נתחיל מהכותרת "מוזרים 1: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין " , הרעיון נשמע מבטיח אוסף סיפורים מהז'אנרים החביבים עלי, אבל למה לקרוא לזה " מוזרים" ? מילה בעלת קונוטציות שליליות מה שהוא (להבדיל ממיוחדים, יוצאי דופן וכד'), אי אפשר למצוא שם אחר לקובץ סיפורים, שכוללים מה שהוא שלא יכול להיות במציאות, לא אהבתי את הבחירה הזו, לא הרגיש לי נוח אבל החלטתי בכל זאת לקרוא.
עכשיו נעבור לתוכן, אוסף סיפורים מגוון בהחלט. סופרים ממבחר ארצות, מאירופה דרך ארה"ב ודרום אמריקה , ועד למזרח הרחוק. יש יצוג נכבד לסופרים ספרדים/ דרום אמריקאים, והקדמת העורך מסבירה מדוע.
הסיפורים נכתבו במגוון רחב של תקופות, רובם ממאות קודמות, אני לא יודעת אם זה בגלל שנכתבים פחות סיפורים כאלה כיום, אולי הם פחות טובים, ואולי יגיעו באוספי ההמשך.
מבחינת סוגת הסיפורים, אם ננסה להגדיר את הטווח פנטזיה- אימה -מסתורין, אז אימה/ מסתורין ניקח לדוגמה את מ "מיזרי" ו"בית כברות לחיות שעשועים " (שאחד הסיפורים המוצלחים כאן הוא ההשראה לו) של קינג, ולפנטזיה - "רומח הדרקון", "מחזור שער המוות של של וייס והיקמן, או את "שיר של אש וקרח" (המוכר יותר בשם "משחקי הכס") של ג. ר. ר. מרטין, אז אולי נכון יותר להגדיר את הסיפורים כ-אימה/ מסתורין אבל ממש לא פנטזיה.
לפני כל סיפור מוספר בקצרה על הסופר ועל חייו, זו בהחלט תוספת נחמדה ומעניינת, מסתבר שלחלק מהסופרים היו חיים לא פחות מעניינים מהסיפורים שכתבו.
קשה לדרג את הסיפורים כמקשה אחת. רמתם אינה אחידה (לטעמי), חלקם ממש מצוינים, חלקם טובים, חלקם לא יותר מבסדר , ואף פחות מזה. לכן החלטתי לתת להם ציון 3 (סוג של ממוצע), רציתי להוסיף עוד 0.5 על תוספות, והרעיון עצמו, ואז החלטתי לעגל כלפי מעלה ל 4 (בשביל הרצון הטוב).

זה ספר מעצבן. הוא מעצבן כי הוא כתוב טוב, גורם לקורא להזדהות עם הדמויות, ולרחם עליהן כשהפצצות נופלות (או קיי מזכיר בהערת אגב שבאותו זמן יש כאלה שסובלים הרבה יותר, אבל מתמקד ב" מסכנים" שסובלים מהפצצות בנות הברית).
הספר הזה גורם , או אולי מנסה לגרום, לנו לשכוח דברים חשובים:
הגרמנים הם אלה שפתחו במלחמה הזאת. הם אלה שהחליטו שהם רוצים לכבוש, ובמלחמה יש סיכון שיפציצו גם את העם שלך והערים שלך. זה מה שצריך לקחת בחשבון כשפותחים במלחמה. מי שזורע רוח לא יכול להתבכיין כשהוא קוצר סופה.
בנוסף, חשוב לציין ולזכור, שעל כל הוברמן שהסתיר יהודי , או נתן לחם, היו אלפים, ועשרות אלפים ומאות אלפים, ששיתפו פעולה, הלשינו, ביצעו בפועל, או סתם סובבו את המבט לכיוון השני(אחרת ממדי ההרג היו קטנים יותר). כל אלה (וצאצאיהם) לא יכולים עכשיו להסתתר מאחורי גבם של אותם הוברמנים בודדים, עליהם מסופר כאן, אבל יש לזכור שהם היו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
בספר הנאצים מוצגים כמין כוח חיצוני, מה שהוא שנכנס לעיירה מבחוץ , לא שייך למרקם שלה ולא חלק ממנה. מן פולש זה שבא משים מקום ומובס ונעלם בסוף המלחמה. זה פשוט לא נכון. הנאצים היו כל אותם גרמנים רגילים, שדאגו לילדים שלהם, פחדו מהפצצות, שמחו שהחנות היהודית נהרסה והבעלים גורש, הלשינו על השכן, נהנו מפירות הביזה, אכלו ארוחות ערב, קראו ספרים, ועשו את כל אותם דברים רגילים. הם היו רוב רובם של הגרמנים, אחרת מכונת ההשמדה לא הייתה פועלת ביעילות כזאת, והם לא יכולים להסתתר עכשיו מאחורי גבו של הוברמן בודד בין מאות אלפים, שפעל אחרת.
זה חשוב במיוחד עכשיו, אחרי עשרות שנים, כשאלה שיכולים לספר חוויות בגוף ראשון, מכל הצדדים הולכים ומתים.
עכשיו כשמה שנשאר אלו סיפורים, עדויות, צילומים וסרטים ישנים בשחור לבן, עכשיו מתעצב הנרטיב בראשם של הדורות הבאים. אלו שכבר לא יוכלו לשמוע סיפור מיד ראשונה, מאדם שיגיד זה קרה לי.
כמו שאנחנו רואים כל מיני גורמים רוצים להשפיע על הסיפור, לעוות ולסלף אותו, להקטין את חלקם במעשה. אנחנו רואים את זה ב"חוק הפולני" שעבר לא מזמן, כניסיון בוטה, ואנחנו רואים את זה בספרים כמו זה כניסיון מעודן.
לכן אנחנו חייבים להזכיר ולספר. אסור לתת לעובדות כמו שהן להישכח. רוב הגרמנים היו נאצים בין עם במעשה ובין עם במחדל.

הרעיון של הספר ייחודי ומעניין, ביחס לספרי פנטזיה , הגיבורים הם בעצם ה"רעים". אותם דרגונים ידועים לשמצה מספרים אחרים בסדרה (שם הם חלק מצבא האופל) הופכים לגיבורי הסיפור.
העובדה הזאת מעניינת מפני שבספרי הפנטזיה ישנה בד"כ הבחנה ברורה בין טובים לרעים בין שחור ללבן. הסיפור מסופר מנקודת מבטם של הטובים. הם הגיבורים שלו. אצל וייס הטובים הם אלפים גמדים וכד' והדרגונים מלוקים כחלק מצבאות האופל- כרעים.
אבל כאן הם לא כולם רעים, ואילו הגמדים- אם לא רעים אז לפחות מעצבנים נורא.
כך שיש כאן בהחלט שינוי מרענן.
הביצוע לעומת זאת קצת פחות טוב מהסטנדרט של וייס (אולי עניין של שותפים כמו ש eyalg1972 ציין), ולכן רק 3 כוכבים. אבל ביצוע פחות טוב שלה עדיין טוב יותר מכמה אחרים בז'אנר.

ביקורת זו מכילה ספוילרים !
"אבא נאשם באונס בתו החורגת...מטפלת התעללה בקשיש... ילדים שרפו כלב למוות...מדריך בקורס מ"כים השפיל את חייליו... ילדים בני 10 התעללו בחברם והעלו את התמונות ליו טיוב , הילד ניסה להתאבד..."
כמה פעמים ראיתם/ שמעתם את הכותרות האלה?
כמה מהמקרים האלה הגיעו בכלל לעיתון/ אינטרנט?
כמה מכם טרחו בכלל לקרוא מעבר לכותרת? ואם כן- אז מה? עוד ידיעה שגרתית שנכנסת באוזן אחת ויוצאת מהאוזן השנייה, נקראת בחצי עיין ומיד נשכחת.
הרמן קוך מדבר על אלימות. אלימות פיזית, אכזרית.
הגיבור של הספר הוא למעשה איש טוב- איש משפחה למופת. המשפחה שלו, ואושרה הם הדבר הכי חשוב בעולם. בשביל זה הוא מוכן להוריד את הירח אם זה מה שצריך. מי לא מזדהה עם זה? מי מאתנו לא חושב שהוא מוכן לעשות הכול בשביל הילד שלו? וכן הכול זה כולל הכול.
לפאול , הגיבור שלנו, יש אח מעצבן, שוביניסט, בור ככמעט, שלמרות זאת הצליח יותר ממנו ,גם לחלקנו יש כאלה אחים . אח פוליטיקאי וסלב, אח שאימץ ילד שחור רק כדי לקדם את הקריירה שלו, אח שמנפנף במעמדו החברתי. אח שמתעקש לאכול במקומות פלצניים ויקרים להחריד, שבני תמותה רגילים צריכים להזמין מקום חודשים מראש , והוא מזמין מקום באותו ערב ומקבל את השולחן הטוב ביותר במסעדה, ופשוט נהנה לנפנף בזה מול פני אחיו הפחות מוצלח. אח שכביכול "מוכן להקריב את הקריירה שלו" כדי לא להתמודד עם מה שהילד שלו עשה. זה אח שדורש סטירה לא?
הוא היה איש חינוך הגיבור שלנו, מורה סבלנו להיסטוריה, שבאמת התאמץ ללמד את התלמידים בצורה מעניינת, בניגוד מוחלט לדרך המשעממת שבה הוא למד. הוא לא פחד להתמודד עם נושאים שנויים במחלוקת, הוא לא חשש להשתמש בביטויים לא שגרתיים, הכול כדי לגרום לתלמידים לחשוב, להתעניין בחומר הלימוד. הוא לא פחד להציג עמדות לא שגרתיות, קווי מחשבה שונים, " לשחק את פרקליט השטן" בנושא הכי רגיש שאפשר- קורבנות מלה"ע ה 2. כך לטענתו לא כל הקורבנות היו אזרחים למופת, פצצה שמרסקת בניין על יושביו אינה מבקשת תעודת יושר מכל אחד מהקורבנות, ומחסלת רק את אילה שלא הציגו. אז על הדרך הפצצה הרגה גם מטריד סידרתי, אנס שלא הורשע מחוסר ראיות, שכן נודניק, בת דודה נודניקית וכד'... אז מה? העולם הפסיד מה שהוא?
אבל לא, המערכת לא מוכנה לקבל את זה. אסור להגיד דברים כאלה, ועוד בכיתה, אסור אפילו לחשוב אותם.
אז המערכת הפסיקה את עבודתו, והתחילה לבדוק מה קרה ולמה, ואז מסתבר שזו בעצם סוג של מחלה, מחלה תורשתית אפילו. הוא באמת לא אשם, ככה הוא נולד. היום אפשר לזהות את זה בבדיקה לפני הלידה ולהחליט האם לבצע הפלה או לא, אבל אז לא היו דברים כאלה. אז הוא נולד, טעות ,קורה.
אבל לא לדאוג, למערכת יש פתרון, הוא לא הראשון עם ה"מחלה" הזו, יש המון אנשים כאלה. יש כדורים , הם יסדרו הכול.
נכון, יש תופעות לוואי לא נעימות (אפילו אשתו שמה לב, ובעצם היא מעדיפה אותו כמו קודם בלי הכדורים), אבל זה בסדר הוא לא עובד עכשיו ממילא הוא חולה ואין מה לעשות נגד זה.
הבן שלו גם כזה, תורשה- אין מה לעשות (אשתו החליטה את כל ההחלטות בלעדיו, לא רצתה לעשות הפלה), וחסרת הבית הזו מה בכלל עשתה האשפה הזו ליד הכספומט? היא לא הבינה שהיא הפריע? ומי היא בכלל? טפיל שחי על חשבון החברה? מה ההבדל בינה לבין ערמת האשפה שליד ? בסך הכול הילד פתר את הבעיה בצורה הכי יעילה, לכולם, מה בכלל רוצים ממנו? עזבו את הילד.
אשתו מבינה אותו, זה מה שחשוב, בעצם גם היא כזאת, היא תעשה הכול בשביל הילד שלה. איזו אימא נמרה.
בכלל הבן שלו, מישל, כול הכבוד לו, הוא העלים את הביעה בצורה מוחלטת. בן דודו המאומץ "השוחר הזה" העז לסחוט אותו ואת אחיו. איזה גבר קטן, לא משאיר קצוות פרומים. הבעיה שהחברה הצבועה הזו לא תבין אותו. כולם ממהרים לשפוט בימנו. פתאום לחסרת הבית תהיה משפחה (איפה הם היו עד היום?) וגם הוא מישל שלו בכלל לא אשם.

רגע

מה זה אוסף התירוצים הזה? אם מי שהוא אדם לא נחמד, או שדעותיו או הריח שלו לא מוצאים חן בעינייך לא מגיע לו לחיות? מותר להרוג אותו?
שמתם לב מה קרה פה? שמתם לב מה הרמן קוך עשה לכם? התגובה האלימה הזו הייתה כל כך מתבקשת, לא? כל הסיבות נפרסו לפניכם, אין שום סיבה לא להבין את פאוול , ואת מישל,
ועוד מה שהוא, שמתם לב להיפוך התפקידים? האח הרע מוכן לוותר על כל הקריירה שלו רק כדי לשים את הבן שלו בבית סוהר- כדי להעניש את הבן החוטא על החטא האלימות שביצע, הוא בוחר להעניש את הבן שלו על אלימות בלתי נסבלת- והוא הרע בסיפור. פאול לעומת זאת בוחר להגן על בנו עד הסוף, בכל מחיר. הוא אוהב את בנו ומתגאה בו, הוא אוהב את אשתו . הוא יעשה הכול בשביל האושר של משפחתו , מה יותר נורמטיבי מזה?

אז זהו

שלא !

השנייה הזו, הרגע שבו אתה נותן לרגשות שלך להניע את האגרוף לכיוון הפרצוף של מי שהוא. הרגע הזה שבו אתה ב-ו-ח-ר לא לעצור את עצמך (מלעשות דברים שאח"כ מי שהוא יצטער עליהם).
בשנייה הזו אתה מאבד את צלם האנוש שלך, את מותר האדם. בשנייה הזו אין הבדל בינך לבין האמסטף של השכן שתקף את הפודל של הבן שלך, רק כי הפודל השתין ליד החצר שלו.
הבחירה בשנייה הזו היא זו שהופכת אותנו מחיות לאנשים שנבראו בצלם. השנייה הזו והבחירה שלנו היא זו שקובעת האם אנחנו אנשים חושבים , שמסוגלים להשתלט על רגשות סוערים ככל שיהיו, או שאנחנו אוסף של רגשות ואינסטינקטים.
מי ש ב-ו-ח-ר לוותר על השליטה בשנייה הזו, ולרסק את הפרצוף, ולא משנה אם הוא פרופסור באוניברסיטה או מפרד נערץ, בשנייה הזאת בדיוק הוא הופך לחיה, בסך הכול חיה.

לפני כמה זמן ראיתי את הביקורת של פידל על הספר, ונזכרתי שיש לי אותו באחד המדפים בקצה הספרייה. הספר הוצא מהמדף, האבק נוגב מהכריכה, והתחלתי לקרוא.
אנה היא לא באמת פיה או מלאך או שדון. אנה היא ילדה רגילה, כמו כל הילדים, שאייך שהוא הצליחה באורך פלא לשמור על הסקרנות, על הפתיחות והדמיון, על חשיבה הגיונית, על יכולת לשאול שאלות, ורצון לחפש תשובות. אילו מאפיינים שכל ילד נולד איתם, אך אנה הצליחה לשמור אליהם הרחק מהישג ידם של המבוגרים.
תינוק שנולד סקרן לגבי כמעט כל גירוי חיצוני של רעש, טעם ,צבע... כל 5 החושים עובדים במלוא עוצמתם.
ילד שאך למד לדבר, מביע את הסקרנות שלו, ומהר מאוד לומד לשאול. אז מתרחש איזה שהוא קסם שחור. אחרי שהוא שואל ושואל, ואתם עונים ועונים, אחרי פרק זמן כל שהוא (אינדיבידואלי לגבי כל הורה ופעוט),אתם מתחילים להתעצבן, או להתרגז, או שאתם סתם עייפים, ואין לכם זמן, סבלנות או כוח להמשיך לענות, אבל במקום ללמד את הילדון היכן ואיך למצוא את התשובות (וזה נכון מאז ימי האנציקלופדיה ועד ויקיפדיה וגוגל של ימינו אנו) אתם רוצים רק שיפסיק לשאול, יפסיק לעצבן, ויעזוב אותנו בשקט (היה לכם יום ארוך, הבוס עלה על העצבים, החותנת בלבלה את המוח, פנצ'ר באוטו, התקשרו מהבנק, או שסתם לא נוח לכם להודות שאתם לא יודעים הכול, ואין לנו כוח לחפש את התשובה . כל יום וכל אחד עם הסיבה/ התירוץ שלו).
אז לאט לאט, אבל בעצם די מהר, בלי ששמתם לב, הפעוט גדל והופך לילד, ובהמשך ממשיך ומתבגר, ואז, בסיועה האדיב של הסוציאליזציה (ובעזרתם האדיבה של הטלוויזיה, ההורים, הסמרטפון שלכם, החברים, ההורים של החברים , הקניון וכו'...) אתם מקבלים טרום מתבגר שכל מה שמעניין אותו בחיים זה כדורגל/ טלוויזיה/ משחקי מחשב/ סמרטפון חדש/ שטויות של החבר'ה/ מותגים/ קניות/ בגדים/ תסרוקת .... וזהו !
אתם לא מבינים מה קרה פה, מה עם לימודים/ חוגים ספרים/ ערכים....
אז, הדליקו את המזגן, צפו המתבגר שגדל לכם בבית, לכו למטבח, קחו כף, שבו ליד השולחן ואיכלו את הדייסה.
זו הדייסה שאתם בישלתם, ולכן אתם אלה שצריכים לאכול אותה (ולסיים מהצלחת כמובן).

ביקורת זו עלולה להכיל ספוילרים, יזהר הקורא.

לואיס גיבור הספר הוא סוג של כבשה שחורה, שונה ומוזר, הפרחח המקסים, שאימא שלכם אמרה שלא תעזו להביא הביתה, הבחור שאבא שלכם אסר עליכן לצאת אתו , כי לא יצא ממנו כלום, כי הוא רק צרות.
זה שבועט במוסכמות, עושה מה שהוא רוצה בלי לחשוב על מחר, מראה אצבע משולשת לממסד, ושולח את הכללים לעזאזל.
רק בספרים לואיס הוא גיבור, רק כאן מעלים אותו על נס. כי את מי זה מעניין לקרוא על אנשים שקמים בבוקר , מצחצחים שיניים, הולכים לעבודה, אוספים את הילד מהחוג, משלמים משכנתא, ונרדמים מול הטלוויזיה.
לכל אחד יש את ה לואיס שלו , בן הדוד, השכן, החבר. זה שלא הסתדר, שעושה בלגן, שמסתבך שוב ושוב. זה שכשמדברים עליו בארוחה המשפחתית, אימא מצקצקת בלשונה, אבא מהנהן בהסכמה, ושניהם כל כלך מרוצים מעצמם עכשיו , על זה שאתם לא כאלה, וטופחים לעצמם על השכם. הם הצליחו אתכם ועכשיו יש להם נחת.
אתם יושבים שם מול השולחן, מסכימים עם ההורים, כן הוא באמת לא בסדר. הגיע הזמן שיתבגר, שיסתדר כמו כולם.
ביום ראשון, כשאתם בדרך לעבודה, תקועים בפקק, באוטו מליסינג או בזה שאכל לכם את החסכונות, ליד השולחן במשרד, או באמצע ישיבה משעממת אתם שוב חושבים על לואיס שלכם.
אתם יושבים שם, חנוטים בחליפה , או בג'ינס עם התווית הנכונה, שומעים את הבוס והקולגות מסביב, חנוקים התוך המשרה שלכם מ 9 עד 5 או עד 7 או עד 10 (או עד מתי שלא יהיה), חנוקים עם המשכנתא, 2.4 ילדים, דירה במקום טוב, הלוואות, מכונית בתשלומים, הוצאות התחייבויות, בוס מעצבן, חותנת מרגיזה, שכן נודניק,
ואז אתם מתפוצצים מקנאה.
או אז אתם מקנאים בלואיס שלכם, שעושה מה שהוא רוצה, שלא דופק חשבון לאף אחד חוץ מ לעצמו (וגם זה לא בטוח), שאצלו זה לעזאזל עם התוצאות.
אז קחו לכם קצת אוזו, מזגו לכוס מעוצבת היטב, על קובית קרח (כי חם כאן ודביק). קחו את הפוקצ'ה שקניתם במאפיה הנכונה, קלו אותה בתנור ( שעדיין לא סיימתם לשלם עליו), הוסיפו לה אנשובי וזיתים מהקופסא.
התרווחו מול המזגן וקראו על מעלליו של לואיס
כי יותר רחוק מזה לא תעזו ללכת .

זהירות, ביקורת זו עלולה להכיל ספוילרים! ביקורת זו אינה מומלצת לחולי לב, נשים בהריון, ובעלי רגישות לנמלים,/ טרמיטים/ שאר פרוקי רגליים.
נתחיל בדברים הטובים:
1. עד כשני שליש מהספר אין אזכור לנמלים, חרקים, יתושים ודומיהם. איזה הישג 1 עד כאן זה פחות או יותר ספר מד"ב קלאסי, ולא רע בכלל [זה ראוי לציון , לנוכח היובש השורר בתחום. ניראה שכולם מעדיפים קוסמים ומלכים על פני חלליות וכוכבים, אופנה לכו תבינו].
2.כמה מהרעיונות ממש נראים לי. ממצמצים במקום להקליד. זה חוסך את דלקת שורש פרק כף היד (שממנה סובלים עובדי העכבר/ מקלדת, ואלה שהחליפו אותם בכפתור מסתובב - גם לאצבעות יש פרקים, הדלקת מחכה לכם בסיבוב, ראו הוזהרתם). לדעתי חב' אליזבת ארדן/ קליניק/ רבלון ושות' מימנו את הרעיון הזה, תחשבו כמה קמטים יש להם סביב לעיניים (וכמה קרם עיניים הם יצטרכו לקנות).
3.הערכה ללויאליות ולליכוד המשפחתי, ערכים שבימנו לא נחשבים כל כך. משפחה שנלחמת ביחד- נשארת ביחד. עד הסוף.
ואחרי שנהנינו נעבור לחלק האמנותי.
מד"ב הוא סוגה הנחשבת בצדק ( ולא רק לדעתי)לפורצת דרך, חדשנית ומגוונת. מכאן שהציפייה מסופרי מד"ב, במיוחד מאלה שהם ותיקים ומוערכים בתחום, לגיוון, מקוריות וחדשנות היא יותר מלגיטימית. בקיצור- כמה אפשר כבר לכתוב על נמלים? לשלוח לכם בפדקס ארגז קי 300 ? כבר אי אפשר לכתוב על דברים אחרים? נגמרו הרעיונות? אי אפשר לגוון בסוגי החייזרים?
סדרות באורך אינסופי, שמקבלות פתאום התחלה חדשה, התפצלות נוספת, ופיתוח דמויות משנה שוליות לסדרה חדשה, יש בטונות בתחום הפנטזיה הרגילה.
ממר קארד, שהביא לעצמו פלוגה מסייעת את מר ג'ונסטון. הייתי מצפה ליותר.

ספר הרפתקאות חביב, מעין פראפרזה על ספרו המקסים של ז'ול וורן "מסע אל בטן האדמה" (אחד מספריו הבודדים, שעדיין נשאר בגדר מדע בידיוני, ועדיין לא התגשם).הרעיון מאוד מוצלח, הביצוע- קצת פחות.

זה לא ספר אימה!
תשכחו מה שראיתם בסרט.
נראה לי, (ולא שהיה לי העונג לשאול "למה התכוון הסופר" ולהיות בסיטואציה של אפשרות לקבלת תשובה),שזה סיפור על סופר מתוסכל מעט, שכבר נמאס לו מעצמו ומהז'אנר שהוא נמצא בתוכו (נשמע מוכר?), עד שהוא מוכן להרוג במו ידיו את האווזה שמטילה לו ביצי זהב. הוא סופסוף מצליח לצאת מתחום הז'אנר שלו, והוא כ"כ מפחד שהקוראים/אות יקרעו לו את הצורה, עד שבמו ידיו הוא מארגן לעצמו עונש מהסיוטים.
או שאולי זה אמור להיות בעצם מבוא לספר אחר שלו, "על הכתיבה".
יש לי הרגשה שאת הכלל הכי חשוב , ולא רק לסופרים (ולא שיש לי יומרות להבין בתחום הזה, התחומים שלי בד"כ אחרים), הכלל הזה נכון להרבה תחומים אחרים, ניתן כבר בספר הזה, ומוגדר בפשטות ובקיצור:
" אתה יכול? אתה יכול!"