"כעבור שעתיים של רכיבה עצובה פנה לפתע פון גרימל לסטרונץ ואמר לו, "החיים קשים, הא?"....זה מתרחש בעמוד 458 בשעה שהקורא המיוגע כבר רואה את האור בקצה המנהרה – עוד 30 עמודים ו"האבסורד הקומי הגס והנשגב של קובי ניב" – כך נאמר על גבי כריכת הספר - מגיע לסיומו.

הקריאה היא מסע וגם משא מפרכים מאד....מסע ביער סבוך ואפל מלא בתיאורים מחליאים ומפורטים עד כדי זרא. זו אחת הבעיות המרכזיות של קובי ניב – מרוב עצים , שיחים ובני שיחים, הקורא מתקשה לראות את היער. מאבק ההשרדות של הקורא בפרטים התפלים והמיותרים שקובי ניב מתעקש להעמיס עליו מסתירים ממנו – טוב לפחות ממני -את התמונה המלאה. אין סוף קיצורים ומונחים פרי דמיונו של הסופר והפניות בהתאם להערות שוליים – אלה אולי אמורות להצחיק את הקורא – אבל לאחר כמה עמודים הן הופכות למטרד במיוחד שהן לא כל כך מצחיקות. זו הבעיה השניה של הספר – חלקן (אולי) מצחיקות, הומור שחור כבר אמרנו? – אבל אחרי חמש , שש ויותר חזרות על אותה בדיחה, מוצלחת ככל שתהיה, היא כבר לא מצחיקה.

ושוב לכריכה האחורית – כשרון הכתיבה של קובי ניב מושווה למיטב הכותבים ז'אנר זה: "...רוחותיהם הסוערות של ג'ונתן סוויט, ירוסלב האשק וקורט וונגוט מרחפות מעליו". מרחפות מעליו? – כשקראתי זאת לא יכולתי שלא להזכר במה שכתבה חברתנו אוקי על סיפור הנמצא על מסלול ההמראה ונותר שם במהלך כל הקריאה – הוא פשוט אינו מצליח להמריא. במובן זה, אבוי לכותב הספר. הדברים המחמיאים על כתיבתו אכן מתגשמים אך בדרך שונה: בעוד רוחותיהם של האשק, סוויפט וונגוט מרחפות מעל, רוחו של ניב מדשדשת במי אפסיים ובסחי, פרי יצירתו.

אני אוהב סאטירות אנטי-מלחמתיות – אהבתי את "החייל האמיץ שווייק" ואת "בית מטבחיים חמש". בעיני, "ההישג" העיקרי של ניב היה שהוא גרם לי לתהות האם אני באמת אוהב ז'אנר זה.

השורה התחתונה: אפשר, ואף רצוי, לוותר על קריאת הספר הזה. לאוהבי הז'אנר מומלץ לחזור למקורות (סוויפט, וונגוט, האשק, צ'אפק ודומיהם).

הדירוג: כמי שאינו מסוגל לכתוב אף לא יצירה ספרותית דלוחה אחת היד קצת רועדת אבל נראה לי שאין ברירה – כוכב אחד קטן (אני לא הייתי מעז).

ספר הזוי, הגעתי עד עמוד 188 (מתוך 488 עמודים) ושאלתי את עצמי - מה זה הספר הזה? כישרון כתיבה יש לקובי ניב - אין ספק - אבל חבל שהוא לא מנצל אותו לכתיבה שאפשר להינות ממנה. מילא, כמויות ההרוגים, הדם, העינויים, התליות, בישול גופות, אברים קטועים וכו' - אבל כמות ראשי התיבות ההזויים שהוא ממלא בהם את הספר (הוולשאצ"ה למשל = הועדה לשיפור ושכלול אופני ואמצעי החקירה - וזאת רק דוגמא אחת לעשרות ראשי התיבות של גופים, מוסדות וכו' שממלאים את דפי הספר ולך תזכור...). או אופן הדיבור של כמה מ"גיבורי" הספר המדברים באופן שכל מילה היוצאת מפיהם מוכפלת וזה מה זה מעצבן!
כך גם השמות המתחכמים של גיבורי הספר - קווארצנטופף, באוםשטאובר, הולצנקרכט, עותמן עבדולוביץ יונגבלאט, זרינקה לופן שליסל ועוד כהנה וכהנה שמות שוברי שיניים.
הקיצור - ספר גרוע הא?

ספר הזוי וקשה לקריאה. במאת העמודים הראשונים עוד הגנבתי חיוך ואהבתי את הסאטירה. אבל אחרי זה, כשכל הדפים היו רצף של מסע רציחות של ילדים ואנשים חפים מפשע, הסיפור נעשה הזוי ומאוס. פשוט מגעיל. בלי מטרה, בלי פואנטה. סתם גועל נפש.