גילוי נאות , מוצאי מעירק, עליתי לארץ בן חמש שנים.
הרצון להיטמע,במיוחד בגיל צעיר, יצר בי התנגדות לכל סיפור על עירק וחוויות ההורים שם.
כרגיל עם הזמן, כשהזהות היהודית, ישראלית איתנה, התחלתי לחפש את סיפורי העבר והשורשים.
הספר הזה מספק אותם בשפע, על ניחוחם, תהפוכות החיים, התרבות והמסורת ו.. האוכל.
הסיפור על משפחה, אמידה בתחילה שיורדת אט אט מנכסיה.
הסיפור הוא גם על אמונות טפלות, מנהגים, דרכי ארוח, האמונה בחוזקן של קללות , כישוף ולחש נחש.
על כל זה מתווסף, צבע של הריאליה: החום המהביל,הזבובים, והחיים.
ולבסוף, המאבק של האישה והבנות ביהדות עירק, לביטוי ומעט עצמאות.
אחד הקטעים הקשים בספר הוא פרק חמש, המתאר מהלך אירוסין ונישואין. עם השמות האותנטיים של תזמורת כלי הקשה (דקקה), מאכלים מסורתיים, ה.. מורטת, שתפקידה להסיר כל שערה מגוף הכלה , ולבסוף חדר היחוד שאליו נכנסת, בנוסף לבני הזוג "משתי", אישה שתפקידה לבדוק את המיטה ומתחת לה ( שלא החביאו דם תרנגולת או משהו כזה),יש לה את החוצפה לשאול את החתן אם הוא יודע מה צריך לעשות, לאחר מכן היא מחכה מאחרי הדלת עד לסיום המעשה.
היא נכנסת , לוקחת את הסדין ומציגה לפני הקרואים ואז נשמעים צהלולים כי הכל כשר.
ויש עוד סיפורים שהקשה בהם , לדעתי הם :נישואי נערה- ילדה (החל מגיל 12), עם מבוגרים מאוד עד זקנים, מבלי לשאול את אותה.
כל פרק מתחיל בתיאור אוכל ספציפי, שלא תמיד קשור לתוכן הפרק אם כי יש בו נופך מסויים.לדוגמה: לתיאור הכנת "שרבאת", תרכיז הדרים , יש רשימה של המרכיבים, ולבסוף לאחר הסוכר כתוב, "ולא לשכוח הרבה תקווה לימים מתוקים יותר".
נו מי צריך חומרים טובים יותר כדי לכתוב ספר?
הבעיה היא , שמתכונת הכתיבה קבועה.
מצאתי את עצמי , משתעמם בחלק מהזמן כי הקורות את בנות השושלת, הן מחזוריות.
גם בקריאת המירשם , ציפיתי לאותו קורט שנראה חינני בהתחלה והתחכמות בהמשך, כמו התבנית הקבועה , מירשם, סיפור קטן שמתחיל בתקווה ומסתיים במפח נפש.
בקיצור , כמו סיורים בגבול או בלבנון, צריך שבירת שיגרה גם בכתיבה.
זה תפקידו של העורך. או המנחה של הכותבת.
ועדיין כיוצא התרבות היהודית העירקית, התאמצתי וצלחתי את הספר ויצאתי נשכר.


















