בעקבות 21 הימים האחרונים הבנתי משהו חשוב מאוד:
אני. שונאת. את. החטיבה.
אז אתם בטח לא מבינים איך לעזאזל העובדה שעליתי לכיתה ז' והגעתי לחטיבה (לצערי) קשורה לספר הזה.
אני אסביר:
אז לפניי 21 יום הגעתי לכיתה מלאה בילדים שבחיים שלי לא הכרתי, וגם לא ממש רציתי להכיר. אבל אז ~ תופיםתופים ~
הכרתי מישהי נורמלית שמודעת לקיומם של ספרים (!!!)
אז אחרי מלא חפירות שלי על כל הספרים שאני אוהבת, היא שאלה אותי אם אני מכירה את החור שברעש.
טוב, שמעתי על הספר. נו, ההוא עם הכריכה של הפנים הסדוקות.
אז היא הציעה לי לקרוא אותו.
טוב, לפחות יצא משהו טוב אחד מהחטיבה.


אז בעקרון ממש ממש אהבתי את הספר.
הרעיון? פשוט מדהים. לפעמים יש ספרים שאני תוהה איך הגיעו לרעיון שלהם. איך הסופר/ת ישב/ ה וחשב/ה על רעיון כזה גאוני?!
העניין של הרעש, ג א ו נ י.
הדמויות פשוט נפלאות. אנושיות, לא מושלמות מדי.

אזז... לדמויות.

~ הולכים להיות פה ספוילרים ~
טוד.
אוקיי, אני לא יודעת מה אתכם, אבל אותי הוא הצחיקXD
קל נורא להתחבר אליו.

ויולה.
את מגניבה. אני אוהבת אותך. מאוד. את ממש מגניבה.

מנצ'י
לא.
לאלאללאלא.
תחזור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תחזורררררררר בבקשהההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אני מתחננתתתתתתתתתתתתת
לא :(

אהרון
תיחנק. או שאני אמורה לכתוב...לך תזדגזג! ~ סטאגדיש ~ (כנ"ל לגביי ראש העיר והבן המזוגזג שלו ~שוב סטאגדיש~)

ברצינות, אתה מפחיד. בבקשה אל תאכל אותי בלילה.

אממ..אז נראלי שסיימתי 3:

לגמריי ממליצה 3:

אני אתחיל מזה שלא ציפיתי שהספר הזה יהיה כל כך טוב. למרות כל הרעש שעשו מסביבו, התקציר לא עשה עליי רושם טוב.
תגידו מה שאתם רוצים, אני שופטת ספרים לפניי שאני קוראת אותם. לפעמים זה עוזר..ולפעמים פחות.

אז בדיוק ימים ספורים לפניי סוף שנת הלימודים- דאגתי לקנות ספרים שיעזרו לי להעביר את החופשה. שהסתבר שהיא כבר לא כל כך חופשה, כי בזכות העובדה שאני גרה בדרום והמצב הבטחוני לא ממש מזהיר - נתקעתי בבית. אבל מי אני בכלל שאני אתלונן? יש אנשים שהם במצב הרבה יותר גרוע עכשיו.

אז אני אחזור לזה אחר כך, ואמשיך לספר איך נתקעתי בספר הזה.
טוב, ימיו האחרונים של שבוע הספר. אני, תקועה. המבצע אילץ אותי לקחת עוד ספר. החלטתי לבקש מהמוכרת החביבה שתמליץ לי על ספר. האמת, שאני נמנעת מלבקש ממוכרות המלצות בחנויות ספרים. בד״כ אני מעדיפה לסמוך על עצמי.
בכל מקרה- היא המליצה לי על מספר ספרים והחלטתי לקנות את 'אגדה'. בהתחלה נמנעתי מלקנות אותו כי היה נראה לי ממש משעמם. לא הסגנון שלי. אז החלטתי שזה יהיה הספר האחרון ברשימת הקריאה שלי.

אז היום, קמתי בבוקר, מוכנה לבלות עוד יום בבית.
האמת שאני לא רואה בזה משהו כל כך נורא, אנשים נלחמים ומשקיעים את כל כולם רק בשביל שאני אוכל לשבת היום בבית בשקט. אני אסירת תודה על כך.
הספרים שהחלטתי לקרוא בחופשה סודרו בערימה על השולחן שלי, ככה שאני אניח על המדף כל ספר שאני אסיים.
אז היום, החלטתי לשלוף את הספר הזה מתחתית הערימה ולהתחיל לקרוא אותו.

ושוב, אותה העלילה הממוחזרת.
יש שלטון אכזרי ----> יש מרד -----> מצליחים להפיל את השלטון (בד״כ)
טוב, יש מחסור בספרים יצירתיים. אבל בכל ספר ממוחזר שכזה יש משהו שמייחד אותו, ובגלל זה אני ממשיכה לקרוא את אותם הספרים הממוחזרים, כי זה לעולם לא נמאס.

עכשיו, לדמויות.

דיי
דיי היה הדמות החביבה עליי בספר. פושע מתוחכם שמבצע פשעים ועושה בעיות בלי הפסקה- אבל בכל זאת יש לו לב בשביל לא להרוג אף אחד בזמן שהוא מעולל עוד משהו שהולך להכעיס את הרפובליקה. אפשר להגיד שלא ציפיתי מפושע להפגין רחמים, אבל כנראה שלדיי לא ממש אכפת לעזור לאנשים גם אם הוא פושע נמלט. הוא היה גם נורא מתוחכם- אחד הדברים שאני הכי אוהבת בדמויות. הוא גם אף פעם לא הזכיר את העובדה שהוא מסכן ואומלל וזה לא מגיע לו, מסתפק במועט.

יוני
בהתחלה יוני נראתה לי נורא חמודה. חכמה, אבל בעייתית ואמיצה באותה מידה. מאוד מזכירה את דיי.

---- ספוילר ----

אבל אז, היא הייתה חייבת להסגיר ככה את דיי, נכון?!
אני יודעת שהיא הייתה בטוחה שהוא רצח את אחיה והיא הייתה עושה הכל בשביל שיתפסו את הרוצח, אבל זה היה הקטע הכי מעצבן בספר. זה היה צפוי, אבל זה בא ברגע הכי לא צפוי.
והיא הייתה ממש אכזרית כלפיו עם כל העניין הזה שהיא הסגירה אותו שניה אחריי שהיא נישקה אותו.
אאוץ׳, זה בטח לא היה נעים.

---- סוף ספוילר ----

אבל לגמריי סלחתי לה על זה בגלל מה שהיא עשתה בסוף וכמה שהיא הייתה מוכנה להקריב.
כנראה שהיא הייתה עיוורת מהשטויות שסיפרו לה והיא נאלצה להאמין לשקרים.
דמות מדהימה, מסתבר.

תומס
אין לתאר את השנאה שלי כלפיי הדמות הזאת. אנוכי ודוחה. הדמות הכי דוחה בספר. כנ״ל לגביי המפקדת ג׳יימסון. דמויות בלי טיפה של רחמים או לב בכלל.

טס
היא הייתה נורא חמודה בסה״כ. דמות חמודה שאוהבת לעזור ועוזרת רק מתי שהיא יכולה.
היא לא ממש משחקת תפקיד משמעותי בספר אבל אין ספק שהיא דמות חשובה.

מה גם, שהכתיבה הייתה טוב ולא משתדלת מדי או קשה להבנה.

לסיכום,
מאוד ממליצה, ספר שעזר לי להעביר את הזמן, קשה לנטוש אותו. אין ספק שאני הולכת לקרוא את השני.

הו, לא.
זה לא קרה עכשיו.
בבקשה תגידו לי שזה חלום והספר הזה לא קשור באיזושהי צורה למשחקי הרעב.
כל מה שלא היה אמור לקרות - קרה.
הספר הזה פשוט היה רצף של אכזבות, פשוט ככה. לא אמרתי שהוא גרוע, כי הוא לא. אבל הוא אכזב אותי מאוד.
ברצינות, אחרי כל מה שעברנו?! למה סוזן, למה?!
כל הספר היה דכאוני וחשוך וחסר תקווה, ונראה כאילו הידידות-חברות-מערכת יחסים לא ברורה של קטניס עם גייל נעלמה לגמרי.
וקטניס התייחסה ממש באדישות למוות של כל האנשים שעזרו לה וליוו אותה ומתו, זה היה כזה 'נו טוב, הם מתו'. ופיטה, היחיד שתליתי בו תקוות, פשוט נחטף ?! באמת, פיטה, למה?!
הייתי שולחת לשם את גייל , כבר עדיף. הוא סתם מעצבן.

*******ספוילר (זה התחיל מספוילר אחד ויצא שכתבתי כמה, אבל לא שיניתי את זה ל'ספוילרים', מוזר)*********
מה?!
למה פיניק?! למה?! הוא היה אחת הדמויות האהובות עליי בספר!!! למה להרוג אותו?!
ופרים, הו זה היה צפוי. הילדה החמודה הקטנה והמסכנה חסרת האונים מתה. כמה מעורר רחמים. (יש לי לב של אבן, אני יודעת. אבל זה באמת היה צפוי!)
וכן כולנו הבנו אותך קולינס, את תהרגי מלא דמויות כדי שישבר לנו הלב.
וגייל עזב כאילו כלום?!
שנאתי את הבנאדם הזה כבר מההתחלה -,-
****** סוף ספוילר(ים)*******


אבל הוא לא היה עד כדי כך נורא.
הכתיבה הייתה טובה (משהו שאופייני לקולינס, את זה כולנו יודעים), ולמרות שהעלילה הייתה מדכאת, עדיין התעניינתי לדעת מה ייקרה בהמשך, הספר עדיין עניין אותי. אני חושבת שהתעצבנתי בגלל שהוא היה חלק מטרילוגיית משחקי הרעב וזה פשוט ספר שלא מתאים לקולינס לכתוב, היא מסוגלת להרבה יותר מזה, וכולנו יודעים. הורדתי שני כוכבים בגלל העלילה המדכאת וכל מקרי המוות והאדישות של קטניס לגביהם. טוב, אפשר לכלול גם את זה ב'עלילה המדכאת'. וכמובן שהסיבות האחרות שכתבתי למעלה, אבל העלילה המדכאת הייתה פה הגורם העיקרי.
אם זה לא היה ספר בטרילוגיית משחקי הרעב לא הייתי מתאכזבת כלכך, זה די ברור.
קולינס, ממך ציפיתי ליותר.

"קשה לא לגנוב עוד הצצה. קשה להתנהג רגיל שאתה רואה אותו."
קרה לכם שראיתם מישהו..שהוא לא כמוכם, שהוא נראה אחרת ממה שאדם רגיל אמור להראות, מישהו כמו אוגוסט למשל, ולא יכולתם שלא לנעוץ בו מבט? או להסתכל עליו לרגע אחד ואז להסב מבט?
אל תגידו שלא, זה פשוט קורה. אפילו אם זה בלי כוונה, אתם משתדלים שלא, אבל זה משהו שקשה להתעלם ממנו, אם נרצה ואם לא.
תהיתם פעם איך ההרגשה?
איך ההרגשה שאתה הולך ברחוב ואנשים נועצים בך מבט?
אני תמיד תהיתי. כמובן שידעתי שאותם אנשים הם בעצם אנשים רגילים, אוגוסט כתב שהוא בעצם ילד רגיל אחרי הכל, וזה לגמרי נכון. הוא התנהג כמו כל ילד רגיל בכיתה ה'.
הספר הזה בא להסביר איך אותם אנשים מרגישים. ואולי הוא גם בא ללמד אותנו משהו, אולי הוא בא ללמד אותנו שאין שום סיבה לדחות את אותם אנשים.
יכול להיות שעכשיו חלקכם חושבים 'נו את רצינית?! מה אנחנו, גן חובה? אנחנו כבר לא ילדים קטנים ואנחנו יודעים שצריך לקבל את השונה ולא משנה איך הוא נראה! אנחנו יודעים!', אבל לא, יש אנשים שגדולים ממני בעשר שנים ועדיין לא הפנימו את זה.
באמת התחברתי לאוגוסט. כל הספר רק רציתי לרוץ אליו, לא משנה איפה הוא, ולחבק אותו חיבוק חם. כל כך ריחמתי עליו.
אני לא מבינה.
אם הוא היה כמו כל ילד רגיל, למה לא מגיע לו לקבל יחס של ילד רגיל?
לסיכום: מומלץ מאוד!!!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"זה כמו שאתה רואה לפעמים מישהו ואתה לא יכול לדמיין איך זה להיות כמו אותו אדם, בין אם זה נכה בכיסא גלגלים או מישהו שלא יכול לדבר. רק שהפעם אני הייתי הבן אדם הזה בעיני אנשים אחרים, אולי בעיני כל אחד ואחת באודיטריום הזה.
אבל בעיני עצמי, אני רק אני. ילד רגיל"
(פלא, עמוד 311)

הרבה זמן.
הרבה זמן שידעתי על קיומה של הסדרה המופלאה הזאת ואפילו לא חשבתי לקרוא ספר אחד מהסדרה.
למה? אני באמת לא יודעת.
יכול להיות שזה פשוט נשמע לי משעמם, כי אני באמת לא אוהבת היסטוריה. זה אולי יישמע מוזר לכמה חובבי היסטוריה ('היי! אבל כולם אוהבים היסטוריה!' טוב, לא אני!) אבל אני באמת שונאת היסטוריה. המקצוע הזה יכול לשעמם אותי למוות.
איזו טעות.
הייתי צריכה לקרוא את הספר הזה מזמן. ורק עכשיו, נזכרתי לקרוא אותו. (עדיף מאוחר מאשר לעולם לא..?)
ריק ריירדן גרם להיסטוריה להישמע...מעניינת.
יום אחד פשוט נמאס לי לשמוע כלכך הרבה שבחים על ספר שבכלל לא קראתי. הוו זה לא הולך לקרות. לא יהיו כלכך הרבה שבחים על ספר שאפילו לא קראתי.
רצתי לספרייה במהירות האפשרית (עשר דקות לפניי שהיא נסגרה!) וחיפשתי בכל הספרייה עד שמצאתי את "פרסי ג'קסון וגנב הברק".
ציפיתי לספר מהסוג הזה, ידעתי שהוא הולך להיות טוב. הוא חייב להיות טוב עם כלכך הרבה תשבוחות.
והוא באמת היה.
זה היה מדהים, התחברתי לפרסי והצלחתי להבין אותו, ופשוט לא רציתי לנטוש את הספר לשנייה.
אין לי הערות, ואני לא רואה שום סיבה לא לתת לו 5 חמישה כוכבים.
אז באמת,
אם עדיין לא קראתם כי הוא נשמע "משעמם",
רוצו עכשיו לקרוא אותו.
אני לא יודעת איפה תשיגו אותו, בחנות ספרים, בספרייה, או אולי מחבר או חברה,
אבל פשוט תקראו אותו,
אתם לא תתאכזבו.

התלבטתי כמה כוכבים לתת לספר הזה. אני חושבת שמגיע לו שלושה וחצי כוכבים - אבל מה לעשות, אין אפשרות כזאת בסימניה.
אז יצא שבסוף החלטתי לתת לו ארבעה כוכבים. הו, כמה נדיב מצידי.
אז ההתחלה נראתה לי משעממת, והצטערתי שקניתי את הספר הזה.
ברצינות, קלאנק? שיץ?
בערך בעמוד 40 סגרתי אותו והחלטתי להתחיל ספר אחר.
הספר חיכה שם על המדף, עברו כמה חודשים, ואז קראתי עליו ביקורת באינטרנט.
וזאת הייתה דווקא ביקורת ששיבחה את הספר. מוזר.
החלטתי שיכול להיות שפשוט טעיתי לגביי הספר, ואולי הוא לא כזה משעמם.
ניסיתי לקרוא אותו שוב.
כל כך טעיתי לגביו.
נכון, ההתחלה משעממת ולא נראה שהספר מתקדם לאיזשהו מקום.
אבל הסוף לגמרי שווה את זה.
אז אם התחלתם לקרוא את הספר ובהתחלה חשבתם 'וואו, זה הולך להיות משעמם' טעיתם.


***ספוילר***

מה זאת אומרת צ'אק מת?!
הדמות האהובה עליי בספר מתה?!
לא נכון. אין מצב. לא הבנתי נכון.
מה זאת אומרת הוא גוסס?!
בזמן שהוא גסס פשוט ניסיתי להיאחז בשביב של תקווה, שיצילו אותו, שהוא לא ימות ככה.
אבל לא. הוא מת.
ילד קטן ומסכן שרק רצה להיות חופשי.
באמת אהבתי אותו, הוא היה כל כך מעורר רחמים. הוא היה כל כך חמוד.

***סוף ספוילר***


אז למה לא נתתי חמישה כוכבים אם כל כך אהבתי אותו?
עם כל הכבוד לזה שהסוף היה מדהים, ההתחלה הייתה בזבוז של זמן וחבל שיש התחלה כל כך משעממת לספר כזה טוב.

לסיכום:
מאוד ממליצה!

אני זוכרת את היום הזה, הייתי בכיתה ד'.
חברה שלי לקחה את הספר הזה מהספרייה, והתחננתי בפניה שתביא לי אותו אחרי שתסיים.
לאחר שבוע היא הביאה לי את הספר, ואני זוכרת כמה התלהבתי ממנו.
זה נורא מוזר, כי אני חושבת שגם עכשיו הספר הזה היה יכול להתאים לגילי, אז זה גורם לי לחשוב 'היי, הייתי קוראת ספרים טובים אפילו בכיתה ד'!'
ואז שראיתי שהספר הזה נמצא בסימניה פשוט נמלאתי בתחושת נוסטלגיה.
ספר נורא נחמד, מומלץ ומתאים לכל הגילאים!

״מה את רוצה ליום ההולדת ה-12 שלך?״ קיבלתי הרבה שאלות מהסוג הזה. ידעתי מה אני רוצה.
״ספרים״ עניתי, כל פעם מחדש.
״את בטוחה? הרי זאת בת מצווה..״ קיבלתי תגובות מהסוג הזה. הרי בגילי לא הרבה בני נוער מבקשים ספרים, ובטח לא ליום ההולדת שלהם שמציין את הגעתם אל גיל המצוות.
והנה אחד הספרים שקיבלתי מחברה ביום ההולדת. בהתחלה חשבתי 'היי! שמעתי על הספר הזה פעם!' לא ממש ידעתי מה מצפה לי.
קראתי, ולא הפסקתי.
באמת התלהבתי ממנו. הצטערתי שלא הייתה ליידי חנות ספרים שהייתי יכולה להסתער עליה ולקנות את שני הספרים האחרים בסדרה.
בטח אתם שואלים את עצמכם 'מה, היא לא קראה את פרסי ג׳קסון? למה היא ציפתה מריק ריירדן?'
לא. לא קראתי את פרסי ג׳קסון. ('את משוגעת?!?!??')
יכול להיות שאם הייתי קוראת אותו הייתי מתלהבת פחות, אבל אין מה לעשות עם זה.
אין לי תלונות לגביי הספר הזה. הוא מצחיק, וכל הספר היה מלווה בקטעים שהעלו על פניי חיוך קטן.
עוד משהו שממש אהבתי, שכל שני פרקים הסיפור מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, זה עוזר להבין את שתי הדמויות ולהתחבר אליהן.
ספר מושלם.

זה היה לפניי כחצי שנה, קרוב ליום ההולדת ה-12 שלי.
עמדתי עם ספר אחד ביד, לא ידעתי איזה עוד ספר לקחת.
היה מבצע 1+1 והייתי חייבת לקחת איתי עוד ספר, ופשוט לא ידעתי מה אני אמורה לעשות. כי לא מצאתי שום ספר שמצא חן בעיניי.
הלכתי למוכרת וביקשתי ממנה שתמליץ לי איזה עוד ספר לקחת (בדרך כלל אני משתדלת שלא לשאול מוכרות כי אז הן ממליצות לי על ספרים שנראה שהם מתאימים לילדים בני 5 ולא לילדים בגיל שלי, אבל הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי), אז היא המליצה לי על מפוצלים. ממבט ראשון, הוא נראה לי משעמם. הקפתי את מדפי הנוער ואז נכנעתי וקניתי את מפוצלים.
טעיתי בגדול.
סיימתי את הספר בשעות ספורות, קראתי בלי הפסקה.
ואז, שסיימתי אותו, התעצבנתי 'לא! זה לא נגמר! אני רוצה המשך!' (היה לי מזל כי אחרי בערך חודש יצא ספר ההמשך בעברית)
הרעיון, גאוני.
הרבה משווים אותו למשחקי הרעב, אז בואו אני אספר לכם משהו, לא כל ספר שמספר שיש בו חלוקה למחוזות/פלגים/וואטאבר ויש בו שלטון דיקטטורי הוא העתקה ממשחקי הרעב. ממש ממש לא.
אהבתי מאוד את הדמויות, הן אנושיות.
בהרבה ספרים אני פוגשת דמויות שהן לא אנושיות, דמויות מושלמות מדי.
פה אני רואה משהו אחר.
עלילה לא צפויה ומעניינת, לא הצלחתי לעזוב את הספר לשנייה אחת.
ממליצה בחום!