מזמן לא קראתי ספר עם ניחוח של תבשילים שנשאר כאן בחדר ועוד במיוחד אחרי שמסיימים את הקריאה בו.
מאוד אהבתי, נהנתי מהשפה, מהכתיבה, והמעגלים הסגורים בתוך הסיפור הזה. הספר הזה הינו הנאה צרופה של טעמים. כשסיימתי לקרוא בו, אין לכם מושג כמה בא לי לרוקן לתוכי סמבוסק במילוי של תפוחי אדמה מפולפל וחם.
הספר נבלע מהר, הוא מרגש, הוא מצחיק ומשעשע, למרות שיש בתוכו גם כמה קטעים פחות משעשעים.
לא נותר לי מאשר לשמוח שהתחלתי את שנת 2014 בספר כזה שמכיל בתוכו הכל מכול.
יש אימרה עתיקה שטוענת ש"הדרך הטובה ביותר להגיע אל ליבו של הגבר היא דרך הקיבה שלו". בסיפור שלנו הקלישאה הזו "עובדת"... הדרך מהצלחת לליבו של הגבר קצרה מאוד. אכן במקרה הזה יש קשר הדוק בין האוכל לרגשות ואם נתעמק קצת אוכל תמיד בא עם שמחות ואירועים חיוביים.
הדודה אמל טוענת ציטוט מעמוד 10: " לפעמים, סוד שמתגלה יכול להרוס חיים שלמים. לכן צריך לבחור מה רוצים לראות ומה רוצים לשמוע. מי ששומר ממך סוד, בדרך כלל עושה את זה לטובתך. ומי שמגלה לך, עלול להכביד לך על הלב יותר משק של אבנים". אגב אני קוראת לה הגראציה הבוגרת מבין שלושת הגראציות.
מיכל חזון מרימה פרגוד בפני הקורא על המורשת הבבלית: הלכות החיים, המסורת, המנהגים, ניחוחות המטבח העיראקי, הכישופים, סיפורי סבתא, אמונות תפלות ולא רציונאליות. מצחיק ומשעשע כאחד, גם היום יש רבים מאיתנו שדופקים עדיין על השולחן 3 פעמים, או שוזרים את המשפט "בלי עין הרע" תוך כדי שיחה, או רואים חתול שחור חוצה את הכביש, וחושבים לעצמם מיני מחשבות לא חיוביות. נכון?
ואחרי הקדמה כזו על מה עסקינן?
הספר מחולק לשלושה חלקים כאשר החלק הראשון וסופו של החלק השלישי מתחברים. הגיבורים של הסיפור הזה הם שרונה וחיים למרות שדווקא על שתי הדמויות הללו כתוב מעט. אגב לדעתי השמות הללו לא נבחרו לחינם ויש להם משמעות. רמז - תחשבו על המשמעות של השם.
הדמויות בתוך העלילה לוקחים את הקורא למחוזות ומנהגים חלקם מוכרים וחלקם פחות מוכרים, לא רציונאליים ומשעשעים. מיני טקסים ייחודיים כגון: טקס החינה, ההכנות לקראת ההתייחדות, בדיקת דם הבתולין ועוד. לא פעם מצאתי את עצמי קוראת עם חיוך על פניי וההיפך. בסיפור הזה מיכל חזון מצליחה להגיש לקורא "סלט" של רגשות, דמויות, מקומות, טעמים ועוד.
כל הסיפור מסופר על ידי הדודות לשרונה ושרונה מביאה את דבריה לקורא. אם כך מי זו שרונה?
שרונה הופרדה מהאם והתגוררה באור יהודה עם שלושת דודותיה (שלושת הגראציות) אמל, אלואיז וטויה ויקטוריה. שלושתן עוטפות את הילדה שרונה בצמר גפן, לא מחסירות ממנה דבר, ולא שוכחות לציין בפניה שהיא נותרה בחיים במזל. הן כמובן גם מעמיסות עליה את תורתן הלוא הן "האמונות התפלות".
כל עולמן של הדודות סבב סביב המסעדה כאשר הדודה אמל מנהלת ביד רמה. את חיים, שרונה מכירה באירוע משפחתי ועם הזמן הוא גם מציע לה נישואין. אבל... כאן מתחילה הבעיה... במשפחה הזו אסור להתחתן כי קללה רובצת עליה. ציטוט עמוד 33: "במשפחה שלנו אסור להתחתן.". אמל שתקה לרגע והביטה סביבה, לראות איזה רושם עשו דבריה. .... "יצא המכסה מהסל", הוסיפה אילואיז.
ציטוט מעמוד 34: אמל הביטה בי ושתקה, כמחפשת את המילים הנכונות, "אנחנו במשפחה שלנו, אסור לנו להתחתן," אמרה לבסוף. "יש עלינו מין קללה," ביארה טויה ויקטוריה. "כישוף", לחשה אילואיז. .... "שבי פה ונספר לך," ומכאן הסיפור לוקח את הקורא לבגדד שנת 1908. פה כביכול מתחיל "סיפור חדש" ופורס בפני הקורא חמש דורות.
בבגדד אנחנו פוגשים את אבות אבותיה של שרונה. את הגברים ואת הנשים האמיצות שנישאו בגיל צעיר, שכל עולמן סבב סביב גידול הילדים, המטבח, ההשתחוות לפני הגבר שלו נישאו ושמביא את פת הלחם הביתה. יחד עם זאת, אותו "גבר" שיחק קלפים, שש בש והימר וגם לא פעם הגיע הביתה רווי בתוך ענן של אדי אלכוהל. לא היה קל לאותן נשים שחיו בתוך בדידות ותיסכול לצד גבר עצלן, טרחן ושאינו לוקח חלק בחיים המשותפים.
עם העליה לארץ ישראל מבגדד הסיפור סובב סביב החיים בשנות הצנע בארץ, המעברות, האוהלים, האוירה אז וקשיי הפרנסה עד ששרונה...
הנקודות זה בשביל שתיקראו את הספר ולא את חווית הקריאה שלי ורק כך תדעו אם שרונה הצליחה לצאת מהמעגל הכישופי...
כל פרק בספר נפתח באמירה ומתכון... כך שמי שבתקופת דיאטה יהיה לו קצת קשה לא לגשת למקרר תוך כדי קריאת הספר.
להלן כמה דוגמאות של אמירות:
"גם התרנגולת, כשהיא שותה מים, מרימה עיניה לבורא שבשמים." (עמוד 171)
"בת נשואה כמוה ככיכר לחם שנתלשה מתנור של אש-לא תדבק בו שוב גם אם תבקש." (עמוד 228)
"אין דרך לשוב בה, ואין גדה לעגון בה. צא לדרך ואל תביט לאחור, הפלג אל האופק בלי לעצור." (עמוד 255)
"לעולם היזהר בלשונך-אפילו הכותל מאזין לך." (עמוד 279)
אהבתי את הכריכה של הספר ואני בטוחה שתסכימו איתי שהיא מסקרנת ואכן כך.
קסם של ספר מרגש, מצחיק, מרתק עם ריח של עוד... ואם תשאלו את דעתי, כן בהחלט אפשר לכתוב לספר הזה ספר המשך, ואולי מיכל חזון כבר חושבת על זה עכשיו. לא יודעת?
ממליצה בחום.
לי יניני