ספר על מסע במקומות היקרים והמענגים בארץ, או שאמורים לענג, נכתב ב2010. המסע נערך מצפון לדרום, ובאופן כללי הספר די אכזב אותי.

א. העלילה די דלה. יש 3 גיבורות- הכותבת ושתי חברותיה- וכל אחת מהן עוברת מסע קטן ושטחי בפן המשפחתי בעיקר, אך אין ממש עלילה אלא יותר רצף של ביקורות וביקורים במקומות בארץ אחד אחרי השני.

ב. אם הבנתי את הרפרנס שפה ושם פזור לאורך הספר, מארק טווין ערך מסע לארץ ישראל, בעקבות ספרות העולים הנוצרים לרגל, ולא נהנה מהמסע. השם של הספר שלו כתוב בשפת ההפך, והוא התכוון לכך שהמסע לא היה מענג בכלל. אי לכך, הספר הזה לא קשור לספר של מרק טווין אלא רק בשמו.

ג. בעוד שלצפון הארץ יש חלק נרחב ומפורט בספר, ומשתמע מכך שהאיזור מפותח ומיושב היטב, לאיזור המרכז וירושלים יש התייחסות פחותה, ולדרום הארץ כמעט שאין התייחסות כלל. כלומר, אם נצייר את המפה של הארץ לפי המסע, היא לא כוללת את יהודה ושומרון אבל כן את רמת הגולן, ובנגב יש חוות בודדים, גמלים, ומשם אפשר להגיע רק לאילת. האומנם? איפה ערי החוף היפות, איפה צפון הנגב? אני בטוחה שניתן היה למצוא במושבים בנגב המערבי צימרים מדהימים לפחות כמו בצפון, וכך גם ביישובי הערבה. ויש גם את באר שבע.. אז למה הזלזול הזה בדרום?

ד. אין מסקנה ברורה לספר. אין מטרה ברורה ולפיכך גם אין סיום ברור. הכותבת וחברותיה סיימו את הטיול, חזרו הביתה וזהו, תודות ונגמר הספר.

לסיכום: מומלץ לקריאה למי שמחפש המלצות לא עדכניות למקומות יפים ומענגים, בעיקר בצפון הארץ. ספר קליל ונחמד לשוט איתו בדמיון ממקום למקום, אך ללא משמעות לקחת הלאה.

אני מניח שכמה שכבר למדו להכיר את הטעם שלי בספרים ירימו את גבותיהם בפליאה איך אני קורא ספר כזה? אז אני מוכרח להודות שאחת לכמה זמן אני "חוטא" (במרכאות) גם בקריאת ספרים כאלה שמרחפים מעליהם סימן שאלה לגבי מי הוא קהל הקוראים שלו הם יועדו. דבר ראשון שמצא חן בעיניי בספר הספציפי הזה עוד לפני שהתחלתי לקרוא אותו הוא המחווה לספר של מארק טוויין, אני יכול לומר את זה להגנתי רק שלתומי חשבתי שהספר יהיה יותר מעיין מתכונת מחודשת לתלאות שמארק עבר בביקור שלו בארצנו. אני לא פוסל את זה שאם זה היה ספר אחר של סופר/ת אחר/ת הייתי חושב שנעשה בו סתם ניצול מסחרי אבל לא יודע למה הפעם חשבתי אחרת ולא שאני מכיר באופן אישי את עידית, הקריאה בו לא שינתה את דעתי, הרעיון של המחווה יפה ...

יפה מאוד אפילו, רק שהספר לצערי מנציח את הסטיגמה שבנות המין השני בניגוד לנו, הגברים יוצאות למסעות (אחרי שהן בטוב לבן משתכנעות סופסוף לצאת מהבית ולוא דווקא לאחד הקניונים המסחריים) אך ורק למען התענוגות ולא בשביל השכר האחר שלא פעם אפשר להשיג ממסעות שכאלה. אני סובל מנכות (לא ממש סובל אלא מתקשה במשימות מסויימות, אפילו ביום-יום) אז לצערי אני נמנע מלצאת למסעות בכלל, ובמשך 12 שנות לימודיי היו טיולים שנאלצתי להכיר בעובדות שיש מסוג יעדים שאני לא יכול להינות מלהגיע אליהם. עם זאת והאמת שרק לפי זה אני שופט - כשאני קורא ספר מהסוג הזה אני בדרך כלל אוהב לחוש יותר במסע, בתיאורים מהשטח שלצערי לא ממש מורגש בספר והאמת קצת הורס לי באמינות אבל לזה עוד אגיע לקראת סוף דבריי.

הבעיות שלי עם הספר הן בכלל אחרות. דבר ראשון השפה שבו היא כמובן עברית אבל ישנן דרכי מחשבה ושימוש בצורות הבעה שנכונות בעיקר לדור הצעיר שאני לא בטוח שידבר לקהל קוראים מבוגר ואם בכלל יעבור את מבחן הזמן, כי נניח שהיום אנחנו עוד יכולים לדעת את ההקשרים שלהם והם במידה מסויימת יכולים לעלות בנו חיוך אבל אין מחשבה לעתיד, כאילו 'מה אתה חושב על המחר תהנה מההווה' אבל אין לי ספק שאיזכורים לאמירות (כמו מי אמר למי בקשר למה - כמו שאמרו לנו בזמנו בבית הספר היה בהחלט עוזר).

בשנה האחרונה אני קורא את הספרים שאני בוחר לקרוא בנסיעות בהלוך ובחזור מהעבודה, כך שאני זוכה מדי יום לשעתיים נטו של קריאה. הספר בנוי מפסקאות, ומילה שמסיימת פסקה אחת מתחילה באותה מילה של פסקה אחריה וזה מקל עליי בכל פעם למצוא את הנקודה שבה עצרתי את הקריאה. אני ממש נהנה להתחיל את היום שלי בקריאה. הקריאה בחזרה עם סוף היום קשה יותר, עם ספר כזה עוד יותר, כי אני חוזר הביתה רעב והדמויות בספר מתענגות בכל פעם על מאכלים אחרים.

נראה לי שאחרי שאני אסיים את הספר הזה, עד לסופו לשם שינוי (כן, אל תגלו לאף אחד אבל יש ספרים שגם אחרי שהחלטתי לרכוש אותם נשבר לי מהם כבר באמצע) ולא רק עד שאגבש את דעתי עליו אני אנסה את עידית באחד הספרים הנוספים שהיא כתבה. עכשיו אני חוזר לנקודה שהבטחתי לכם שאחזור אליה, בעניין של דמויות גם אם ניתנת התחושה שהסופרת, עידית כתבה עליה ועל חברותיה, לי אישית קשה להחליט אם אכן זה אודות חוויות שהיא עברה או כשם ספר אחר שלה "סיפור אמיתי שלא קרה".

יש תקופות שמגיע לו לאדם (כמוני) שיקרא ספר כזה, כדי שיבין מהם תענוגות של בני תמותה רגילים ומה (אולי) עוד חסר לו בחיים. שכטר-פייל ניסתה הרבה תענוגות, רובם, כך התרשמתי, דווקא מצאו חן בעיניה. על חלקם היתה מוותרת. אבל יותר מהכל היא אהבה את הסיפור שמאחורי, וזה גם מה שמצא חן בעיני בספר הזה. דרך המסג'ים והצימרים היתה התבוננות, אולי ארצית משהו, על האנשים שפגשה בדרך וגם על חברותיה למסע, שתיים שהן שונות אחת מהשנייה, וכולם, כולל האנשים שבדרך, מייצגים אנשים בקרבנו, איתם אפשר להזדהות. הספר עצמו קליל, זורם ומשעשע כך שהקריאה בו היא גם סוג של תענוג. ולהבדיל, מסע הייסורים של מארק טווין נמצא בסיפורים כל הזמן.