הדייט הראשון שלי עם קורט וונגוט הבן היה, כיאה לשנינו, בארוחת בוקר של אלופים. היה פיצוץ, לפחות בשבילי.

I was 15 going on 16, בוגרת של ספרות משובחת לילדים ונוער ועושה את צעדי הראשונים בעולם הספרים למבוגרים, באולם החשוך תמידית של ספריית הגימנסיה העברית הרצליה.
בין רומנים היסטוריים גדושי גבורה ורגש לביוגרפיות של אמנים מיוסרים הזדמן לי להכיר כמה סופרים שהביאוני עד הלום, אבל הייתי Totally unprepared to face the world of Vonnegut.

בערך שבועיים הסתובבתי מצחקקת עם ספר פתוח ביד (הסתובבות לא בטיחותית, במיוחד לנערה עם פוני שמגיע עד אמצע האף) ואמרתי "תשמעו, תשמעו" לכל מי שרצה לשמוע. ו"תראו, תראו" לכל מי שרצה לראות איורים מהסוג הזה (אני אמנם בחורה נהדרת אבל לא אומרת שִמְעוּ וּרְאוּ).

אולי זה יסביר את העובדה שבגיל עשרים בערך השאלתי לחברה זמנית לעבודה משהו כמו חמישה ספרים של וונגוט בבת אחת, כשרציתי לגאול אותה מהחור בהשכלה. אני לא בטוחה שהיא נגאלה כי לא פגשתי אותה מאז והיא לא החזירה אותם.

ככה זה.

אז נשארתי עם בילי פילגרים המקרטע בנעליו הלא תואמות מ'בית מטבחיים חמש' הגאוני ועם מלאכי קונסטנס בר המזל מ'הסירנות של טיטאן' האהוב וקניתי את 'זקן כחול' ואני אפילו לא זוכרת למי כבר השאלתי אותו באחד מהמסעות המשיחיים שלי ובכך הסתכם הרכוש הוונגוטי שלי.

עם השנים התרחקנו קצת כי התחלתי להעדיף סיפורים על אנשים שיש להם מעט רעיונות מאשר על רעיונות שיש להם מעט אנשים והרפטטיביות שלו כבר נראתה לי טיפה מאולצת וההומור המופרע קצת פחות מצחיק אם כי עדיין שמרתי אמונים בזכות הדייט הראשון המוצלח ובזכות קילגור טראוט וכוכב הלכת טראלפאמדור והבוקונוניזם והגישה ההומניסטית- דיכאונית שכל כך מתאימה לי-
שום דבר לא יכול להשתנות כי "ככה זה" אבל קצת חמלה לא תזיק בינתיים, כשאנחנו מעבירים את הזמן הקצוב שלנו כאן (או שזה מה שנדמה לנו שאנחנו עושים כי אנחנו קצת מוגבלים בתפיסת הזמן שלנו. בעצם אנחנו בכלל חלק חילוף בפוטנציה של חללית טראלפמדורית).

ופתאום שוב בא לי על וונגוט ושוב שאלתי מהספריה את עריסת חתול הנפלא ושוב קניתי, לפני כמה שבועות, את זקן כחול המשומש במסע לעיר מרתקת ושמה רחובות ולחנות מרתקת ושמה חפציבה.
יש על הכריכה שלו כמה טפטופי שעוות נר, אולי מישהו קרא אותו פעם לאור נרות או שניסה עליו משהו בנוסח ג'קסון פולוק (האמתי) או טרי קיטצ'ן (המומצא) מאסכולת ניו יורק שמככבת בספר הזה.

מה שזכרתי מהספר, מהקריאה האחרונה שהייתה די מזמן, זה כמובן את ראבו קאראבקיאן הצייר שהכרתי מ'ארוחת בוקר של אלופים' כי אם יש מישהו שהוא אלוף באינ-טר-טקס-טו-א-לי-יות זה וונגוט (ותודה לשין- שין על המינוח) ואיך אוכל לשכוח את ראבו, הצייר הארמני שצבע בדים ענקיים בגוון אחיד והדביק עליהם פסים זוהרים בצבעי ניאון ובאופן מקומם לגמרי גם עשה מזה כסף?
זכרתי שהספר הזה דן בשאלה חסרת התשובה: מה היא אמנות? ואהבתי את האופן שבו וונגוט בוחן אותה ביצירת התנגשות חזיתית בין פוטו ריאליזם לאקספרסיוניזם מופשט (שזהו, כך נראה לי, זרם האמנות שגורר הכי הרבה "הילד שלי בן ארבע והוא מצייר יותר יפה מזה" מכל הזרמים).

בהקדמה לספר וונגוט כותב:
"ריכוז אדיר של עושר בידי קומץ אנשים או מוסדות אפשר להם להעניק לתוצרים מסוימים של שעשועי אנוש חשיבות מופרזת ולפיכך מצערת. אני מדבר כאן לא רק על עוגות הבוץ של עולם האמנות, אלא גם על משחקי ילדים כגון ריצה, קפיצה, זריקה.
או ריקוד.
או שירת פזמונים."

האם בסופו של דבר שאלת המהות או האיכות של אמנות היא כמה אנחנו מוכנים לשלם ועבור מה?

וזכרתי שהספר דן, כרגיל, בנזקיהן ארוכי הטווח של המלחמות ושואל שאלה פשוטה יותר מאשר זו הקודמת. מי אשם?

אבל עכשיו, כשקראתי ראיתי גם דברים אחרים.
דבר ראשון שמתי לב שלפני ההקדמה יש מוטו. וונגוט מצטט משפט ממכתב שכתב לו הבן שלו (מארק וונגוט. הבן): "אנחנו כאן כדי לעזור אחד לשני, לעבור את הדבר הזה, מה שזה לא יהיה".

מעבר להיותו של ראבו קארבקיאן צייר שנוי במחלוקת הוא גם אדם שנוי במחלוקת. אביו הוא ניצול של רצח העם הארמני וככזה הוא הורה לא לגמרי מתפקד שמגלגל הלאה את חוסר התפקוד כמו כדור אש, כמו נזקי קרינה של פצצה אטומית. ראבו, גיבור מלחמה בעצמו, מסתכסך עם עצמו ועם רוב העולם חוץ מאשתו השנייה שמתה. הוא בהחלט צריך עזרה בלעבור את המה שזה לא יהיה.
מהן הפנטזיות של מתבודד פוסט טראומתי מדוכדך כמו ראבו? תשאלו אותי. לא איבדתי עין בשום מלחמה ובכל זאת אני יודעת משהו על זה.

הפנטזיה המיידית היא שיתנו לו להתבודד, להכנס למערה המרווחת שלו ולישון את שנת החורף שלו או לאכול את הפחמימות הריקות שלו או להתבונן בנוף הריק מאדם, עם מינימום חיכוכים עד שייגמר כבר הסיוט הזה, אבל מתחתיה ישנה פנטזיה כמוסה, תכנית מגירה מס' 2- שמישהו יבוא.
מישהו חזק מספיק בשביל לטלטל את המדוכדך התקוע טלטול ממשי, להוציא לו את כל הג'וקים מהראש והסודות מהכיסים ולהשאיר אותו ריק ונקי. בדרך כלל זה לא עובד בגלל שפנטזיה מס' 1 מנצחת את רוב המטלטלים והם נכנעים והולכים לנסות פרוייקט אחר. אולי לבנות איזו פירמידה.

וונגוט (הדיכאוני) הולך עם הפנטזיה עד הסוף כשהוא בורא את דמות המטלטלת מהגיהנום - סירסי ברמן (במקור זה circe מה שנותן לזה משמעות מיתולוגית). סירסי היא יאכנע שתלטנית וחטטנית, סרת טעם ומזעזעת שראבו, וונגוט ואני לא יכולים לסבול, אבל וונגוט, שבדרך כלל נמלט מהחיים הטראומטיים לכוכבי לכת אחרים, הולך עם פנטזיית הדכאוניים מס' 2 שלו עד הסוף.

וכדאי לקרוא עד הסוף ואולי, כמוני, להזיל דמעה.

בתחילה וידוי קל: זאת פעם ראשונה שנופל לידיי ספר של קורט וונגוט, אכן בושה ונכלמת אנוכי שלא יצא לי לקרוא אי פעם ספר של הסופר הידוע הנ"ל.
וונגוט, שיש לו כאן בסימניה קהל מעריצים לא קטן ודי מהלל , היה מוכר לאוזניי עם השנים אבל לא
חיפשתי אותו על המדפים בספריה.
גם הפעם לפני כמה שבועות פגשתי בספרו "זקן כחול" במקרה.
הסתכלתי על תקציר הספר, קראתי, החלטתי: מעניין מאוד,
ספר לא עבה במיוחד, בואי אנקה ננסה.
ואתם יודעים מה? לא טעיתי בהימור וגם הרבה קוראי סימניה
שהתאהבו בכתיבתו של וונגוט לא טעו גם הם.
כתיבתו של וונגוט מעניינת, נעימה עם לא מעט חוש הומור וציניות מעודנת, מבקרת אבל לא מנקרת. מרתקת מבלי להיות חופרת.
מיהו כחול זקן המיתולוגי?
זאת אגדת ילדים די אכזרית (עמי ותמי,שלגיה, וכו')
על כחול זקן אחד (אולי בעצם בא לסמל אדם מבוגר)
שנושא שש נשים בזאת אחר זאת אבל למרבה הפלא הן נעלמות.
כשנושא את השביעית (למה לעזאזל הן נישאות לו?)
הוא אומר לה שהוא מתעתד לנסוע למסע ממושך נותן לה מפתח של חדר
בביתו אבל משביע אותה לא להיכנס אליו, למרות שהוא מרשה לה להיכנס לכל חדרי הבית האחרים.
טוב, אנחנו הנשים שאחת מאיתנו נגסה מהתפוח פעם ואחרת פתחה תיבה מלאה בצרות צרורות, כשמסתירים מאיתנו דבר
מסוגלות להתאפק? (אוי איזה שובינזם היתה באגדת הילדים הזאת)
אז הכלה השביעית במספר (כחול זקן הוא כנראה המקבילה של אליזבט טיילור ממין זכר) לא עומדת בפיתוי וכמובן מרוב סקרנות (שהורגת חתולים בלבד)נכנסת לחדר האסור לביקור, ואבוי מה רואות עיניה המבועתות?
כן, ניחשתם: את ששת קודמותיה המתות.
מרוב בהלה ופחד נופל מידיה המפתח לחדר ומתלכלך בדם...
הכלה החיה עדיין הולכת ורוחצת ושוטפת כמיטב יכולתה את
המפתח אבל עדיין דבק עליו כתם דם.
כשחוזר כחול הזקן הביתה בודק את המפתח ורואה עליו אבוי, כתם דם בפיקחותו כי רבה הוא יודע מה קרה, ואז הוא מתכונן להרוג גם את השביעית אבל, הגורל הפעם מתערב לטובתה ואחיה באים והורגים את כחול זקן.
מתעשרים וגם גרים באחוזה של הנבל.
טוב הנה אגדה עם סוף טוב.
ובכן מה האגדה הזאת ואיך בדיוק היא קשורה לזקן כחול שלנו? ראבו קראבאקיאן, הצייר ממוצא ארמני שהוריו היגרו עם טבח הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
שירת בצבא ארה"ב במלחמת העולם השניה.
צייר די מחונן אבל ציוריו נסדקים ומתפוררים בגלל שימוש
בצבעי פלסטיק לא עמידים.
אלמן מאשתו השניה שמורישה לו לא מעט כסף ואחוזה.
ראבו מחביא כמו כחול זקן סוד באסם ביתו.
סוד שכל העולם ואשתו רוצים לדעת מה הוא. אבל ראבו שומר על סודו בפני כולם.
עד שאיזו גברת צעירה (ממנו) אומנית תוססת ומיוחדת חודרת
לחייו ולסודותיו.
מה קורה ביניהם? מה היא מגלה? מה הסוד? אלו השקפות עולם יש לראבו הצייר הציני המבוגר ושומר הסודות?
האם סוף הסיפור טרגי או טוב?
ברור שאני לא הולכת לגלות את הסודות הנ"ל.
את סיפור העלילה המעניינת ואת הדמויות המיוחדות המיוסרות והמרתקות והדינמקיה ביניהם תצטרכו לגלות לבד.
ולהנות מהספר ומכתיבתו של וונגוט כפי שנהנתי אני.

קורט וונגוט הישן והטוב, סיימתי, הללויה, לא מאמינה שקראתי, אינלי בדיוק זמן לכתוב עכשיו כי אני באמצע פגישת עבודה, אז אערוך אחר כך יותר מאוחר, 9 הצעות למכירה ו3 ביקורות בלבד, את ההמלצה קיבלתי בפייסבוק, בייתי מזה כמה זמן כבר, הכרתי מישהו חדש בפייסבוק שכותב פוסטים מדהימים, והוא ציטט את הספר הזה ועוד עמודים מספרים אחרים של הסופר הדגול הזה, תאחלס אני ממש בטוחה שיש לי את הספרים שלו בארגזים במחסן אצל אבא של אבא שלי, 5 כאלו שהורדתי מהבית שזה הספרים שלי, אז מה יהיה עם הספרים האלה אינלי שמצ, בקשר לספר אכן מעורר השראה, היסטורי, רומן ובכלל כדאי לכם לחזור לספר הזה בפרט ולספרים האלו בכלל וגם אינחדש תחת השמש,והבל הבלים הכול אבל וגם הבל. המון תודה רבה שקראתם, תשאלו שאלות ולכו לקרוא את רונן ארוך בפייס, השראה וחברויות חדשות דרכו. סופ"ש קסמרפא מבורך, חמישי שמח.