אני מסתכל על הספר הזה בעצב רב ויש לכך כמה סיבות, ביניהם הוא המחיר הכלכך נמוך שלו אבל זה בעיקר בגלל שלדעתי איבדנו את אורי לוטן שהיה בעל כישרון כתיבה גדול, יאמר לזכותו שבכל מה ששם בו את ידו היתה טוטאליות מצידו על אותו עניין, אם זה בתרגומים שעשה לספרים שאהב וחשב ובצדק שהם חסרים לקוראים בעברית ואם בכתבות על הניו אייג' שראו אור אחרי מותו ב-"יש חדש במערב" וזה הביא לא פעם לתוצאות נפלאות.
היה לי הכבוד להכיר אותו באופן אישי. כן, זה אני מי שכתב את ההספד עליו (אותו הספד שמושך לא מעט גולשים) שמופיע באינטרנט. ההיכרות בינינו החלה עם יציאתו לאור של הספר הזה, והכרנו דווקא לא מכיוון הכתיבה אלא האהבה למוסיקה, אותה אהבה שאורי הגדיר אותה כאהבה הכי יציבה שיש לאדם בחיים (כמה שזה נכון) וזה לא סתם שהיא נוכחת בספרים. הוא שידר באותה תקופה בגלי צה"ל, "ציפורי לילה" בימי שלישי. במשך השנים זכיתי לפגוש אותו כמה פעמים, ותמיד (בעיקר בזמן שקראתי את הספר) הייתי "מציק" לו בשאלות קשורות, דרכן הבנתי כל מיני דברים כמו זה שהוא גם תירגם כמה ספרים על אושו (באותו שם מיוחד שניתן לו באותה עת) אבל משום מה השביע אותי שלא אקרא אותם.
הבנתי ממנו שהוא לא היה מתנגד לחזור להודו בכדי לסגור מעגל בחייו ולראות את הדברים אחרת מכפי שראה אותם בצעירותו ואם היה יכול לחזור אחורה בזמן אז בכלל היה אולי אפילו סוגר חשבון עם אושו, מה שבדיעבד הבנתי שעשה דרך הכתיבה, לביקור בהודו ממש לצערי לא זכה מכל מיני סיבות. על העותק שיש לי מהספר הזה אורי חתם "לאודילן, בלדה לאיש רזה". לאורי היתה נפש מיוסרת, והמעניין שהוא אף פעם לא דיבר על עצמו ועל הנכות שלו, כמו על הדאגה שהיתה לו לבריאות של קרוביו, מה שלדבריו גם דיי קירקע אותו, כמי שרוב הזמן "בילה" בחו"ל, בעיקר בסן-פרנסיסקו שם חי בקהילת הדד-הד (אותם מעריצי גרייטפול דד) והוא הביע את אהבתו מעבר למילים שכתב גם בשעות שידור בתחנות הרדיו, בהם ביקשתי ממנו לא פעם לשלב מוסיקה עם סיפורים אבל הוא האמין שהוא יצליח לשרש את האהבה הזאת למאזינים שלו דרך מוסיקה נטו, ובכל פעם שמשמיעים את המוסיקה של הלהקה בארץ בתוכניות שונות ברדיו ומתקיימים גם אירועים עם המוסיקה שלהם אני אומר לעצמי שאורי צדק, חבל רק שהוא לא ממש זכה לראות את זה. בעיקר האבסורד הוא שאירועי הדד-הד שערך והציג בסינמטק תל-אביב היו תמיד בסימן שאלה, כשהוא לא שידר הוא היה בטוח שנוטים לשכוח אותו.
אני יכול להוסיף ולכתוב עליו עוד הרבה למרות שאת הרוב כבר אמרתי, אבל אני אחתום בזה שנראה לי שכל מי שהכיר אותו יכול להעיד על זה, שעם כל הקשיים שנתקל בהם היה בן-אדם חיוני וחיובי. בניגוד למתרגמי ספרים אחרים, יצירות שהן אחרי הכל סוג של ירושה שהשאיר אחריו וככאלה (אני חוזר בזה לתחילת דבריי) הן חייבות לעלות יותר היה לפי מה שסיפר לי לא מקבל כמובן מאליו את דברי העורכים הלשוניים ו"נלחם" על דיוקן של מילים שישרתו יותר את נאמנותו לסופרים שרצה להעביר משהו מרוחם, גם אם הם קשים לקוראים בעברית.
הספר "החיים כבצל" (כשתקראו אותו תבינו למה הוא נקרא כך) מגולל את סיפורו של אורי בתוספת דמיון רבה (בעיקר בגלל אותן מילים בוטות שלאורך העלילה בהן הוא לא נהג להשתמש) אבל זה רק מוסיף חן מסויים, אם תרצו עוד דרך שמצא בה שיחרור לנשמתו הכלואה בתוך גופו טרם מותו. מיותר לומר כמה שאני מתגעגע אליו.














