• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

מאת דרק ב' מילר

הביקורת של שירה36

תמונה של שירה36
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

מאת דרק ב' מילר

הביקורת של שירה36

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של שירה36
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2013
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
שירה z
לפני 3 שנים

“אחד המותחנים הטובים והחזקים שהיה לי העונג לקרוא, בשנים האחרונות ובכלל. הספר המרתק מציע, לצ”

5/11
ביקורות על נורבגי ללילה
הבאה
רות
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“ספר יפיפה! כתוב בצוצרה קולחת הומוריסטית קצבית וזורמת. אהבתי במיוחד את תאור מחשבותיו של הגבור הזקן (ב”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

מאוד אהבתי את הספר הזה וקראתי אותו תוך יומיים. היו בו לא מעט תובנות מעניינות והומור. הספר הזה הוא לא ממש על נורבגיה (חוץ ממשפט קורע ששלדון אומר לנורבגים שלקחו אותו טרמפ משהו כמו: אני לא מבין בהתנהגות של הגזע שלכם אתם תמיד נראים קפואים. למי שהיה מספיק זמן שסקנדינביה כמוני זה היה משפט מחץ) יוגוסלביה נוכחת בו הרבה יותר (קוסובו וכל הזוועה שהיתה שם). הסופר הצליח באמינות גבוהה לחבר בין השואה ליהודי אמריקני, לנורבגיה, לדור השני, להגירה ולקוסובו-סרביה. היה מקבל ממני גם ספר מעולה, אם לא הייתי נתקלת לאחרונה במצעד עקבי של ספרים מאלפים. כדאי מאוד לקרוא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של גדפ
גדפ
תמונה של חלבי
חלבי
תמונה של Mona
Mona
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של משה
משה
5קוראים|גיל ממוצע56|60%נשים

על המבקרת

תמונה של שירה36

שירה36

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
103 ביקורות•2 נבחרות•511 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של שירה36
שירה36
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות103
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה511
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת54ספרות מקורית10מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של שירה36

חנה ארנדט

חנה ארנדט

עדית זרטל

מדובר באוסף מאמרים אקדמיים לחלוטין על מכלול הגותה של חנה ארנדט. לא כולם מסכימים, אחד כזכור לי ביקורתי למדי. אבל כולם מניחים בקיאות בהגות עצמה ומשם ממשיכים "לפתוח סוגריים" ולחדור פנימה. מאוד מעניין אבל צורת הכתיבה האקדמית פחות מוצאת חן בעיני, בעיקר כשמדובר במושגים על גבי מושגים בשפה שלא תמיד ברורה. אני מעדיפה כתיבה פשוטה עם דוגמאות. חנה ארדנט עצמה, כתבה הרבה יותר ברור מאלו שכתבו עליה. אבל בזכות מאמץ מרוכז וניסיון להכנס לשפה האקדמית שכבר די זרה לי, הבנתי את הרוב ונהניתי מאוד מניתוחים מאלפים ומפיצוח שפה 'חדשה'.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

השם של הספר "והיום איננו כלה" הפוך ממה שקראתי. הכל כלה והכל עובר וחוץ מכבודו העצמי של האדם, האנושיות שקיימת במיעוטם של האנשים, הנאמנות שרק מעטים מבינים מה היא, רק הם לא כלים וממשיכים לשמש נרות חלשים בעולם אפל ששולט בו קרוב לוודאי השטן ולא אלוהים. אהבתי כל מילה בספר הזה וכל סיפור בו התאים לחלוטין למסר שאני מאמינה בו בכל נימי נפשי: אין לנו הרבה תקווה. יש לנו נקודות אור שכשיאירו את יומינו נהיה מאושרים לרגע, ואז הכל יכלה. מתישהו שוב נפגוש את השטן מביט בנו וצוחק ושום תקווה לא תראה באופק והמוות יראה כשחרור וגאולה. זה העולם שלי שאני חיה בו בזכות אותן נקודות אור וזה גם העולם של 'צינג'יס אייטמטוב, שהשאיר לנו יצירת מופת אמיתית ואני מודה לו מכל הלב שהוא הצליח לכתוב בספר אחד מרתק בדיוק את ראיית העולם שלי, אחד לאחד. כל כך טוב לפגוש נפש תאומה ואישוש לכך שעוד מישהו יודע את מה שאני כבר מזמן יודעת. זה ספר שקראתי במשך הרבה מאוד זמן כי לא רציתי להפרד וככל שהוא התקרב לסיומו כך התחילו אצלי דפיקות לב וחרדה מהאבל הקרוב, שאני לא אקרא בו יותר, שהוא יכלה, כמו כל הדברים הטובים. נפרדנו היום אחרי שהחלטתי לקטוע את המסע הזה שלא רציתי שייגמר, בהבטחה לחזור אליו שוב ואפילו שוב ושוב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
חליפת מכתבים

חליפת מכתבים

חנה ארנדט

גרשם שלום (שמו הקודם גרהרד שולם) היה בן 27 כשהוא החליט לעבור מגרמניה לפלסטינה. הוא עשה זאת כצעד מתבקש לפילוסופיית החיים שלו. גרשם האמין שאין ליהודים קיום בגולה ועליהם ליצור לעצמם קיום עצמאי וזהות יהודית רוחנית שאינה קשורה לקיום המצוות בהכרח, אך יונקת מהמיסטיקה היהודית הקדומה. גרשם הקדיש את חייו להעלות מן האוב את אותה מיסטיקה קדומה (הקבלה, תנועות החסידות למיניהן ותוצרתן האינטלקטואלית, השבתאות והייאוש המוחלט שהיא יצרה בעם היהודי עם התפרקותה וכו'). הוא היה פרופסור באוניברסיטה העברית. נפטר בתחילת שנות השמונים, בשיבה טובה.
חנה ארנדט נולדה בעשור הראשון של המאה העשרים למשפחה יהודית משכילה. היא למדה פילוסופיה ונמלטה מגרמניה לצרפת, שם היא קיבלה ויזת הגירה לארצות הברית. היא חיה בניו יורק כל חייה.
גרהרד וחנה היו חברים טובים וניהלו חליפת מכתבים מסוף שנות השלושים או תחילת הארבעים ועד תחילת שנות הששים (לאחר משפט אייכמן), אז נותק ביניהם הקשר (אומרים שמצידו של גרשם אך לפי המכתבים נראה שחנה לא הזמינה אותו לפגישה כשהוא שהה בארצות הברית).
אני יכולה לחלק את ספר המכתבים עב הכרס הזה לשלושה חלקים. החלק הראשון: אחרי המלחמה. הסערה היתה גדולה וכך גם הקרבה בין השניים: "ליבי יוצא אלייך" ו"נתראה בחמש אחרי המלחמה" או כמו (אני לא מדייקת) "אנחנו ניצולים כמו נוח בתיבה. אולי זה לא סיבה לשמחה אך כן לחיים בוודאות". שאלות של מתי נתראה? ולמה אתה לא כותב? חזרו ונשנו בלי סוף. באותה התקופה היה לשניהם מאוד חשוב לדאוג לפרסומיו של ידידם וולטר בנימין שהתאבד בגבול צרפת והם עבדו על זה כל אחד מהקצה האחר של העולם ושתפו זה את זו בהתקדמותם.
החלק השני הוא החלק הקשור להצלת ספרים שהיו בבעלות יהודית, יודאיקה והבראיקה. גם חנה וגם שלום נסעו בעקבות הספרים האבודים, המוחבאים, המוחרמים וההרוסים בכל רחבי אירופה. גרשם שלום ביקר בחריפות את ארנדט על כתביה והידידות פינתה את מקומה לחברות עסקית, תלויה במטרה. חנה היתה מדווחת לו על איפה יש ספרים וכמה והם היו מדסקסים בענייניות כמעט רשמית על למי הספרים יועברו כששלום מייצג את האוניברסיטה העברית ואת האינטרסים של ישראל וארנדט נראה שייצגה אינטרסים אוניברסליים, למרות שהיא עבדה בארגונים אמריקאים-יהודים.
החלק השלישי (נראה שבא אחרי שכל ענייני העברות הספרים והיודאיקות סודרו בהצלחה), נראה שבא לאחר מחלה ארוכה של שלום והוא מן חזרה לחברות שמחה ואוהבת. שוב הנימה היתה אישית יותר והשאלה מתי ואיפה ניפגש חזרה. אבל אז הגיעה חנה לסקר את משפט אייכמן בירושלים וגרשם שלום כתב לה מכתב חריף מאוד על הספר.
גרשם טען כנגדה בקיצור שהנימה שבה היא כותבת מקוממת ושאין בה אהבת ישראל או הזדהות עם העם היהודי. עוד הוא כתב שכשרואים את האכזריות הנאצית, דרך אנשים שהוא בעצמו פגש, אין בכך שום דבר "בנאלי". הנימה של המכתב הזה היתה מאוד כעוסה וביקורתית והוא אף ביקש מארנדט לפרסם את המכתב ביקורת הזה בישראל. חנה הסכימה בתנאי שתפורסם גם תשובתה. תשובתה היתה שהיא אינה מסוגלת לאהבת עמים אלא לאהבה של ידידיה בלבד. שהיותה יהודיה זוהי עובדה כפי שהיא אישה, אך לא משהו שמחייב אותה כלפי מישהו או משהו. היא הגנה על התזה "הבנליות של הרוע" וענתה לשלום שלא המעשה הוא שבנאלי אלא האדם עצמו יכול להיות נורמטיבי לחלוטין, איש חביב ורגיל, שנגרר למעשי זוועה מפלצתיים. היא הביאה בנוסף שיחה שהיתה לה עם גולדה מאיר שאמרה לה (לא מדייקת)ף אני סוציאליסטית ולכן איני מאמינה באלוהים. אבל אני מאמינה בעם היהודי. ארנדט הזדעדעה. מה זה עם שאין לו שום משאב חיצוני והוא רק מאמין בעצמו? כל זה פורסם בישראל, ללא אזכור שמה של גולדה מאיר, שלא זכרה את השיחה.
ולמה בכל זאת נפרדו דרכם של שני החברים הטובים, האינטלקטואלים המבריקים שתרמו כל כך הרבה לעולם שלאחר המלחמה?
ניסיתי לחשוב על כך ולתת תשובה ואני חושבת שהתשובה טמונה באמונתה של ארנדט שהאדם הוא יותר ממעשיו, מאמונתו או ממשנתו. היא חזרה במכתבים על כך שהיא ושלום קודם כל חברים. אחכ הוגים שמסכימים או לא מסכימים אחד עם הגותו של השני. לעומת זאת, שלום כנראה היה יותר מדי אידיאליסט (לפחות יותר אידיאליסט מחבר) ואחרי הספר "אייכמן בירושלים-דו"ח על הבנליות של הרוע", שם את העם היהודי שנהיה מזוהה עם הציוניזם (ולא עם הגות או מיסטיקה כפי שרצה שלום) לפני החברות והאהבה.
אני חושבת וגם הרגשתי את זה לאורך הספר, שחנה ארנדט אהבה את גרשם שלום, כאדם, כחבר, הרבה יותר ממה שהוא אהב אותה, ודבר כזה מצדיק פרידה, כואבת ככל שתהיה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
נוסעים בזמן אינם מתים

נוסעים בזמן אינם מתים

ג'ק מקדוויט

הספר הזה קיבל שלושה כוכבים ולא אחד פשוט כי הוא הצחיק אותי לאורך כל הדרך. הרעיון יפה: מכונת זמן שתיקח אותנו לכל התקופות. שני חברים טובים, אמריקאים כמובן, מגלים שאבא של אחד מהם נעלם. מפה לשם הם מבינים שהוא המציא מכונת זמן ונעלם לאיזו תקופה. הם מתחילים לסוע בעצמןם לכל מיני תקופות: למלחמת האזרחים בארצות הברית, לתקופת המחאה נגד העבדות בארצות הברית בשנות הששים, לאלכסנדריה העתיקה, יושבים על הרוביקון מחכים ליוליוס קיסר, נפגשים עם גלילאו ולאונרדו דה וינצ'י, עוזרים לצ'רצ'יל בכסף כשהוא נפצע בתאונת דרכים בניו יורק ומתעשרים כי הם יודעים מה לקנות ומתי. אחד מהם אפילו מגיע לגבול העליון שזה שנת 30,000 ומשהו ורואה מטוסים רכים בשמיים ונעימת קונצרט.
ומה בכל זאת לא עובד? אין "קול" של תקופה או של אדם. כולם מדברים כמו אמריקאים, במאה השבע עשרה הם עוצרים בבית קפה באיטליה ומלצרית מגישה להם חציל מוקרם במוצרלה. הכל עובד טיפ טופ, כולם מבינים אותם ואת התרבות שלהם ואת השפה שהם מדברים. אין שום דבר בתקופה המצוינת שבאמת תביא את הקורא אל התקופה. אתה מדבר עם לאונרדו וכאילו דיברת עם אמריקאי בין ימנו. לאונרדו אומר איזה יופי שאתם נותנים לי דחיפה למכירות. תודו שזה ענק. בכל אופן בשבילי זו היתה חוויה שמתוכה למדתי יותר על האמריקאים היום מאשר על איזו שהיא תקופה אחרת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
שני חיילים

שני חיילים

אנדרס רוסלנד

ספר מעולה על עולם הפשע של כנופיות הנוער והילדים הצעירים, על הצורך העז להשתייך למשהו גדול ממך, על חוקים שמחוקקים ילדים ושומרים עליהם יותר ממה ש"מבוגר שומר חוק" שומר על החוקים "הטובים". על אהבה כמו שהיא מתפרשת בעיניהם של חברי הכנופיות (אהבה אבסולוטית, לחיים ולמוות אך זוהי אהבה מאוד מותנית), על החיים בכלא שמור ועל הטיפול הרשלני של המדינה ונציגי החוק שלה בשכונות הפשע הסגורות. הסיפור מספר על שני חברי כנופיה בכירים, אחד בכלא, השני בחוץ. הבחור שבכלא, לאון, הוא בן18 ועדיין מנהיג את הכנופייה על כל שלוחותיה. עונש חמור למלשינים, אהבה ונאמנות ל"אחים".
וכמה מילים על שבדיה, המדינה שאני חיה בה רוב השנה: רובי בסטוקהולם, רוזנגורד במלמו - כולם שכונות מצוקה שבדיות במקור שאליהם הכניסה הממשלה השבדית המוני פליטי מלחמה וניצולי עינויים שאין להם דבר מוכח עם פשע. הממשלה השבדית העניקה סכום חודשי לכל משפחה שבו היא יכולה לחיות בכבוד. אבל זה הכל. זה הצוהר היחיד שפתחה שבדיה לחברה השבדית המערבית עבור מאות אלפי הפליטים ומכאן תסתדרו לבד. מפתיע שבכל זאת רמת הפשע לא כל כך גבוהה ושאין מרידות המוניות. אבל אם לא תשתנה הגישה הזאת, זה עוד יקרה.
ספר שגרם לי להבין הרבה מאוד על פשיעה של ילדים ועל כמה יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהכנופיה ברגע שנכנסו אליה, שלא לדבר על המסע הנפשי החוצה, אל הסתתרות וזהות בדויה ובדידות אינסופית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
חותמם של הדברים כולם

חותמם של הדברים כולם

אליזבת גילברט

חשבתי אולי לתת ארבעה כוכבים אבל נראה לי שהסיפוק היה יותר שהספר נגמר כבר ולא כי הוא היה כזה מוצלח. איך לתאר נובלה של אחת הסופרות האהובות עלי? אתאר את היצירה בתור הבטחה שלא מומשה. את מאתיים העמודים הראשונים (מתוך 542) קוראים בשקיקה כי זה בדיוק הזמן לפתוח נושאים, רעיונות, כדי לסגור אותם אח"כ. אבל אליזבט גילברט פתחה ולא סגרה.
התחלות מסקרנות וסף מהיר מדי, לא שייך, מאכזב. נושאים בוערים, לא טופלו עד הסוף. השם המתיימר "חותמם של הדברים כולם" אשר אמור להיות שייך לבוטניקה שהיא משוואותיה המתמטיות של הבריאה האלוהית (נו, אלמה הגיבורה יכלה להגיד משהו כזה) לא הקיף שום דבר חוץ מאת הבוטניקה עצמה.
בניגוד להר הקסמים של תומאס מאן, הספר היה פשטני מדי, עמוס במונחים ביולוגיים, זואולוגיים או ווטס סו אבר, שלא מובילים לכלום, כשהר הקסמים התיימר לתת תיאור אנושי פילוסופי מרתק והצדיק את הדפים הרבים שעליהם הוא נכתב.
בנוסף, השפה לא היתה שפת המאה התשע עשרה, לפחות לא בעיני. מאה לאומנית שהתחילה בסוף המאה הקודמת בתסיסה שהובליה למהפכה הצרפתית, לאביב העמים- כלום מזה לא הוזכר, גם לא בסאב טקסט של הדיאלוגים או במחשבותיהם של הדמויות. מעמד האישה, אביב העמים, התרסקות האצולה ועליית הבורגנים, האתאיזם, יחסי מין לשם הנאה ולא רק לשם הולדה- כל הנושאים האלו שיכלו להוות חוט שני שיימשך לאורך כל הספר ולהפוך אותו לספר מוצלח, לא טופלו במידה הראויה להם. וכמו שכתבתי בהתחלה, דלתות שנפתחו- לא נסגרו היטב (למרות שהיו לה 542 עמודים).
לסיכום, מאליזבט גילברט זו אכזבה וחבל שהיא לקחה על עצמה משימה כל כך יומרנית. הייתי מעדיפה לקרוא על חיי הנישואים שלה עם בעלה הברזילאי שקשר למענה את צינורות הזרע כי היא לא מעוניינת בילדים ועל תלאותיה האישיים בעולם מאשר לקחת ליד עוד ספר מנופח ויומרני מהסוג הזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
אני באה משם

אני באה משם

אמה רייס

אמה רייס היא אדם אמיתי. היא נוךדה ב1919 בקולומביה ונפטרה בשיבה טובה בגיל 84 בפריז. היא כותבת את הספר הזה כמכתבים לחרמן (אנגלסייאס?) שנמשכים מ1969 ועד ל1997. היא מספרת על חייה ובעיקר על ילדותה. אין לה הורים וכל מי שאימץ אותה, בין אם אישה אנוכית בשם מריה או שנים קשות במנזר היו אנשים מבוגרים שפשעו כנגד הילדים הקטנים שהיו תחת חסותם, ביניהם אמה. אמה רייס מתארת עולם קר של ניצול, עולם מעמדי וכנסיה מעוותת שהיא כמו מיקרוקוסמוס של העולם המעמדי המעוות שבחוץ (עשירים זוכים לפריבילגיות ועניים וחסרי "בית" יכולים להיות רק משרתים או עבדים), בעולם של אמה יש רק עבודה, עונשים, שטן, פחד, בדידות ולפעמים, כמו בעולמם של רוב הילדים, ישנה אהבה גדולה או חלום או צחוק.
נהניתי מאוד וגם מההוצאה הירוקה הזאת, הדפים היפים, ההגהה המעולה והאיורים של אמה רייס (שגדלה להיות אומנית מפורסמת, נשואה באושר וחיה בצרפת רוב חייה).

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
לא אשנא

לא אשנא

עזאלדין אבו-אלעיש

כל מה שכתבתי נמחק ולכן אולי לא היה אמור להכתב. אסכם ואקצר.
הספר מעניין, קולח, מטלטל ולכן חמישה כוכבים.
מלבד איכות הכתיבה מדובר ב"ריאליטי", זוהי המציאות שלנו. כל מי שחי בהווה או בעבר באיזור הזה חייב דין וחשבון לא רק לד"ר אבו אלעיש, אלא לכל משפחה פלסטינית בשטחים הכבושים ובמחנות הפליטים או בכל מקום אחר בגולה.
לד"ר אבו אלעיש עצמו, אנחנו לא חולקים את אותה אמונה בבני אדם לצערי. תכונתם היסודית של בני אדם היא לא טוב ולא רע, היא עדריות. השפה מפותחת מספיק כדי לעוות מבני חשיבה רציונליים והומניים לנצח נצחים.
אל תחזור. זכותך להקריב את עצמך, לא את ילדייך. יש להם זכות לחיים. עבדת קשה כדי להגיע למקום שאתה בו עכשיו. המשך לפעול, לסייע, לדבר ולזעוק. אבל לא כאן.
אינך פוליטיקאי. הבט מסביב וראה שכל פעולותיה של ישראל נתמכות ומועשרות על ידי מעצמת על אחת. היא מלכת המזרח התיכון. לא יהודים ולא ערבים. היהודים גם הם קורבנות כי חיי אהבה ושלום הם חיי האושר. ילדייך טובים מדי למקום הזה. אל תצלוב אותם בשם האהבה האבסטרקטית לאנושות. אל תעשה את זה לבנך הצעיר.
"חברים ישראלים" אמיתיים היו מוחאים איתך, מגיעים לעזה ומסרבים לעזוב או עוזבים את עבודתם וארצם. אלו חברים. נוכחתי בזה כשקראתי את בקשתו של שלמה מור יוסף שתחזור אל התופת. מזמן לא שמעתי בקשה חצופה כזאת.
הלוואי ונשארתם בקנדה..

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
ימי האופניים

ימי האופניים

ג'ון ברנהאם שוורץ

אנשים מהגרים מסיבות שונות. אבל מהי בעצם הגירה? גם אני לא ידעתי את זה עד שארזתי את חפציי לפני כמעט שנתיים ועברתי עם שבדית בסיסית והרבה חלומות לארץ שמאוד רציתי להפוך לבית.
ידעתי לא מעט על תהרבות, סרטים, תוכניות טלוויזיה, מאכלים. הכרתי כמעט רק שבדים שקיבלו אותנו יפה והכירו לנו עוד אנשים.אחרי מספר חודשים מועטים כבר דיברתי שבדית טובה והשאלתי ספרים בספריה המקומית, התאהבתי באוכל ומרחתי קווייאר בנדיבות על קנקברוד עם חמאה והקפדתי על מלא פיקות ולא מעט קפה. היו לנו בית שלנו ופורד אדומה ישנה וטובה. בילינו את הקיץ האחרון אצל חברה שבדית נדיבת לב שפינתה את הבית עבורנו וזו היתה חופשת קיץ מרתקת בה התחלתי אפילו בעיסוק חדש ומרתק.
אבל שבדיה מעולם לא הפכה לי לבית.מעטים יודעים כמה דמעות הזלתי בסתר וכמה כעס והתחבטויות ליוו את אותה הגירה קשה. התרבות השבדית היתה זרה לי וחיקיתי התנהגויות בלי להבין ובלי לקבל. נהייתי "שבדית" כלפי חוץ ובערתי בפנים.
רק ביולי האחרון כשהגעתי לביקור תמים בארץ אירופאית אחרת ונשאבתי לשלושה חודשים חמימים וטובים הרגשתי מה זה להרגיש בבית גם כשאתה חתיכת מהגר בלי שפה. הידיעה הזאת הממה אותי ועד היום אני שוקלת את האפשרות להגירה חדשה.
אלק מנסה להרגיש בבית ביפן.הוא אמריקאי שנמשך אל התרבות היפנית. כמוני הוא הגיע עם שפה מספקת וידיעת התרבות מה שפתח לו פתח להטמעות. והוא די נטמע. למרות המראה השונה, הוא חי עם יפנים, משייך לעצמו פרטים קטנים ומתאהבת בבחורה יפנית שתרבותה לא זרה לו. הוא מדבר כמוהם לא רק מבחינת השפה אלא יודע מה להגיד מתי ואיך.
גם אני יודעת מה להגיד מתי ואיך בשבדיה. גם לי מחמיאים תמיד על המבטא ועל השבדית הטובה. אבל מתי אתה באמת שייך?
התיאורים של אלק על יפן וחוויותיו מדהימים ומתאימים לבחור אינטיליגנטי ורגיש בן 23. יכולתי לראות את יפן ותרבותה דרך הדיאלוגים של אלק עם היפנים. זכרתי בזכותו את החודשים הראשונים בשבדיה כשהוא אמר לאחיו 'אתה לא מבין? זו הארץ שלי. אני חי כאן. אני לא בשום מקום אחר. אני רק כאן'. ובכל זאת, לא תמיד הניסיונות שלנו צולחים ולפעמים לעולם לא נרגיש בבית, לא משנה כמה נתאמץ ונשקיע. הגירה היא ניתוק מלא בעצב, היא הליכה על חבל דק וצבירה הדרגתית ואיטית של דברים שאותם אתה מנסה, במאמצים כבירים, לשייך לעצמך.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36

ביקורות נוספות על "נורבגי ללילה"

נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

דרק ב' מילר

ספר נחמד.
הספר הזה הוא מרק שכולל בתוכו קצת סיפור מתח, קצת נופים של נורבגיה בקיץ, קצת יידישקיט, קצת יסורים אמריקאיים על מלחמות מיותרות וקצת יחסי הורים-ילדים.
אבל בסוף יצא משהו נחמד, קל לעיכול, ואולי אפילו קצת מותח בשלבים מסוימים.
לא יצירת מופת, אבל בהחלט ספר שיכול להיות מהנה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•עומר ציוני
נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

דרק ב' מילר

אחד המותחנים הטובים והחזקים שהיה לי העונג לקרוא, בשנים האחרונות ובכלל.

הספר המרתק מציע, לצד עלילה מותחת, גם הרבה מאוד עומק, תובנות על נפש האדם, וניסיון לגעת בשאלות הגדולות, שאין עליהן תשובה קלה: מה היא מוסריות? מה זה אומר להיות יהודי? האם ובמה זה מחייב? ומה זה בכלל להיות אנושי?

לשאלות האלה הספר לא מציע תשובות, אלא רק לשאלה המעשית: האם יצליח הגיבור, לוחם מנוסה בן 82, להציל את חייו שלו, ואת חיי הילד היתום שלקח תחת חסותו?

המשימה האחרונה שלקח הגיבור על כתפיו היא להביא את הילד, שאימו נרצחה לנגד עיניו, ורוצחיה דולקים אחריו, למקום מבטחים. והוא נחוש להצליח בה, גם אם השלמתה תעלה לו במחיר חייו.

לפני 3 שנים•שירה z
נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

דרק ב' מילר

שלדון הורוביץ הוא יהודי אמריקאי בן 82, המשטה בשיטיון וגם עושה בו שימוש. חייו עברו עליו בארצות הברית, לה הוא מכיר תודה על הכניסה למלחמת העולם השנייה - אותה הוא החמיץ בגלל גילו הצעיר - ועצירת הנאצים. את מלחמת קוריאה הוא לא החמיץ ושירת בה כצלף. את בנו היחיד עודד - בגלל האידיאולוגיה - להתגייס למלחמה בויאטנם, שם נהרג, והוא מתייסר על "עקדת יצחק" הפרטית שלו. שלדון בוחן את חייו, בודק החלטות שעשה וכאלה שלא עשה, מרגיש אשמה על מה שעודד את בנו לעשות ומנסה לשוות לסוף חייו איזו משמעות, שלא הצליח לשוות לחייו עד כה. הוא חי היום עם נכדתו ובן זוגה בנורבגיה, ומתאמץ להבין את הקודים החברתיים הזרים לו, בשפה שאינו מבין.

זה ספר פעולה מותח בהחלט, שאינו מסתפק כדרך המותחנים במתח לבדו. הוא עוסק במשמעות החיים, ביכולת של היחיד (גם בגיל 82, שערו בנפשכם!) לעשות את המעשה הנכון. הוא משובץ בסיפורי תנ"ך ופילוסופיה, ששלדון נהנה להרצות עליהם לבן לווייתו, שלמרבה הנוחות גם לו היה דובר את שפתו של שלדון, לא היה יכול להבין אותו. יש קטעים מצחיקים המתנהלים כמו דו שיח של חרשים, כששלדון - כמו כל אמריקאי - מצליח לגרום לאחרים להבין אותו בזכות תושייה, חוצפה ודיבור בקול רם...

הסיפור מעמת את הסרבים שהיו בעבר מיליציות רצחניות והיום צריכים להסתגל לחיות בתנאי שלום, עם הגישה הנורבגית השלווה ונותנת האמון. הוא אינו שייך לגל המותחנים הסקנדינבים וגם אינו דומה למותחנים אמריקאים. הסופר, כך כתוב על הכריכה, חי שנים רבות מחוץ לארצות הברית, וחי היום באוסלו. נהניתי לקרוא, ואני חושבת שאלה האוהבים ספרי פעולה אינטליגנטיים, הנותנים "עוד משהו" בנוסף למתח, ייהנו ממנו גם הם.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•yaelhar
נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

דרק ב' מילר

זהו ספר של סופר, אני מניח , יהודי, שחיפש הזדמנות להביע את הפילוסופיה שלו על המלחמות, יהדות, ומבט על חייו.
לשם כך מכבד אותנו הסופר בעלילה כמעט בנלית, על רצח של אישה, אשר בנה מתחבא בארון ולארוע המסעיר הזה נקלע גבורנו , הרמן שלדון, יהודי בן 82, נחת לשעבר. אעז ואומר דבר נוסף , הצדק יוצא לאור, אבל לא הצדק שאתם מצפים אלא צדק של הפילוסופיה שנגלית בספר.
קראתי את הספר במנות קטנות והתענגתי על כל עמוד, בהומור שהוא מציע והמחשבות שהוא מעורר.לכן כל מה שאציג בהמשך אינו מוריד מהערכים שכל קורא יכול למצוא בספר.
זה לא הזקן שיוצא מ..אלא זקן חושב מהרהר , משכיל ויוצר תובנות.
ועכשיו למהות הספר.
הספר בכללותו הוא אנטי מלחמתי. או נגד פטריוטיות מזוייפת.
הזקן, הוא ילד במלחמת העולם השניה. הוא מצר על כך שאינו יכול להתגייס לצבא. הוא אסיר תודה לאמריקה שהשתתפה במלחמה, ולכן הוא משתתף במלחמת קוריאה ושולח את בנו לויאטנאם. רק מות הבן עוצר אותו לחשוב, להרהר ולהצטמצם לחנות השעונים שלו.
כל מה שהוא מחפש זה "הזדמנות שניה ואותו כוח כמו שהיה לאברהם והמלך שאול להתריס כנגד אלוהים".
(ע 73): "אלוהים אולי הפיח בנו חיים. אבל אנחנו הפכנו לבני אדם רק כאשר השתמשנו בהם כדי לתקן את אלוהים."
" אני מדמיין את אברהם עומד על ראש גבעה..מעל עמורה..ואומר ,'האם תשמיד את העיר אם נותרו בה מאה אנשים טובים?'
ובאותו רגע, עלוב ככל שיהיה הוא עומד בפני כוחות הנצח, הוא נמצא בפסגת ההישגים שהאדם יכול להגיע אליה. אותו אדם עומד לבדו ברגליים מלוכלכות...מבולבל.בודד. נבגד על ידי אלוהים....זה הרגע שהאנושות הופכת בו לגזע בעל תודעה."
שלדון אומר על המבול:
"אלוהים ברא את העולם וירא כי טוב...
יופי , אבל מתי העביר בדיקה חוזרת?..
אתה חושב: הוא בדק שוב לפני המבול..
אבל זה היה מזמן. והוא לא חזר לשולחן השירטוט....
אני חושב שהגיע הזמן לבדוק אותנו שוב. לא בהכרת בתגובה ילדותית כזאת כמו ילד שמקמט ציור גרוע ומעמיד פנים שהוא לא היה מעולם"
ויש עוד המון פנינים כאלו.
הספר גם מספק ציניות שמעלה חיוך:
(ע 130) הוא מתאר ריחות וריח של מטוס קרב שהופל " ריחו שונה מזה של נפל"ם, שדות אורז, בקר ואנשים.
על פי הרמן, הריח היה בסולם שתיים ב"סולם ההקאה"...
רמה עשר נשמרה ל"מכתבים ביוקרטיים".
הספר אינו מלנכולי אלא דינמי, ומלא הומור.לדוגמה:
דיווח של שוטר:" גנב גנב עגלת קניות מסופרמרקט..
חבר שלו דחף אותו.. הוא הגיע ל ארבעים קמ"ש..
השוטר אמר שהוא נתן להם דוח על מהירות."
ההומור מצוי בהרבה מקומות במשפט או סיטואציה.
שלדון בונה תיבה שעליה שלט "יהודי פטריוט" ובנו שחזר מויאטנאם פעם ראשונה ממלא אותה ב.."סיוטים ורשמים".
ספר זה חובה לקריאה לנו כיהודים וכישראלים. הוא מעורר מחשבה .
למי שתוהה, איני מפגין ולא הפגנתי מעולם מול הבימה בקריאות.." כמה ילדים רצחת..". אולי נתן לאמר , ההיפך.
ולכן הפילוסופיה של האב /הסב שלחם ובליבו רוצה שקט ושלום נגעה ללבי.
הספר לא קיבל את הציון המירבי כי החלק ה"בלשי" שבו סטנדרטי, אבל אינו מהווה רוב מנינו ובנינו של הסיפור.
ממליץ לקרוא.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

דרק ב' מילר

ספר יפיפה! כתוב בצוצרה קולחת הומוריסטית קצבית וזורמת. אהבתי במיוחד את תאור מחשבותיו של הגבור הזקן (בן 82) את דקויות המחשבה. דבר שכיום נראים ברורים מאליו. מעניין אם וכאשר אהיה זקנה גם אחשוב בצורה כה בהירה.
מומלץ!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•רות
נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

דרק ב' מילר

מאוד הזכיר לי את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם". בשני המקרים מדובר על זקנים תמהוניים, ובשני המקרים הספרים כתובים בצורה שגורמת לך לצחוק בקול רם. סיימתי את הספר תוך יומיים-שלושה, ונהניתי מכל רגע.
אחרי שסיימתי אותו הייתי חייבת לקחת יום הפסקה לפני שהתחלתי ספר אחר, כי הייתי צריכה קצת זמן לעכל אותו. ספר מעולה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

דרק ב' מילר

ההורביץ הזה, סכינאי בנשמתו עם בירכיים דפוקות, וחיים שהוא מנסה לזכור כדי להישאר בחיים וגם לשמור על הילד הפעוט הזה, הוא גיבור כלבבי. מזל שהסניליות משכיחה את הזיכרון המידי ומותירה איתן את מסד הזיכרונות מימים עברו. אחרת איך היה יודע הורביץ למלט את עצמו כל כך יפה. כיצד היה זוכר איך מכוונים בכלי נשק עתיק יומין וגם פוגעים. בקיצור, ספר נהדר מלא תהפוכות, ובעיקר בגלל שהכול כאילו קורה במקרה ובכל זאת אני כקוראת ממש מתאמצת עם המספר כדי שבסופו של דבר נגיע שנינו אל הסוף הנכון. מתאים לילות חמים במיוחד - לספר יש אקלים מצויין.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גדפ
נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

דרק ב' מילר

שלדון הוא יהודי בן 82 שחי בנורבגיה עם נכדתו ובעלה. הוא נקלע לרצח של שכנתו ולוקח על עצמו להימלט עם בנה על מנת להגן עליו.
לשלדון יש עבר כאיש מארינס שנלחם במלחמת קוריאה. שלדון מרגיש רגשות אשמה על מות בנו במלחמת ויטנאם. מסלול ההימלטות עם הילד מחזיר אותו לעברו.
עבר ומציאות מתערבבים זה בזה. רצון ההישרדות גובר על גילו המופלג. שלדון ניחן בכושר אילתור ומחזיר מלחמה לאלה שרודפים אותו.
הספר בסדר אם כי הווה ועבר המתערבבים בתדירות גבוהה מדי ולא נותנים לספר לזרום כמו שצריך.
העובדה ששלדון יהודי עם כל משמעות הרדיפה וההישרדות גורמים לי לצרוב את הספר היטב בתודעתי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•תברח
נורבגי ללילה

נורבגי ללילה

דרק ב' מילר

יותר מדי נושאים כבדים שזורים בסיפור אחד (שואה, מלחמת קוריאה, מלחמת ויטנאם, מלחמת בוסניה...), הספר מעניין וכתוב טוב אבל בעיקר חיכיתי לסיים אותו כבר...
בגדול ובמחשבה אחורנית? אפשר לוותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Dawn