ביקורת ספרותית על ארוחת הערב מאת הרמן קוך
ספר טוב

---

ביקורת זו מכילה ספוילרים !
"אבא נאשם באונס בתו החורגת...מטפלת התעללה בקשיש... ילדים שרפו כלב למוות...מדריך בקורס מ"כים השפיל את חייליו... ילדים בני 10 התעללו בחברם והעלו את התמונות ליו טיוב , הילד ניסה להתאבד..."
כמה פעמים ראיתם/ שמעתם את הכותרות האלה?
כמה מהמקרים האלה הגיעו בכלל לעיתון/ אינטרנט?
כמה מכם טרחו בכלל לקרוא מעבר לכותרת? ואם כן- אז מה? עוד ידיעה שגרתית שנכנסת באוזן אחת ויוצאת מהאוזן השנייה, נקראת בחצי עיין ומיד נשכחת.
הרמן קוך מדבר על אלימות. אלימות פיזית, אכזרית.
הגיבור של הספר הוא למעשה איש טוב- איש משפחה למופת. המשפחה שלו, ואושרה הם הדבר הכי חשוב בעולם. בשביל זה הוא מוכן להוריד את הירח אם זה מה שצריך. מי לא מזדהה עם זה? מי מאתנו לא חושב שהוא מוכן לעשות הכול בשביל הילד שלו? וכן הכול זה כולל הכול.
לפאול , הגיבור שלנו, יש אח מעצבן, שוביניסט, בור ככמעט, שלמרות זאת הצליח יותר ממנו ,גם לחלקנו יש כאלה אחים . אח פוליטיקאי וסלב, אח שאימץ ילד שחור רק כדי לקדם את הקריירה שלו, אח שמנפנף במעמדו החברתי. אח שמתעקש לאכול במקומות פלצניים ויקרים להחריד, שבני תמותה רגילים צריכים להזמין מקום חודשים מראש , והוא מזמין מקום באותו ערב ומקבל את השולחן הטוב ביותר במסעדה, ופשוט נהנה לנפנף בזה מול פני אחיו הפחות מוצלח. אח שכביכול "מוכן להקריב את הקריירה שלו" כדי לא להתמודד עם מה שהילד שלו עשה. זה אח שדורש סטירה לא?
הוא היה איש חינוך הגיבור שלנו, מורה סבלנו להיסטוריה, שבאמת התאמץ ללמד את התלמידים בצורה מעניינת, בניגוד מוחלט לדרך המשעממת שבה הוא למד. הוא לא פחד להתמודד עם נושאים שנויים במחלוקת, הוא לא חשש להשתמש בביטויים לא שגרתיים, הכול כדי לגרום לתלמידים לחשוב, להתעניין בחומר הלימוד. הוא לא פחד להציג עמדות לא שגרתיות, קווי מחשבה שונים, " לשחק את פרקליט השטן" בנושא הכי רגיש שאפשר- קורבנות מלה"ע ה 2. כך לטענתו לא כל הקורבנות היו אזרחים למופת, פצצה שמרסקת בניין על יושביו אינה מבקשת תעודת יושר מכל אחד מהקורבנות, ומחסלת רק את אילה שלא הציגו. אז על הדרך הפצצה הרגה גם מטריד סידרתי, אנס שלא הורשע מחוסר ראיות, שכן נודניק, בת דודה נודניקית וכד'... אז מה? העולם הפסיד מה שהוא?
אבל לא, המערכת לא מוכנה לקבל את זה. אסור להגיד דברים כאלה, ועוד בכיתה, אסור אפילו לחשוב אותם.
אז המערכת הפסיקה את עבודתו, והתחילה לבדוק מה קרה ולמה, ואז מסתבר שזו בעצם סוג של מחלה, מחלה תורשתית אפילו. הוא באמת לא אשם, ככה הוא נולד. היום אפשר לזהות את זה בבדיקה לפני הלידה ולהחליט האם לבצע הפלה או לא, אבל אז לא היו דברים כאלה. אז הוא נולד, טעות ,קורה.
אבל לא לדאוג, למערכת יש פתרון, הוא לא הראשון עם ה"מחלה" הזו, יש המון אנשים כאלה. יש כדורים , הם יסדרו הכול.
נכון, יש תופעות לוואי לא נעימות (אפילו אשתו שמה לב, ובעצם היא מעדיפה אותו כמו קודם בלי הכדורים), אבל זה בסדר הוא לא עובד עכשיו ממילא הוא חולה ואין מה לעשות נגד זה.
הבן שלו גם כזה, תורשה- אין מה לעשות (אשתו החליטה את כל ההחלטות בלעדיו, לא רצתה לעשות הפלה), וחסרת הבית הזו מה בכלל עשתה האשפה הזו ליד הכספומט? היא לא הבינה שהיא הפריע? ומי היא בכלל? טפיל שחי על חשבון החברה? מה ההבדל בינה לבין ערמת האשפה שליד ? בסך הכול הילד פתר את הבעיה בצורה הכי יעילה, לכולם, מה בכלל רוצים ממנו? עזבו את הילד.
אשתו מבינה אותו, זה מה שחשוב, בעצם גם היא כזאת, היא תעשה הכול בשביל הילד שלה. איזו אימא נמרה.
בכלל הבן שלו, מישל, כול הכבוד לו, הוא העלים את הביעה בצורה מוחלטת. בן דודו המאומץ "השוחר הזה" העז לסחוט אותו ואת אחיו. איזה גבר קטן, לא משאיר קצוות פרומים. הבעיה שהחברה הצבועה הזו לא תבין אותו. כולם ממהרים לשפוט בימנו. פתאום לחסרת הבית תהיה משפחה (איפה הם היו עד היום?) וגם הוא מישל שלו בכלל לא אשם.

רגע

מה זה אוסף התירוצים הזה? אם מי שהוא אדם לא נחמד, או שדעותיו או הריח שלו לא מוצאים חן בעינייך לא מגיע לו לחיות? מותר להרוג אותו?
שמתם לב מה קרה פה? שמתם לב מה הרמן קוך עשה לכם? התגובה האלימה הזו הייתה כל כך מתבקשת, לא? כל הסיבות נפרסו לפניכם, אין שום סיבה לא להבין את פאוול , ואת מישל,
ועוד מה שהוא, שמתם לב להיפוך התפקידים? האח הרע מוכן לוותר על כל הקריירה שלו רק כדי לשים את הבן שלו בבית סוהר- כדי להעניש את הבן החוטא על החטא האלימות שביצע, הוא בוחר להעניש את הבן שלו על אלימות בלתי נסבלת- והוא הרע בסיפור. פאול לעומת זאת בוחר להגן על בנו עד הסוף, בכל מחיר. הוא אוהב את בנו ומתגאה בו, הוא אוהב את אשתו . הוא יעשה הכול בשביל האושר של משפחתו , מה יותר נורמטיבי מזה?

אז זהו

שלא !

השנייה הזו, הרגע שבו אתה נותן לרגשות שלך להניע את האגרוף לכיוון הפרצוף של מי שהוא. הרגע הזה שבו אתה ב-ו-ח-ר לא לעצור את עצמך (מלעשות דברים שאח"כ מי שהוא יצטער עליהם).
בשנייה הזו אתה מאבד את צלם האנוש שלך, את מותר האדם. בשנייה הזו אין הבדל בינך לבין האמסטף של השכן שתקף את הפודל של הבן שלך, רק כי הפודל השתין ליד החצר שלו.
הבחירה בשנייה הזו היא זו שהופכת אותנו מחיות לאנשים שנבראו בצלם. השנייה הזו והבחירה שלנו היא זו שקובעת האם אנחנו אנשים חושבים , שמסוגלים להשתלט על רגשות סוערים ככל שיהיו, או שאנחנו אוסף של רגשות ואינסטינקטים.
מי ש ב-ו-ח-ר לוותר על השליטה בשנייה הזו, ולרסק את הפרצוף, ולא משנה אם הוא פרופסור באוניברסיטה או מפרד נערץ, בשנייה הזאת בדיוק הוא הופך לחיה, בסך הכול חיה.

» ביקורות נוספות של adir
» ביקורות נוספות על ארוחת הערב