ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 22 במאי, 2014
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
כשהייתי ילד היה לי דוד קצת מוזר. כשהיה נכנס הביתה היה קורא בקול, ״היי, אלוני, אחא!״, טופח לי על שכמי ומתקרב ומביט בי קרוב קרוב כשסקרנות בריאה נוצצת בעיניו, והבל נשימתו מדיף ניחוח מעורר תמיהה של קינמון ודג-הרינג. עם השנים, נפטר אותו איש וזכרו כמעט והתפוגג אך מטבע הלשון שטבע בשנים העתיקות ההן, ״הי, אלוני, אחא!״ דבק ונשאר והאריך ימים ושנים אחריו, ועד היום שיחות הטלפון שאני מקבל מאחי או בני דודיי נפתחות בקריאה הזו, וכולנו צוחקים לעצמנו מבלי משים.
לא. לא באמת. זה פשוט סוג המעשיות שמלוות כל משפחה. החתול שתום העין שמצא הילד הזה, ואמירה מצחיקה של הילד ההוא, מרק שנשפך באיזו ארוחת חג וקערה מיוחדת וצעצוע שעורר אימה, לכל אלה שמור מקום של חיבה בלבבות כולנו, וודאי אני, שיש לי חיבה מיוחדת לנוסטלגיה ולסיפורים-של-פעם, נהנה לחשוב על סיפורים משפחתיים כאלה ולחייך לעצמי. אבל בינינו - באמת - זה לא מעניין באמת אף אחד אחר. לא באמת. אמנם, לפעמים נמסך בסיפורים האלה קורטוב כללי יותר, משעשע יותר, ואז ראוי שיספרו בו כמו ביציאת מצרים. אבל לרוב מדובר באנקדוטות פרטיות, לא באמת חשובות, שמי ״שלא היה שם״ לא יבין לעולם למה כולם צוחקים כשבארוחה המשפחתית אמא מכניסה למרק את המצקת ואומרת ״אוי ויי״. זה מעניין בדיוק כמו שמישהו מספר לך למה הוא איחר לפגישה. לא, לא מעניין אותי שאיזה מישהו ברכבת מעד ונפלו לו תמונות פורנוגרפיות מהארנק. זה לא באמת מעניין. מדהים, אה? גם לא צילומי האינסטגרם של האוכל הצמחוני המהמם שאתם מפרסמים בפייסבוק. וכן, אני מניח שגם לא הסיפורים שאני מניח פה, לתפארתי הגרפומנית, בביקורות שאני כותב.
מאיר שלו עושה את זה לא רע, לפעמים. אבל גם הוא עולה על העצבים עד כדי כך שלא התעורר בי חשק לקרוא את השניים האחרונים שלו, למרות שאני מאוד מתרשם ממנו ונהניתי נורא מ״בביתו במדבר״, ״רומן רוסי״ או ״עשו״. ואפילו הוא לא נשאר רק בסיפורים המשפחתיים, אלא מרחיב מעבר להם אל מחוזות הסיפור והאלגוריה. אצל הגברת גינצבורג כאן, יש רק זכרונות מדושני-משהו איך היה אבא מניח את המגבעת ואיך היה מתרתח כשהיו מפילים פירורים על השולחן ואיך אמא היתה ממציאה תירוצים כדי לא לצאת לטיולים בהרים. יאללה. לא מעניין. אולי זה היה מעניין, פעם. אולי. אבל אין כאן את הרגע הזה שבו יושב הקורא עם עצמו וחושב על מה שהסיפור עושה לו. אין דו-שיח עם דבר מה גדול יותר מהסיפור שנשאר כשלעצמו. הכול מקומי, פרטי, כתוב-לא-רע אבל בהומור עבש שכבר עבר לו התאריך מזמן.
כשאני נוסע ברכבת בשעות-לא-שעות כדי להגיע או להימלט מעוד יום חדגוני, הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע זה סיפורי-סבתא על מה היה פעם וכמה מצחיק היה הדוד ההוא עם ההרינג והקינמון.
30 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
שין שין
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
צודק, אין מה לומר.
|
|
|
אפרתי
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
היום פורסמה כתבה מבעיתה על העלמות החיטה והבשר (זה לא מבעית אותי אישית, אלא ברמה
הכללית) ולכן נאכל כל מיני הינדוסים גנטיים כמו בננה בטעם סטייק או חומוס בטעם לחם.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
שונרא, ההתחכמות היתה מוסווית פה, ובכל זאת עלית עליה. אבל המעבר לצמחונות הוא משהו שאני מהרהר בו. גם זה משהו.
אין לי כמעט ספק שעוד עשרים שלושים שנה כמעט לא נאכל בשר. אולי לא אחכה עד אז, אבל בכל אופן, הרוחות בעולם נושבות לשם, ואני קצת שמח על כך. שהעולם יעשה לי את העבודה המוסרית. אין לי הצדקה אמיתית להעלים עין מהאכזריות שבסופו של דבר מסתיימת בצלחת שלי. אני לא אוהב לחשוב על זה, אבל אני עושה את זה בכל זאת, לכל הפחות.
ורץ, כן. גם אנחנו נטבע מטבעות לשון מטופשים, שיזכרו עוד דור אחד או שניים ואז די. וזה עצוב כמו המוות ומובן מאליו כמו כוח המשיכה. |
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
מקסים ועצוב, תחשוב על כך, מה יגידו או יספרו עלינו ילדיינו או נכדנו, איזו אנקדוטה נשכחת שאף אחד לא יודע מה מצחיק בה.
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 11 שנים ו-4 חודשים)
אתה פשוט לא יכול מבלי להתחכם.
כבר כמעט היית שם. דיברת על חמלה. ביוזמתך. אתה בעצמך העלית את המילה הזאת. אני בכלל לא הזכרתי חמלה. ואפילו כמעט הודית שיש בך חמלה. ואז... היית חייב לדחוף את החיטה. ואם שכחתי לכתוב זאת קודם אז ההרהור הנוגה שלך כתוב יפה. |
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-5 חודשים)
כמו אוקי אוהבת בהחלט את כל סיפורי הילדים של שלו..כולם בלי יוצא מהכלל.
אל תהרוג אותי עכשיו אלון אבל אתה ושליו לא כל כך שונים בסיפורים הנוסטלגים שעיצבו אתכם. העניין הוא בהגשה. ההגשה של שליו פשוט יבשה מאוד אין לו את כל הניואנסים הקטנים שעושים את הסיפור שמח.
אני חושבת שהסיפורים הקטנים עושים את כל הביקורת שווה כמו בביקורת הזו. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-5 חודשים)
נצחיה - גם אם נסלק את הצורך הגרפומני בפרסום הסיפורים שלי, עדיין אני מנסה לצבוע אותם במשהו אחר. בסיפור פרטי שמתקיים רק בתוך יודעי ח"ן אין כל תועלת או שמחה למישהו אחר.
מתלמד - אתה רואה? בחצי עמוד של חיים באר יש יותר שאר-רוח מחמישה ספרים כאלה. המחמאות שלך ערבות לחכי. שונרא - זאת לא קטילה. זה הרהור נוגה ותו לא. מדי פעם מתפלקת לי ירידה אמיתית, ואז אני גם נהנה :-). ולגבי המנות הצמחוניות... טוב, זה גם איזשהו אאוטלט שאינו מזיק ממש, אבל לפעמים מייגע. הייתי רוצה לעבור לצמחונות, ולו ממניעים של חמלה. בינתיים, וויתרתי, כמעט לגמרי, על חיטה. ואוקי - תודה. יש משהו במאיר שלו, לא יודע מה, משהו שמטריד. אולי זחיחות. |
|
|
(לפני 11 שנים ו-5 חודשים)
זו הסיבה. אבל בדיוק זו הסיבה שמסבירה מדוע אני, בבדידות מזהרת והאדם היחיד פחות או יותר,שלא סובלת את ספרי מאיר שלו (למבוגרים), אחרי הראשון
- הבנתי את "סיפורי ליל הסדר" המשפחתיים שלו... (בניגוד לספרי הילדים של שלו - המקסימים והמופלאים). אה, כן - יופי של ביקורת..
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 11 שנים ו-5 חודשים)
גם היום אני משתמשת במילה "קשישא". נראה לי שזה הסבא של "אחא".
אז ככה נראית קטילה דה אלפרטית. הממ... מה בדיוק חשבת שיהיה בספר שנקרא "לקסיקון משפחתי"? ואפשר היה להסתפק בלעג לכל צילומי האוכל באינסטגרם, לאו דווקא של הצמחונים. הם לא עושים רע לאף אחד, לפחות לא לבעלי חיים. צמחונות מצילה חיים. |
|
|
מתלמד
(לפני 11 שנים ו-5 חודשים)
אלון, בינגו. שוב אני רואה שהטעם זהה. התחלתי את הספר. גם הוא פותח במשפט פרטי מהבית
"אל תהיו מגעילים". קניתי אותו, צלחתי 10 עמודים. ודי. עד עכשיו חששתי לגלות את זה. מסתבר שלך יש דרך מצוינת לעשות את זה. תודה.
|
|
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-5 חודשים)
דווקא הסיפורים שאתה מניח פה בסקירות,
אלה האמיתיים וגם אלה המפוברקים מעניינים מאוד.
לנסיעות ברכבת אני מניחה שאתה צריך ספרות קצת אחרת. |
30 הקוראים שאהבו את הביקורת
