בכימיה יש מונח שנקרא אנרגיית שפעול, שמתאר את האנרגיה המינימאלית שצריך להשקיע כדי לגרום לתגובה כימית להתרחש מעצמה. אני מניח שיש שקולים לכך גם בתחום הביולוגיה והפיזיקה, אבל בכל המקרים הדגש הוא שצריך להשקיע אנרגיה בכדי לעבור מחסום שהחל ממנו הדברים מתרחשים מאליהם. כמו העליות לירושלים שצריך לעבור לפני שנהנים מהירידות לכיוון ים המלח.
מרבית הספרים של הרוסים הקלאסיים שיצא לי לקרוא הם כך בדיוק. צריך להתאמץ ולהגיע אל נקודת השיווי המשקל בעלילה, אחרי כל התיאורים עד לקוצו של יוד שנוטים לעבור הלוך ושוב את הגבול שבין תיאור מופתי לטרחנות.
בדרך כלל, עם הסופרים האלה שווה להשקיע את האנרגייה- כשמגיעים סוף סוף למדרון המיוחל זוכים להינות מכתיבה שנונה, צינית ובעלת חוש הומור סובייטי טיפוסית. כמובן שבולגקוב זוכה להיכלל ברשימה זאת, והספר "שלג שחור" נכלל גם הוא ברשימה.
קודם כל שם הספר מעניין ומושך מהשניה הראשונה. אוקסימורון מעניין שנכנס לאוסף שלי (בין שתיקה רועמת, טעם אנמי, "אתה לא לבד- אחרים לבד איתך" ועוד). עוד אחת מהסטיות שלי... איסוף אוקסימורונים.
הספר מומלץ בחום לחובבי המשחק והתיאטראות, כותבי מחזות וכמובן שאוהבי הספרות הרוסית הקלאסית. מעניין גם לראות את הניגודים שבחיי הגיבור בין עושר פיזי ותרבותי ובין הדלות שקדמה לו. לא אחזור על תקציר הספר המופיע גם על גב העטיפה, ואסכם שאומר שהספר מעניין, ושהחל מחציו השני הפך בעיני לשנון ומעניין הרבה יותר. חובבי בולגקוב יוכלו להיזכר בנחת ולהשוות את סגנון הכתיבה, ונקודות דמיון בעלילה לזו של "השטן במוסקובה" המדהים (!!מומלץ בחום!!).
וכהרגלי, ציטוט נבחר מהספר:
"מחשבותי סבבו על עניין אחד בלבד- על המחזה שלי. מהיום שבו שלח אלי פומה סטריז' את המכתב המכריע, נשתנו חיי לבלי הכר. כאילו נולד האדם מחדש, כאילו נשתנה חדרו והוא אחר,אף על פי שזה אותו חדר עצמו, וכאילו נשתנו האנשים המקיפים אותו, ולפתע קנה לו אדם זה זכות קיום במוסקבה, קנה לו משמועת ואפילו ערך."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
