו"האבסורד הקומי הגס והנשגב של קובי ניב" – כך נאמר על גבי כריכת הספר - מגיע לסיומו.

הקריאה היא מסע וגם משא מפרכים מאד....מסע ביער סבוך ואפל מלא בתיאורים מחליאים ומפורטים עד כדי זרא. זו אחת הבעיות המרכזיות של קובי ניב – מרוב עצים , שיחים ובני שיחים, הקורא מתקשה לראות את היער. מאבק ההשרדות של הקורא בפרטים התפלים והמיותרים שקובי ניב מתעקש להעמיס עליו מסתירים ממנו – טוב לפחות ממני -את התמונה המלאה. אין סוף קיצורים ומונחים פרי דמיונו של הסופר והפניות בהתאם להערות שוליים – אלה אולי אמורות להצחיק את הקורא – אבל לאחר כמה עמודים הן הופכות למטרד במיוחד שהן לא כל כך מצחיקות. זו הבעיה השניה של הספר – חלקן (אולי) מצחיקות, הומור שחור כבר אמרנו? – אבל אחרי חמש , שש ויותר חזרות על אותה בדיחה, מוצלחת ככל שתהיה, היא כבר לא מצחיקה.

ושוב לכריכה האחורית – כשרון הכתיבה של קובי ניב מושווה למיטב הכותבים ז'אנר זה: "...רוחותיהם הסוערות של ג'ונתן סוויט, ירוסלב האשק וקורט וונגוט מרחפות מעליו". מרחפות מעליו? – כשקראתי זאת לא יכולתי שלא להזכר במה שכתבה חברתנו אוקי על סיפור הנמצא על מסלול ההמראה ונותר שם במהלך כל הקריאה – הוא פשוט אינו מצליח להמריא. במובן זה, אבוי לכותב הספר. הדברים המחמיאים על כתיבתו אכן מתגשמים אך בדרך שונה: בעוד רוחותיהם של האשק, סוויפט וונגוט מרחפות מעל, רוחו של ניב מדשדשת במי אפסיים ובסחי, פרי יצירתו.

אני אוהב סאטירות אנטי-מלחמתיות – אהבתי את "החייל האמיץ שווייק" ואת "בית מטבחיים חמש". בעיני, "ההישג" העיקרי של ניב היה שהוא גרם לי לתהות האם אני באמת אוהב ז'אנר זה.

השורה התחתונה: אפשר, ואף רצוי, לוותר על קריאת הספר הזה. לאוהבי הז'אנר מומלץ לחזור למקורות (סוויפט, וונגוט, האשק, צ'אפק ודומיהם).

הדירוג: כמי שאינו מסוגל לכתוב אף לא יצירה ספרותית דלוחה אחת היד קצת רועדת אבל נראה לי שאין ברירה – כוכב אחד קטן (אני לא הייתי מעז).

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על החיים קשים, הא?