דפוק וזרוק בפריס ולונדון היה ספר קוריוז מבחינתי. בתחילה חשבתי שמדובר בספר זיכרונות על עוני וחיי רחוב אבל אורוול כמו אורוול רוצה לומר אמירה חברתית ולמרקר עוולות חברתיות. לא, זה לא ספר על רעב, עבודות משפילות וחסרי בית. זה ספר על הדרך שבה חברה שלמה לומדת להפסיק לראות בני אדם ואלו, לא יכולים לצאת מהלופ הנוודי. אורוול מתאר מצב שבו האדם מאבד בהדרגה את שמו, כבודו ואת מקומו בתוך העולם המקובל והופך לחפץ נע ונד.

מה שמיוחד בספר הוא שאורוול נכנס בעצמו לתוך העולם הזה וכנראה מהבודדים שגם יצאו ממנו. בפריז הוא עובד במטבחים של בתי מלון ומסעדות, עולם שמרגיש כמעט כמו גיהינום תעשייתי: חום בלתי נסבל, רעש, לכלוך, עבודה אינסופית ושחיקה מוחלטת של האדם. דווקא במנהרות תת קרקעיות תחת המקומות האלגנטיים ביותר מסתתרת מערכת אכזרית שמתקיימת על גבם של אנשים בלתי נראים. יש משהו כמעט דוסטויבסקאי באופן שבו אורוול מתאר את ההתפוררות הפנימית שמגיעה יחד עם העוני רק שאין התפתחות מוסרית או בריחה אנטי רליגיוזית אצל אורוול, אצלו, לא רק הגוף מתעייף אלא גם התודעה מתחילה להשתנות.
בחלק הלונדוני הספר הופך לעצוב יותר. כאן כבר אין קדחת של עבודה אלא נדודים, מקלטי לילה נוראיים ותורים אינסופיים וכל זה קורה כאן ועכשיו כבר אז ושם. אורוול מראה כיצד החברה לא רוצה להתמודד עם העוני אבל לנהל אותו או להכריח אותך להתפלל עבור כוס תה חם? בטח. העני הופך למעין קטגוריה ביורוקרטית, אדם שנמצא מחוץ לחיים הרגילים של החברה. הדבר המפחיד ביותר בספר הוא האדישות המוחלטת ואף תחושת המיאוס בקבצנים חסרי הבית. האנשים האלה אינם נרדפים ממש אבל מי רוצה בהם? וכך, הם פשוט חדלים להיות נוכחים בעיני החברה.

מבחינה היסטורית הספר מעניין דווקא משום שהוא נכתב באירופה שבין שתי מלחמות העולם, תקופה שבה האמון בסדר החברתי הישן התחיל להתפורר. מתחת לאימפריות, לתרבות הגבוהה ולחזות האירופית המכובדת, התקיים עולם עצום של עוני והשפלה. אורוול מזהה כאן משהו שילווה אותו גם בספריו המאוחרים יותר: ברגע שהחברה מפסיקה לראות בני אדם כאנשים אלא כמעמדות, מספרים או בעיות שיש לנהל, או אז הדרך לאלימות ולדיכוי כבר פתוחה.
ובכל זאת, הספר איננו רק מסר פוליטי. אורוול מתאר את הפאזה הזו בחייו כמשהו אנושי מאוד. אורוול מתבונן באנשים שסביבו בלי רומנטיזציה וללא התנשאות. הוא לא הופך את העניים לקדושים, אבל גם לא לשיכורים חסרי פנים. יש שם אנשים מלאי חולשות, הרגלים קטנים, גאווה, הומור ועייפות קיומית. לפעמים נדמה שהספר כולו מנסה לומר שהעוני האמיתי מתחיל ברגע שבו האדם מאבד את האפשרות להיות אדם מלא בעיני אחרים.

הכתיבה של אורוול כמעט עיתונאית, אבל דווקא הפשטות הזאת מעניקה לספר כוח נראטיבי לא רע ועדיין, היה חסר לי עניין. הספר עני ממש כפי שאורוול היה באותם ימים ואולי זה הרעיון? הוא אינו מנסה להרשים בסגנון, הספר מרגיש בוסרי אך לצערי כל כך רלוונטי שכן היום אולי אף יותר משנות השלושים של המאה הקודמת, תרבויות מודרניות מסוגלות לבנות עולם שלם של אנשים בלתי נראים ועדיין להמשיך לראות את עצמן כנאורות ומוסריות.

הציון שלי 5/10
מדוע? כנראה שאפשר היה להפוך את הספר למאמר טוב ובעל מסר ישיר. אך, אם הספר הביוגרפי הזה היה הזרע שנבט לחוות החיות ו1984? או כן. היה שווה כל רגע.

מכירים את זה שאתם חושבים שאתם יודעים בבירור מי זה האיש הזה ומה הוא האיש הזה ואיך הוא האיש הזה?
הרבה שנים הייתי משוכנע שג'ורג' אורוול הוא דמות מיתית. אחרי שקראתי את 1984 בגיל 16 הייתי משוכנע שרק דמות בסדר גודל של נביא יכולה לכתוב כך. העוצמה של הספר ההוא שמה אותו במקום בו אין אחרים יכולים לדרוך.
והנה אותו נביא עצמו, כתב ספר ששבר לי את כל הסטיגמה. הנה ספר מצחיק, עצוב, ספר של איש פשוט במובן הטוב של המילה, ספר שנכתב מגובה הרחוב ולא מפסגת ההר.
זה ג'ורג' אורוול אנושי, זה סיפור של אנשים עניים בחומר אך לעיתים עשירים ברוח וזה בעיקר סיפור שכדאי מאוד לקרוא.

את אורוול קראתי לראשונה לפני זמן מה. 1984. וחוות החיות. דפוק וזרוק היה טלטלה עבורי. הניסוחים. הכה מוחשיים של חיי העוני באותם זמנים. במקומות ובדרכים השונות להעביר מסר די ברור של מצב החברה. מעמדות. עושר ועוני. חיים בדחק כאשר אתה לא יודע מתי הארוחה הבאה תבוא. בקושי שמתי לב לסגנון הכתיבה כי הייתי כה שקוע בספר. אומלל ביחד איתו. מזדהה עם הקושי שלו מול הקושי האישי שלנו בימי הקורונה. זהו לא רק ספר על אומללות. אלא ספר על תקווה. שגם בזמנים קשים ניתן להתגבר ולשרוד. ספר אכן קצת חזק ולא פשוט לקריאה. סטירה מצלצלת לחיים שהיו פעם וכמה זה רלוונטי גם כיום.

ספר מסע יוצא דופן שפותח חלון הצצה לעולמם של נוודים, חסרי בית מושפלים ורעבים שסיכוייהם לצאת מהמעגל קלוש ביותר. הספר מתאר מצב יותר משהוא מספר סיפור וע"י זה מדגיש את עצמת תכנו. המושג "חרפת רעב" נעשה ברור מאד, אם כי מי שלא חווה על בשרו לעולם לא ידע ממש, אבל סולם ערכיו של השבע מקבל ניעור.
ג'ורג' אורוול הוא סופר עם אג'נדה חברתית ממוקדת ובספריו, ( אלה שקראתי), הוא "מטפל" בחריפות במחלות החברה האנושית: בהשתלטות החזקים ודיכוי החלשים, ברודנות, בחוסר חמלה, בניהול משאבים חברתיים לא חכם, שתוצאותיו הן עוני ובורות, בציניות ודיעות קדומות.
" דפוק וזרוק..." מתאר את מחזור ימיו של מחוסר עבודה שנאלץ לנדוד ולרעוב, לסבול מקור ממחלות לא מטופלות, ללא התנאים הבסיסיים הדרושים לקיום האנושי וזה כולל אפילו רשות לשבת בחוץ או כיסא באכסניה, שלא לדבר על מיטה ומקום להתנקות בו. "ברי המזל" שכן מצאו עבודה נוצלו לעיתים קרובות בכך שאולצו לעבוד 17 19 שעות ביום תמורת סכומים שאפשרו אוכל בסיסי בלבד ומקום עלוב ללון בו. בתנאים כאלה אין מה לדבר על משפחה, דירה, תזונה טובה או השכלה למי שלא זכה לרכוש אותה לפני שנפל למצב עגום כזה.
ג'ורג' אורוול יודע לכתוב וספריו מטלטלים בעוצמתם, ובמיוחד הספר הזה שנכתב מתוך נסיונו האישי. אי אפשר לחמוק ממסריו החד-משמעיים, הברורים והחשובים מאין כמותם.
הספר הזה אינו קל לקריאה, אין בו שום רומנטיזציה של העובדות וגם לא רחמים עצמיים, הכל מונח ערום על השולחן
לא יכולתי להסיט מבט ולו לרגע מכיעורו המנוול של העוני הזה שחברה מתוקנת אסור שיתקיים בה. נגע לליבי והאיר את עיני.
תאור הנסיונות לשמור על צלם אנושי גם במצבים הקשים ביותר, כאשר לפעמים הפרוטות הבודדות נוצלו לנקיון או תספורת במקום לאוכל. בסוף הספר פונה ג'. אורוול לקוראיו שימנעו מהדיעות הקדומות הרווחות כנגד חסרי בית אבל לצערי באותו ספר עצמו הוא מפזר שפע של הערות כאלה רובן על יהודים. אי היכולת שלו ללמוד מן השיעור שלו עצמו מטריד אך לא ממעיט מחשיבותו ומערכו הרב של הספר הזה.

אורוול תיאר את חוויותיו כעני רוב הזמן וכעובד בתחתית החבית האנושית רוב הזמן בהיותו צעיר בשנות השלושים של המאה הקודמת.
תחילת המעשה בפאריס, עיר בה רבים העניים, המתקיימים על פראנקים בודדים ביום. אורוול מתאר בלשון מעשית את החיים בשולי החברה, את הלכלוך, הבגדים המזוהמים, הפשפשים והמזון הגרוע. בהוצאת כנרת תיארו את הספר כבא בחשבון עם החברה המודרנית. הספר רחוק מכך. כל כולו תיאור משעשע בתחילה ומייגע מהאמצע לסוף ואין בו שמץ של ראיה אחרת, חיים אחרים ואף לא מרה שחורה של ממש. אורוול מתאר תקופה מסויימת בחייו וזהו. 149 עמודים של תיאורים על לחם, מרגרינה ותה הם כמות מוגזמת אפילו לספר צנום.
אני ממליץ להמנע מספר זה שהוא יותר יומן (ללא תאריכים, רק ציון הערים פאריס ולונדון) מאשר ספרות. אפילו השם אורוול לא ממש מצדיק קריאת ספר זה. להתרחק ככל הניתן.

יש היאמרו עלילה "דלוחה" ואני דווקא טוען כי יש משהו מלהיב למדי בירידה של אורוול לפרטים, למעשה מספק את הגירוי הדרוש לראווה. מעבר לרעיון ספק הגיוני לכתוב ספר כזה, ממשיך אורוול וחובט בי עם אלת המוסר שלו. גורם לי להצטער על תאוות הבצע ושאר חטאים קטנים לעת לילה. קראתי את הספר כ-10 פעמים והיד עוד נטויה, יש בו מן הסיפוק ואף יותר מכך.

ניתן לקריאה במנות מדודות וקטנות, לצד גמיעה אימתנית ומהירה. לא לאנשי השוליים בלבד.

הספר הינו ספר אוטוביוגרפי על תקופת חיי העוני של ג'ורג' אורוול.
הרעיון הכללי מעניין - דרך ספר זה ניתן להכיר מקרוב את חיי העוני והנוודות, אם כי העלילה מעט דלה לטעמי.

לאורך הספר שזורות לא מעט הערות אנטישמיות, שפגמו במידה מסויימת בהנאה שלי מהספר, אחרי הכל - הספר נכתב על ידי סופר אירופאי בתחילת שנות ה-30 וקשה להתעלם מהקונוטציות הקשות...

גורג' אורוול סיכם את הספר בפרק קצרצר שמתאר בדיוק את החוויה שלי מקריאתו:
"סיפורי מסתיים כאן. אני מודה, אין זה סיפור מרעיש. אך מותר להביא את התקווה, כי היה בו כדי לעורר עניין כמו יומן מסעות. לפחות זאת אוכל לומר לכם: זהו העולם שמצפה לכם, אם ייזגר עליכם אי-פעם להיות חסרי פרוטה."