ביקורת ספרותית על המדריך לימים הקרובים מאת יואב בלום
ספר טוב

---

לא הייתי מגיע לספר זה, אילולא קראתי את סקירתו המצוינת של MERO באתר סימניה ועל כך תודתי.

אין כמו הפתיחה: היא יכולה לשאוב אותך אל תוך הסיפור או שתאלץ להתאמץ כדי לעשות זאת במהלך הסיפור. יואב בלום הצליח לשאוב אותי פנימה כבר מהשורה הראשונה: "דבר ראשון, בוא ניצור איזה בסיס של אמון. אתה שוכב עכשיו על המיטה, עדיין בבגדים. לפחות חלצת נעליים. תודה, באמת. אתה קורא את הספר הזה כאשר יד אחת מחזיקה אותו באוויר והיד השניה מונחת מתחת לראשך....את הספר הזה קנית בהחלטה של רגע, ממש לפני שעה, בעיקר בגלל ששמך מופיע על הכריכה האחורית..." אם כך הסופר לא מדבר אל הקורא ישירות, אלא גורם לקורא להווכח שהוא מציץ בספר שקורא בן שוורצמן, אחת מהדמויות המרכזיות, אבל כקורא אתה כבר בפנים.....

האסוציאציה (תסמיך על פי האקדמיה ללשון עברית...) הראשונה שעלתה לי, בנגוע לפתיחה, היתה הסרט EUROPA (1991) של הבמאי הדני לארס פון טריר, המתרחש בגרמניה ב-1946. הסרט מתחיל בצילומים מונוטוניים בשחור-לבן של אדני מסילת רכבת המצולמים מעל במהלך נסיעת הרכבת. רכבות - אופייני לגרמניה. לא? ברקע נשמע קולו המהפנט של השחקן מקס פון סידוב:

"אתה תקשיב עכשיו לקולי.
קולי יעזור לך וידריך אותך
עמוק יותר לתוך אירופה.
בכל פעם שתשמע את קולי,
באמצעות כל מילה וכל ספרה,
אתה תכנס לשכבה עמוקה יותר,
הפתח, הרגע , הייה נכון לקבל.
אתחיל לספור עכשיו מאחד עד עשר.
כשאגיע לעשר אתה תהיה באירופה".

וכך קולו של פון סידוב מלווה את הצופה את התמונה האחרונה בסרט הקודר הזה....בספר של בלום בן שוורצמן ינטוש את הקריאה רק כדי לחזור אליה בצמתים מכריעים בהתפתחות העלילה, כדי לקבל הדרכה חיונית, ואילו אתה הקורא תשאר שם, אי-שם בגוש דן, כל הזמן, אם תרצה כמובן. רעיון יפה.

בספר משולבות שתי סוגות: מדע בדיוני ועלילה מעין-בלשית, שתי סוגות שאינן מושכות אותי במיוחד. יש טובים ויש רעים: יש ממציא, חיים וולף ז''ל, רצוף כוונות טובות שההמצאות שלו, אשר נועדו להגדיל את ההבנה ההדדית בין אנשים, מנוצלות לרעה לטובת יצירת אשליות ועלולות להפוך למכשיר הרסני בידיים הלא נכונות.
בצד אחד, הצד הטוב של המתרס, אנו מוצאים את בן שוורצמן, חנון ולוזר טיפוסי מגבעתיים. הדמות שלו מעוצבת לתפארת ובאופן אמין מאד. מצטרפות אליו אסנת הברמנית, דמות פלקטית למדי וגברת ונטור, הבעלים הנוכחית של הפאב "ברדק", שמתגלה במהלך העלילה כמתחם רב- שימושי ומלא מסתורין. גם דמותה לא משכנעת במיוחד.

מולם ניצב הנבל הראשי, שאת שמו לא אגלה מחשש לספוילר, איש מריר, שונא אדם. דמותו משורטטת באופן נפלא ועמוק. הקורא נחשף לשיעורין לרבדיה השונים עד לסוף העלילה, מעין טכניקה המזכירה את "קילוף הבצל" של גינתר גראס.

חיים וולף, אותו ממציא טהור כוונות, הוריש לבן ולאסנת בקבוקי וויסקי יקרי ערך, בהם מוטמעות - כך מסתבר להם, בדיעבד - חוויות שכל השותה מאותו משקה מרגיש כאילו חווה אותם בעצמו. את ההמצאות הבדיוניות ואת עלילת המתח מלווה פילוסופיה ניהיליסטית על ניכור בחברה המודרנית ועל אפסותו של האדם. המונולוג המצמרר של הנבל הראשי עם הקבצן סמי הוא תזקיק בוטה של החומר הזה: "לך ברחוב, הבט על אנשים,...כל מי שתראה, ותהא אפילו הנערה היפה והמתוקה ביותר שעל פני הכוכב המקולל הזה, כולם אינם אלא חבילות בשר שצורכות אוכל ופולטות זבל. מיליוני תרמילי עור, שקי צואה, שמסתובבים בעולם מתמלאים ומתרוקנים לסירוגין. זוהי האמת, הדומם והמדבר מצויים על אותו מישור, בהבדל קטן של רמת המורכבות שלהם, לא של מהות קיומם. לא עולים מדרגה כאשר נעשים אדם ולא יורדים מדרגה כאשר הופכים לדומם. החיים אינם נס והמוות אינו טרגדיה. הם בסך הכל שתי נקודות על אותו גרף".

הואיל וכמעט אינני קורא את הסוגות הללו. אני יכול רק לשער שכדי לזכות באמינות אצל הקורא הן אמורות להתבסס על הגיון פנימי עקבי כלשהו. לא התרשמתי שזה המקרה לגבי המרכיב הפנטסטי, התרשמתי שהיבט זה הותאם להתפתחות העלילה. ובאשר להיבט השני, העלילה עצמה, היא כן מסקרנת, אבל לא מעבר לסקרנות המתעוררת במהלך צפיה בסדרת פשע בטלוויזיה. הסוף היה מוצלח בעיני, לא משום שרציתי להפרד מהספר, אלא משום שהסיפור הצליח לבנות סוף שנמנע מתבנית השמאלץ הצפוי. הוא ארצי במידה, אך יש בו מימד בדיוני סביר. בנוסף, הוא כורך באופן נפלא את הסוף להתחלת הסיפור ובמיוחד את מעורבות הסופר בעלילה לא רק כמי שכתב אותה...רעיון שהרשים אותי מאד, מעין סיפור בתוך סיפור, מבלי לגרוע מחשיבות העלילה המרכזית.

השורה התחתונה: סך הכל נהניתי מהקריאה, מניח שההנאה היתה שלמה יותר אילו הייתי חובב מדע בדיוני ועלילות מתח. בצד הזכות, שילוב מבריק של הסופר בעלילה- סיפור בתוך סיפור - ועיצוב מרשים מאד ומשכנע של הדמויות הגבריות.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על המדריך לימים הקרובים