• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הבחירה

הבחירה

מאת אלי קונדי

הביקורת של אקו

תמונה של אקו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
הבחירה

הבחירה

מאת אלי קונדי

הביקורת של אקו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של אקו
הוצאה לאור:כנרת, זמורה ביתן
שנת הוצאה:2012
סדרה:הבחירה #1
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
Nameless
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

אולי העלילה קצת משוחזרת (כמו הרבה ספרים מאז "משחקי הרעב") אבל האמת- זה ספר די נחמד להעביר איתו את הזמן.
כל ההשוואות שאנשים עושים בינו לבין משחקי הרעב נראה כמו מאמץ מיותר לניסיון למצוא דברים קטנים שמקשרים ביניהם.
זה רק העלילה (עולם שנהרס וכל זה), עובדה ששני בנים אוהבים אותה ושהדמות הראשית היא בחורה.
זה הכל. ואתם יכולים להאשים את הסופרת? קשה לעלות על ספר כמו משחקי הרעב, או לא להיות מושפעים ממנו.
זה ספר נחמד. לא גרוע. יש מקומות לשיפור.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מגדת העתידות
מגדת העתידות
ש
שעיונת
2קוראים|גיל ממוצע31|100%נשים

על המבקרת

תמונה של אקו

אקו

חברה מזה 15 שנים
31 ביקורות•292 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•מתח ואימה
תמונה של אקו
אקו
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות31
לייקים שקיבלה292
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)11מדע בדיוני ופנטזיה10מתח ואימה2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אקו

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום

בנג'ימן אלירה סאיינז

הסופר של ארי ודנטה מבין שיש יופי בדברים פשוטים. שקיימים עולמות שלמים במילים 'אני מצטער' או 'ידידים'.
והם תמיד יישארו במקום חמים בלבי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אקו
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

ספויילרים מלפנייך

אז אני רציתי לקרוא את הספר הזה כבר הרבה מאוד זמן. ובסדר, אני אודה- זה היה בגלל שהזכירו אותו בשיר אחד שאהבתי. ואוקיי, בסדר, יש סיכוי שאותו שיר היה של קייפופ. אל תשפטו אותי.
בכל מקרה, זה הרגיש כאילו השיר המליץ לי את הספר, ואני חשבתי- אוקיי, אז אני חייבת לקרוא אותו. אני ממש חייבת לקרוא אותו.
את הספר קניתי בעולמות. מייטי ראתה אותו קודם השתנקה בהפתעה, הרביצה לי והצביעה על הספר. ואז אני חושבת שעשיתי את אותו הדבר לה. היינו די נרגשות.

מה שידעתי על הספר-
עשיתי עליו מחקר קצר אחרי ששמעתי עליו. בעיקרון הלכתי לויקיפדיה שלו וראיתי אם הוא שווה את זה. העלילה נשמעה ממש טובה- כל כך טובה, לרגע התעצבנתי שאני לא כתבתי את זה. כי זה נשמע כמו משהו שממש כיף לכתוב, לעזאזל. הדבר השני ששמתי לב אליו היה שאחת הדמויות הראשיות, החשובות ביותר- מי שתואר כהחבר הכי טוב של הדמות הראשית- הוא טרנסבוי גיי. קראתי את זה, נורא התרשמתי. כי זה באמת משהו שאני לא רואה לעיתים תכופות- וחבל. זה מקורי, וזה רעיון מופלא לדמות. וגם התרגשתי כי הולי פאאאאק אני חייבת לקרוא את זה אפילו יותר.
מה שעוד ידעתי על הספר- היה מה שהתברר להיות לא נכון. לפני שאתה מתחיל לקרוא ספר, יש לך כבר תחושה כללית בתוך המוח של מה שזה יגיד לך ואיך האווירה הכללית תרגיש. מייטי תיארה משהו כזה פעם באחת הביקורות שלה- היא קראה לכמה ספרים בעלי אווירות צבעוניות. אדום לאחד, כחול לאחר. שזה פשוט ההילה שהייתה לספר. די בטוחה שהיא אמרה את זה על ארטמיס פאול.
בכל מקרה- הבנתי מה האווירה אמורה להיות. כי הז'אנר הוא פנטזיה, משהו מעולם אחר, משהו לא מובן. מעורפל. ובעיקר- קסום.
ותראו, אני רואה שהסופר ממש ניסה לעשות את זה.
אבל הוא לא ממש הצליח.
זה בעיקר קשור לסגנון הכתיבה שלו, אבל אני אפרט על זה אחר כך.

אז אני חושבת שאני אתחיל במה שלא אהבתי בספר. ואם אני כנה, בהתחלה הוא ממש אכזב אותי. בטח, הוא עדיין היה די מעניין ועדיין רציתי לראות למה הסופר מנסה להוביל את העלילה- אבל התאכזבתי.
קודם כל, קפקא אכזב אותי. אהבתי את העובדה שהוא בן חמש עשרה. זה היה רעיון טוב, שהדמות הראשית כזאת צעירה, שזה ייראה עוד יותר כמו אגדה, כמו משהו קסום, כמו משהו שלא יכול באמת לקרות. והמשפט שהיה מסכם רעיון כזה, מבחינתי, היה "אתה חייב להיות הנער בן חמש עשרה החזק ביותר בעולם.", ואני מצטטת מזיכרון.
אבל קפקא היה דמות גרועה.
הוא היה די לא אמין. או אולי קלישאתי. אני לא בטוחה איך להסביר. אבל אני כן יודעת שהוא צעיר מדי מכדי שיהיו לו חיי מין כאלו פעילים.
ואלוהים, בבקשה, זה היה יכול להיות נחמד אם הוא לא היה מאונן על כל דמות נשית שהייתה בספר. ואני לא מגזימה. הוא באמת אונן על כל אחת מהן. זה כל כך תסכל אותי. ולמען האמת, הייתי מעריכה את זה אם הסופר לא היה מתאר אותו מאונן, נקודה.
אפשר להגיד שזה היה חשוב לעלילה, אבל אני אומרת שזה היה ממש ממש מיותר. ולא נוח לקריאה. וגם גרם לי לא לכבד אותו.
והוא לא ממש היה מה שהסופר ניסה לגרום לו להיות. זה היה ברור למה הרוקי הלך- דמות נער, חסר ניסיון בחיים ולכן הוא צעיר וקצת מטומטם מהקטע הזה. ביישן. חכם בצורה מדהימה, שכל אחד שמדבר איתו אומר בראש שלו, איזה ילד חכם. איזה ראש.
אבל זה לא בא לידי ביטוי, אלא אם כן אחת הדמויות האחרות ממש אמרה את זה בקול. ואני לא רואה איך הדמויות האחרות ראו את זה. הוא היה טיפוסי לגמרי, משעמם לגמרי, וממש לא משהו מיוחד. ובחייך, בבקשה, תפסיק לאונן על כל בחורה שאתה פוגש. אני מבינה שאתה בן חמש עשרה. גם אני הייתי בת חמש עשרה. אני רק שנה מעליך. אבל בבקשה. אני מתחננת.
מה שגם, כל הקטע של המין נראה מאוד לא מציאותי. זה כאילו, כל העולם שם סבב סביב מין. זה כמו... הדרך הטובה ביותר שאני יכולה להסביר את זה זה לפי התיאוריה של פרויד. שהוא ממש חשב שכל דבר שאנחנו עיושים זה בשביל מין. אנחנו אוכלים בשביל מין. אנחנו מפרנסים בשביל מין. אנחנו חושבים על זה כל שנייה שאנחנו נושמים. אנחנו חולמים את זה- למרות שלפעמים סיגר זה רק סיגר. אבל שיהיה.
ותראו, אני מכבדת את פרויד. קצת. הוא קצת מעצבן אותי, אבל אני רואה את ההיגיון במה שהוא אומר. אבל בתור אסקסואלית אני ממש מתנגדת לכל הקטע של "אנחנו רוצים להגשים את החלומות שלנו בשביל סקס" או מה שזה לא יהיה.
אז כן. ככה זה היה בסיפור. התיאוריה של פרויד. בכל מקום. וזה היה ממש מעצבן, כי מי רוצה לקרוא משהו כזה. אם הייתי רוצה לקרוא הסברים פילוסופיים על סקס הייתי מחפשת ציטוטים של פרויד בויקיציטוט(מה שגם עשיתי, אבל זאת לא הנקודה), או אולי הייתי מחפשת פאנפיקים ממש מוזרים בAO3.
ועוד משהו לגבי זה? זה גם קשור לסגנון הכתיבה האסבורדי יחד עם נקודת ההשקפה האבסורדית של הרוקי. היה קטע שבו מישהי כתבה מכתב ל... גנרל? מישהו חשוב כזה. היא התוודתה שם על זה שהיא שיקרה במהלך חקירה ורצתה לספר את האמת. איך היא כתבה את כל זה במכתב? טוב, תנו לי לפרט:
אדוני היקר. שיקרתי. הסיבה? אתה מבין- לפני כמה שנים היה לי חלום אירוטי על בעלי. היינו נשואים כבר כמה שנים אבל זאת הפעם הראשונה שזה אי פעם קרה לי. אני כל כך מובכת. זה כל כך מביך. תן לי לפרט על הדרך בה עשינו סקס בחלום ועל התחושות שזה גרם לי, למרות שזה לא רלוונטי בכלל. התעוררתי ואוננתי. אוקיי, אז, יום אחרי זה היה לי מחזור, וזה הקדים, אתה מבין? בגלל החלום האירוטי. ואז ילד אחד מצא את הניירות שאילתרתי איתם משהו כדי לנגב את הדם. ואז הרבצתי לו.
סליחה ששיקרתי.
אני כל כך מתביישת.
בעלי מת.

אוקיי, הלאה. מה עוד עצבן אותי בקפקא? הוא ברח מהבית. קיי. מה, זה כל המידע שנותנים לנו על זה? הממ. בסדר. אם זה איך שאתה חושב שזה צריך להיות. ואז חמישים עמודים לתוך הספר- הסבר קצר בקושי. אבא שלו היה מניאק, מתברר. סוף הסבר.
ואני פשוט?????????? לא יודעת?????? זה לא ממש מספק. זה מרגיש כמו חור ענקי בעלילה. וזה גם חלק חשוב מהחיים של קפקא, ואני מבינה שזה כמו שבמהלך כל הספר לא אמרו לנו את השם האמיתי שלו, אבל אי אפשר פשוט להתעלם ככה מחלק כל כך חשוב מדמות. זה הפך אותו לריק יותר.

אוקיי, הלאה. נראה לי גמרתי עם קפקא לבינתיים.
הדרך בה הרוקי כותב נשים. כאילו, אני רואה שהוא לא שוביניסט. אבל. משהו נראה קצת לא נכון. אולי זה קשור לזה שכל בחורה שהופיעה בסוף קפקא חשב עליה מחשבות לא ראויות ואז הוציא מחשבות אלו לפועל בשקט חדרו.

הדברים שאהבתי-
אוקיי, קודם כל. פאקינג אושימה. הוא היה מדהים. הדמות האהובה עליי. הסיבה שהספר היה שווה את זה.
הטרנסבוי הגיי. בן עשרים ואחד, סרקסטי, חכמולוג, לא עונה על שאלות, בעל פתיל קצר. מתווכח בצורה ממש משונה. כל השיחות שלו מובילות לשום מקום. ומשום מה הוא החליט לעזור לקפקא למרות שהוא לא הכיר אותו. למען האמת, הוא נתן לו מקום לגור בספרייה. ולפני זה לאיזה שבוע ימים בבקתה שיש לו בהרים מוקפת ביער. הוא זרק לשם את קפקא ואם לפשט את זה- פשוט אמר: תישאר פה לשבוע אני אחזור רק אז. יש לך אוכל ומים. אין קליטה, אל תנסה אפילו. היער מסוכן, אל תנסה להתרחק מהבקתה. פאקינג ביי.
אושימה היה דמות ממש טובה. וגם מעניינת.
ואהבתי את נאקאטה- איש זקן שיכול לדבר עם חתולים? זה לא נשמע כמו הרעיון הכי מדהים בעולם? איזו דמות מגניבה. ויש לו מוגבלות כלשהי שלא בדיוק פירטו עליה, וזה עוד יותר מגניב. והחתולים, השיחות איתם, זה היה טוב. יכולתי להסתדר בלי תיאור של ג'וני ווקר אוכל חתולים- אפילו אם קצת אחר כך זה היה שימושי ליופי של העלילה. באותו הרגע זה היה פשוט הדבר הטיפשי והמכוער ביותר שאי פעם קראתי.
אהבתי גם את הושינו. בחור נחמד, סיפור החיים שלו היה ממש טוב. איך שהוא נשאר עם נאקאטה. חולצות ההוואי המכוערות שלו. גם דמות טובה.
אבל זה היה טיפשי להחריד כשהזחל הלבן המוזר הזה יצא כדי לעשות... מה? להיכנס דרך השער? זה בא משומקום- ממש משומקום. הסצינה שבה הוא הגיע הייתה הפעם הראשונה שאי פעם הזכירו אותו. הוא חסר משמעות, והיה אפשר בלעדיו.
הסצינה בה נאקאטה מת הייתה טובה. הייתה יכולה להיות רגשנית יותר. היה יכול לא להשאיר את הגופה שלו להירקב במזגן לכמה ימים נוספים, רק אומרת.

ולקראת הסוף- הרוקי סוף סוף הצליח להשיג את תחושת הקסם שניסה להשיג. לקראת הסוף זה התחיל להיות ממש טוב. ממש מעניין. אבל אז נשארו עמודים מעטים, וזה היה ממש חבל.
הבעיה שהייתה לי בעיקרון הייתה הכתיבה. הכתיבה של הרוקי היא לא בהכרח רעה- אבל כיום, או לפחות בתפיסה הרחבה שלי ושל הדור החדש של הקוראים, זה לא הסגנון שהיה תופס את לבבנו. אני יודעת מה תופס את עיננו, ולמרות שזה לא בהכרח הדרך שבה צריך לכתוב- זה פשוט... הדרך בה אני מעדיפה. הדרך בה רבים שאני מכירה מעדיפים. ולכתיבת ספר פנטזיה? ספר על קסם? הכתיבה של הרוקי היא לא האידיאלית, לדעתי.
הכתיבה שלו מדוקדקת. מסודרת. הוא לא מחמיץ שום פרט. הוא מתאר הכל באופן מפורש, מסודר. כמעט רובוטי. וזה לא איך שיוצרים אווירה של קסם.
אני לא יכולה להסביר את זה אם לא קראתם את הכתיבה, ואני לא יכולה לשכנע אם אחרים לא חושבים ככה- אבל כתיבה כזאת לא מימשה את הפוטנציאל של הספר. ברצינות, הרעיון היה כל כך טוב, הלוואי שיכולתי לכתוב את זה בדרך שלי. אולי אני אעשה משהו כזה בסגנון שלי, אולי אכתוב משהו בהשראת הספר.

והיו עוד כמה דברים בספר שהיו פשוט... לא. אולי חלק מזה, יהיה אפשר לקרוא לזה שבירת מוסכמות. לי זה פשוט גרם הרגשה צורמת. ואני מכירה שבירת מוסכמות- אבל מה שהרוקי עשה... גרם לי להרגיש לא בנוח.
שוב, הקטע של התיאוריה של פרויד. הוא גם הפך את נאקאטה לאסקסואל- אבל הוא התייחס לזה כאילו זה משהו חריג, שלא אמור לקרות, ש... כאילו, משהו לא נכון בו. וזה עצבן אותי. כי ציפיתי- קראתי שיש דמות טרנסג'נדר. קראתי שהוא הומו. קראתי אחר כך שנאקאטה הוא אסקסואל. וזה היה נחמד ביותר. אבל למרות זאת, הוא לא כתב את זה כמו שצריך. לפחות אצל נאקאטה. אולי אצל אושימה הוא התכוון לזה ולא באמת חושב ככה- שהוא רצה לחקור את חוסר הביטחון של אושימה בעניין ואיך שאחרים רואים את זה. אבל הוא המשיך להתייחס לזה כאילו... לפעמים, הוא עדיין אישה, למרות הכל. אני לא יודעת. ראו שהוא נאור בקטע הזה. ובכל זאת.
ומערכת היחסים של קפקא עם אימא שלו. בזה היו לי כמה טענות. קודם כל, אני ממש מעריכה את הרעיון. הקללה, הנבואה, אדיפוס, והדרך שזה בא להגשמה- זה היה די גאוני. חייבת להגיד. גם מעניין. למרות שבהתחלה זה היה בעיקר מטומטם וקצת מאולץ- אחר כך זה התחיל להראות את כל הפוטנציאל של הרעיון- ומה שהרוקי בעצם רצה להראות.
אבל. הממ. פדופיליה? ש... יתייחסו אליה כאילו היא לגיטימית? לא אכפת לי אם הוא בעצם גלגול נשמות של אהובה הקודם או שעורב שלו התשלט עליו, או שהוא לא באמת בן חמש עשרה ושהיא לא באמת בת חמישים-שישים משהו כזה. לא אפכת לי שהעולמות מתערבבים. לא אכפת לי. בבסיס הרעיון, יש שני דברים.
אחד. קפקא בן חמש עשרה. היא בת חמישים ומשהו, שישים ומשהו. אפילו לא אכפת לי שיש סיכוי שהיא אימא שלו. שישכב עם אימא שלו אם הוא רוצה- אבל רק אם זה פאקינג מוסרי.
שניים. הבסיס השני קצת מבולגן, העובדה שלאף אחד מהם אין גיל. שהם ערבוב של נשמות ואהבות ומה לא. ואת זה אני לוקחת בברכה. אבל הסיבה מעליי עדיין מבטלת את זה.
ומתברר- הרוקי כותב פורנו. ולא רק שהוא כותב פורנו, הוא כותב פורנו גרוע.
אלוהים. זה היה. מיותר. ולא נוח. ומתואר... איכסי. הרוקי מורקמי לא יודע איך לכתוב פורנו כמו שצריך.

אוקיי.
ובואו נדבר על איך שהאהבה באה לידי ביטוי, בסדר?
אני מסכימה עם הרוקי. אהבה היא דבר נפלא. למרות שהייתי רוצה לראות יותר דברים אפלטונים מאשר קלישאות זוגיות.
זה פשוט... רוח רפאים של סאסקי הגיע לחדר של קפקא באמצע הלילה. יום אחרי זה, קפקא בא אל אושימה ואומר שהוא מאוהב. ואני פשוט. כל כך מעוצבנת. ונמאס לי מקלישאות ואהבות ממבט ראשון. נמאס לי מבנות דקיקות, עם עור לבן פורצלין, ו-אני מצטטת, "שדיים קטנים". למה אתה מתאר שדיים? מה אכפת לי? מה הבעיה של קפקא? מה הבעיה של הרוקי? לא אפכת ליייי תפסיק לתאר אותו מתקלחחחח אני לא רוצה לדעת מה הוא שוטף קודם!
היו עוד קלישאות. היו דברים שהיו יפיפים. היו דברים שיכלו להיות יפיפים.
אהבתי את היחסים בין קפקא לאושימה. זה היה מתוק. איך שהם היו כמו אחים- והשיחות שלהם. איך שאושימה הרגיש חוסר ביטחון כי קפקא לא רצה לישון איתו באותו חדר, וחשב שזה בגלל שהוא טרנס, ואיך קפקא נראה כאילו זה מזעזע אותו שהוא אפילו חושב שזאת הסיבה. הוא אהב אותו. הם היו יקרים זה לזה. הם עברו יחד דברים ודיברו על דברים משני חיים. אושימה התחיל את כל זה בשביל קפקא- הוא הביא אותו לספרייה.
אושימה הוא הדמות האהובה עליי, נשבעת. כל רגע איתו היה זהב. למרות שהקטע עם הפמניסטיות שתקפו אותו היה מתוק-מריר כזה. כי... מה... הטעם? מה בדיוק קרה? דה פאק? אבל אוקיי. הוא הראה להן מה זה, וזה היה קצת באדאס, אז אני אקבל.
הסוף כמעט עשה את זה. אבל שוב, כשהגיע רגע השיא- לא מומש כמו שצריך. זה היה אדיש בצורה מוזרה. עברתי חוויה שלמה עם קפקא- ובסוף כל מה שהרגשתי הייתה אדישות. ויכולתי לא להרגיש אותה. אבל זה כן החזיר אותי אחורה- כשקפקא דיבר על הסיפור הקצר ההוא שהוא לא אהב. כי הדמות עברה חוויה אבל לא השתנתה בכלל.
ואני חושבת לעצמי- האם קפקא השתנה? אני יודעת שהרוקי התכוון שכן. כי זה כל הקטע שלו.
אבל קפקא לדעתי, נשאר די אותו הדבר.
רק עם חוויות חדשות ויותר ניסיון חיים. אולי טיפה עצוב יותר.
אולי זה מספיק.

לסיכום- אני לא בטוחה אם הספר היה שווה את זה. אני לא לגמרי בטוחה אם נהניתי לגמרי. אהבתי את אושימה. את החתולים. את הכתיבה בסוף. הרעיון מדהים- אבל לא מומש כמו שצריך. אבל זאת חוויה שאני אקח איתי, אני מניחה. את כל הדברים הקטנים האלו.
ואולי זה נתן לי השקפה חדשה על כתיבה וספרים בכללי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אקו
תעתועים

תעתועים

אתי אלבוים

טוב, היה יכול להיות טוב יותר.
לפני אולי חמש שנים, הייתי קוראת את זה ואומרת לעצמי שזה הספר המדהים והמקסים ביותר שאי פעם קראתי.
לפני ארבע שנים הייתי יכולה לכתוב באותה רמה כמו הכתיבה בספר הזה וליצור דמויות עם אותו עומק.
אבל קראתי את זה כשהייתי בת ארבע-עשרה, וברגע הראשון משהו נראה לא בסדר. זה נראה כאילו אני קוראת ספר לילדים קטנים.
ממלכה סודית? נסיכים? דמויות שנראו שיצאו מתוך אגדה או סיפור עם? סיפור אהבה בין בני נוער שבהחלט לא מתנהגים כמו בני נוער?
האמת, זה הרגיש כאילו אפילו המחשבות וההתנהגות ודרך הדיבור של הדמויות היו כמו של ילדים קטנים.
אולי בני תשע, כמוני לפני חמש שנים.
הכתיבה לא משהו ודי ילדותית, הביצוע מטופש, הדמויות שטוחות וחסרות כל מחשבות או אפילו תגובות הגיוניות. כמו שאמרתי, הם לא מתנהגים כמו בני נוער.
אני כבת נוער יודעת. אז מה אם הם אמורים להיות בני שש-עשרה ואני בת ארבע- עשרה? אם "נערה בת ארבע- עשרה" חושבת שהם ילדים בני תשע, הטיעון שאני עדיין לא בת שש-עשרה ושאני לא יכולה לדעת לא ממש רלוונטי.
ולמען האמת השילוב המתאמץ של עברית וישראל בספר הזה היה מגוחך. ובשביל סופרת ישראלית, זה באמת נראה כאילו היא לא יודעת עברית בחלק מהקטעים. או שהיא ממש רצתה להכניס קטעים בעברית שלא מצאה דרך הגיונית להכניס אותם שפשוט ויתרה והכניסה אותם בצורה מוזרה ולא קשורה.
כשהדמות הראשית נתנה לאבא שלה את התרופה שביקש הוא אמר "תודה רבה" ואז הוסיף "על הכיפאק!".
כאילו... מה?
ואני יודעת, אני יודעת- הסבירו ששניהם די בקטע של הסלנג הישן וכל זה. אבל זה היה לגמרי מחוץ להקשר! זה כמו לומר "מהמם", או "בשמחה".
מי אומר "מהמם" או "בשמחה" כשמישהו מביא לך תרופה?
וזה נראה די מטופש לכתוב בספר כל כך הרבה פעמים דברים כמו "ממלכה סודית" "ממלכה קסומה" "נסיכים" כשזה אמור להיות ספר לבני נוער (כלומר, אני מניחה. ככה זה עם דמויות ראשיות בנות- נוער, לא?). המילים האלו ילדותיות מדי בשביל ספר לבני נוער.
מגילנדו היא מטופשת. המקום חסר דמוקרטיה, אבל בכל זאת הוא טוב יותר מהעולם שלנו. משהו פה נשמע לא נכון.
וההמנון של מגילנדו. (כן, הסופרת באמת כתבה המנון. המנון מטופש ביותר שנראה לא קשור לכלום. הוא אפילו לא נשמע כמו המנון.)
ואז אחרי שהם שרו את ההמנון כל מגילנדו בכתה.
למען האמת- הייתי מבינה את הבכי אם הם היו בתקופה קשה, או אם הייתה מלחמה או כל דבר שיערער את מגילנדו. אבל מגילנדו הייתה בסדר גמור. יותר מתמיד. זה היה לגמרי לא קשור.

לספר היה פוטנציאל להיות טוב יותר, והוא לא היה נוראי לגמרי, אבל אני לא אהבתי אותו.
אם הסופרת קוראת את זה, אני מצטערת.
זאת רק דעתי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אקו
עונת העצמות

עונת העצמות

סמנתה שאנון

אני באמת לא מבינה למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את הספר הזה.
אני שנאתי אותו. את הכל. (ויש לי את הזכות לשנוא ספר ולהביע את דעתי עליו- לכל אלו שישפטו אותי על כך שאני שונאת אותו. אז שוש.)
הדמות הראשית הייתה חסרת אופי, חסרת רגשות ופשוט מושלמת מדי. כל מה שעשתה היה אמיץ ומדהים ויוצא מין הכלל, הכוח שלה יוצא מין הכלל ובלה בלה בלה. די נמאס לי ממנה.
בשלב כלשהו בספר הזכירו את זה שפייג' חושבת שאין בה כלום חוץ מהדברים שמיוחדים בה, וחוץ מזה היא סתם כלי חסר אופי.
טוב, לפחות הסופרת מודה בזה.
ואני לא מבינה איך הסופרת ציפתה שאני אוהב את הספר עם דמות חסרת אופי.

והסוהר ההוא- שעד עכשיו אין לי מושג מה השם שלו- היה עוד נקודה חסרת תועלת בעלילה הלא מובנת והמבולגנת הזאת.
ספויילרים
אז בסוף הסוהר המשמו ופייג' מתנשקים משום מקום ומתוודים על אהבתם זה לזה.
זה היה ממש, אבל ממש- מטופש.
במהלך כל הספר לא הייתה ביניהם שום כימיה. רק שיחות חסרות תכלית ובלי שום רגשות בכלל. הם רק עשו ואמרו את מה שהם היו אמורים לעשות ולומר בשביל העלילה, אבל חוץ מזה כלום. רק אדישות.
אז זה נראה לי ממש מטופש שהסופרת מביאה משום מקום את האהבה הזאת שלהם. איפה היא הייתה כל הספר? למה רק עכשיו את מספרת לי שהם מאוהבים? כי בחיי שלא ידעתי.
סוף ספויילרים*

היו לי עוד סיבות לשנוא את הספר הזה. כתבת את כולם בזמן הקריאה וזה כמעט הגיעה למאה.
אבל אני לא אכתוב אותם. אין לי ממש כוח.
ספר מעצבן.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אקו
אוליבר טוויסט (רביבים)

אוליבר טוויסט (רביבים)

צ'ארלס דיקנס

ציפיתי ליותר מספר שהיה אמור להיות יצירת המופת של צ'רלס דיקנס.
אפילו לא הצלחתי להכריח את עצמי להגיע עד חצי הספר. בחיי שאני לא מבינה איך הסופר הצליח למרוח את כל העלילה על כל כך הרבה עמודים.
הדבר שהכי עצבן אותי בספר הוא ההפרדה המוחלטת בין הטוב ולרע-
אוליבר טוויסט הוא סמל הטוב והטוהר בעולם שמחשבותיו תמיד טובות וטהורות והוא תמיד חושב על אחרים לפני על עצמו ובלה בלה בלה...
עם כל זה, אני לא מופתעת שהתחלתי לשנוא את הדמות הזאת אחרי שלושה פרקים. לא כך יוצרים דמות טובה.
והדמויות הרעות- עוד יותר גרוע. כל דבר שהן עושות או חושבות הוא רע לחלוטין. אין בהם אפילו צל אחד של משהו טוב. כל דבר ודבר בהם הוא מרושע- שלא להזכיר את העובדה שהאנטיגוניסט הראשי (פייגן?) תואר לאורך כל הספר כ"היהודי".
מה שנראה די אירוני לאור העובדה שהספר אמור להיות נאור ולשקף את הדעה הזו לאורכו כשהאנטישמיות שם היא כל כך ברורה.
ויתרתי על לגמור את הספר הזה. אני אף פעם לא עשיתי את זה קודם, אבל זה באמת פשוט יותר מדי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אקו
אורות ספטמבר

אורות ספטמבר

קרלוס רואיס סאפון

למען האמת, ציפיתי ליותר.
העלילה הייתה די טובה וחלקים ממנה היו ממש מעניינים אבל בחלקים אחרים הרגשתי שאני עומדת להירדם. הדמויות היו חסרות עומק ואופי ופשוט מעצבנות.
דילגתי על כל קטע הקרב בסוף, כי חשבתי שלקרוא אותו יהיה חסר תועלת. הוא היה ארוך ומייגע ומרוח על יותר מדי עמודים. הספר היה יכול להסתדר גם ללא הדברים האלו. הבנתי את הסוף גם בלי לקרוא את הקטע ההוא שהיה אמור להיות ממש חשוב.
אהבתי גם חלקים גדולים מהספר, אבל בסופו של דבר זה פשוט שחזור של עלילות אחרות מספרים אחרים שהסופר כתב.

לסיכום, שוב- ציפיתי ליותר.

לפני 12 שנים•אקו
מכשפה וקוסם

מכשפה וקוסם

ג'יימס פטרסון

וואו. ציפיתי ליותר. להרבה יותר.

אני אתן לספר את זה- זאת הכריכה הכי מדהימה שאי פעם ראיתי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אקו
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

חבורה של בנים תקועה בתוך מבוך בלי שום יכולת לצאת.
חבורה של אידיוטים עם סלנג מוזר שלא סומכים אחד על השני ומעליבים זה את זה כל הזמן (בספר אמרו שהם הפכו לקהילה מאוחדת או משהו. הרשו לי לגחך).
אני לא מבינה איך לא צפיתי את זה, לפי ההיכרות שלי עם הבנים מהכיתה שלי.
הגיוני, אפילו.
אבל הסלנג... כאילו, ברצינות?
והדמויות? היחידות שהיו טובות הן ניוט ותומס (וגם זה רק לקראת סוף הספר) ואולי תרזה. לא יודעת. לא הכרתי אותה מספיק. גם את הקטע של זה אני לא מבינה.
אבל למרות הכל, נהניתי מהספר. הסוף היה מדהים, ופיצה על הכל. העלילה נשמעת מעניינת. אני יודעת שניוט יהיה שם, אז לפחות דמות אחת טובה תהייה בהמשך.
בסופו של דבר, ספר טוב :)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אקו
אני מספר ארבע

אני מספר ארבע

פיטקוס לור

משוחזר. מתיש. משעמם. מעיק. לא מדהים כמו שהייתם מצפים (איפה כל המדע בדיוני, לעזאזל? חשבתי שיש חייזרים בספר הזה).
אבל מה אני יכולה לומר? לא גרוע. היה נחמש לקרוא אותו. היו חלקים מעניינים. זה העביר את הזמן.
יכול להיות שאקרא את הספר השני אם יהיה מבצע והוא יהיה הספר ההגיוני היחיד שיכול להשלים את ערימת הספרים שאקח איתי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אקו

ביקורות נוספות על "הבחירה"

הבחירה

הבחירה

אלי קונדי

אני עומדת לבכות מרוב צחוק.
באמת?
קאסיה? (קטסה, קטניס...)
והעלילה...
באמת.
בואו נראה.
קודם כל: גיבורה, השם מתחיל ב-ק'
שני בחורים, שניים מאוהבים באותה אחת, אחד נדחה, השני נבחר.
פו, פיטה, קי
גידון, גייל, זאנדר.
רגע רגע.
אמרנו ששולטים בחיים של קאסיה?
זה מוכר לי מאיפשהו?
מהקפיטול? מהעובדה שמחוננים נשלחים למלך?
היא מתמרדת?!
עורבני חקיין... מחוננת מורדת...
אני רוצה לבכות ולצחוק מהקיטשיות.
אבל אני לא אשקר - מגיע לספר ארבעה כוכבים.
למרות שההתחלה רוצה לגרום להרדם, לא נורא, שורדים עד לאמצע, עד לטעות הגורלית...
וואו!
מתח, רגשות, עלילה, ושטחיות.
רוב הדמויות שטחיות, בלי עומק, ולדעתי - בלי משמעות.
אחת הדמויות שממש אהבתי, ושהייתה מרתקת בעיני הייתה הסבא.
אני לא יכולה לספלייר, זה לא יהיה הוגן, אבל הוא מרתק אותי!
הספר מותח, מה היא תעשה בצעד הבא? מה הגלולה האדומה עושה? מה הסוד של קי?
מ-ר-ת-ק.
הרגשות מסופרים בצורה כל כך אמיתית, מדהימה, וסוחפת.
העלילה קצת שחוקה, מה שנכון נכון.
אבל היא בכל זאת מקורית, מקרים מסויימים.
אני מניחה שכולנו הבנו למה הספר קיבל רק ארבעה כוכבים.
היי, אלי, אם היית משקיעה קצת רעיונות ומוותרת על "מחוננת" ו-"משחקי הרעב" היית מקבלת אפילו חמש.
מומלץ בחום, אבל מהספריה, אל תבזבזו שלושים שקל. (אני עדיין לא מאמינה שקניתי את זה כשזה עלה שמונים שקל!, כל כך לא הוגן!)

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אֵרִיַה
הבחירה

הבחירה

אלי קונדי

איכ איכ איכ איכ
אל תבזבזו את הזמן שלכם
עשיתי את הטעות של לקרוא את הספר הזה וכאילו זה לא הספיק הלכתי וקראתי את שאר הסדרה כדי לראות אם זה משתפר. ספוילר? זה לא. זה רק נהיה גרוע יותר אם זה בכלל אפשרי.
משעמם, צפוי, חסר תוכן, חסר עלילה, חסר רקע, חסר ליטרלי הכל
אל תעשו את אותה הטעות שאני עשיתי!

לפני שנתיים•
★★★★★
•#ספריםזהטוב
הבחירה

הבחירה

אלי קונדי

שלום, קוראים לי קאסיה.

אני בת שבע עשרה, וחיה עם שני ההורים שלי ועם אחי הקטן בעולם שהוא ממש מושלם. אמנם אני לא ממש לומדת היסטוריה בבית הספר, כי לא צריך, והעולם שבו אני חיה הוא הדרך היחידה שאני מכירה כדי לחיות, ובכל זאת אני אדע די הרבה מהעולם שלכם כדי להסביר לכם את ההבדלים. העולם שלנו מושלם, כי אין בו מחלות, ואין בו זיהום אוויר, ואין בו כמעט שום אלמנט שעשוי לגרום לחוסר נחת. אין בו גם תופעות קשות של זקנה, כי אנשים מתים בדיוק בגיל שמונים, מוקפים בבני משפחה ואוהבים, ובצורה נעימה ונוחה.

מנהלי העולם שלנו יודעים לבחור בשבילנו בצורה מיטבית, מה האוכל שנאכל כך שנחיה בבריאות טובה, מה הפעילויות שנעסוק בהן, מה יהיה המקצוע שנעבוד בו בבגרותנו, וכך הלאה. לכן נורא מוזר שהמוציאים לאור של התרגום של הספר שבו תוכלו לקרוא את הסיפור שלי, החליטו לקרוא לו "הבחירה". אין לנו כל כך מה לבחור, וזה דווקא מצוין עבורנו. בחירות יוצרות דילמות, חוסר נחת והן מקור לטעויות. תתעלמו מזה. תזכרו שבאנגלית השם הוא Matched - כלומר מותאמים, או אם תרצו "ההתאמה". ההתאמה המדוברת היא התאמה זוגית. אנחנו לא חייבים לחיות בזוגיות, אבל מי מאיתנו שרוצה בכך, מקבל את בן הזוג המתאים לו בהתאמה המיטבית, כפי שמנהלני העולם בחרו בשבילו. למותר לציין שכל הזוגות אצלנו הטרוסקסואלים. אני אפילו לא יודעת על אפשרות אחרת, ואלי קונדי לא טורחת לספר לי. את ההתאמה אנחנו מקבלים בנשף מיוחד. כך תוכלו לראות אותי בשמלת נשף ירוקה ויפה, על כריכת הספר.

אז אם הכל טוב, מה הבעיה? הבעיה היא אצלי. בערב ההתאמה שלי קיבלתי למעשה שתי התאמות. אחת מהן היתה בטעות, אלא שהמנהלנים לא טועים. זה, בנוסף למותו של סבי ולכמה חריגות מהנהלים שבוצעו בעקבות כך גרם לי לכמה מחשבות, בין השאר להבנה שאני חיה בבועה. זו הבועה שאתם יכולים לראות על הכריכה. כך נכנסתי למשולש רומנטי, שכן אני אוהבת את שני הבחורים שהוצעו כהתאמה בשבילי. היות ומעולם לא התאמנתי בבחירות, אני ממש מבולבלת, וזה מה שיוצר את כל עלילת הספר למעשה. יכול להיות שבמהלך הספר תתבלבלו בגיל שלי, בגלל כל מיני דברים שאני חושבת או עושה, אבל אני בת 17. זה שנראה לכם שאני בת 12, זה רק כי אתם חיים בעידן אחר.

אה, ואל תשכחו. זכיתי, כלומר הספר שלי זכה, בהמון-המון פרסים. אז ממש כדאי לכם לקרוא אותו. או לחכות לסרט. מה שתבחרו. ותדעו לשמוח שיש בעולם שלכם בחירה. (וגם סרטן. ואיידס. ואלצהיימר)

להת'
ק.

====
שלום, אני נצחיה. התחלתי לקרוא את הספר הזה לפני שנה, באיזה מקום משעמם שהתארחתי בו, מאז לא בער לי יותר מדי לסיים אותו, עד שהוא הגיע בכל זאת אל הבית. אני בת ארבעים וכנראה צינית מדי, ואחרי עודף קריאה בספרי נוער. יותר מדי דומה ל"ההצהרה", יותר מדי קורץ ל"משחקי הרעב", פחות מדי מקורי, פחות מדי מעלה דילמות אמיתיות, לא ממש אמין. ובכל זאת קליל, וזורם, וחביב. למי שאין הרבה ציפיות, הספר יכול לסגור פינה של פנאי בצורה לא רעה בכלל.

לפני 12 שנים•נצחיה
הבחירה

הבחירה

אלי קונדי

יש כמה סיבות לאנשים להפוך את הספר הזה לרב מכר ובעצם לקנות אותו:
סיבה מס׳ 1- נערה לכודה בתוך בועה ירוקה זה מגניב.
סיבה מס׳ 2- התקציר משאיר אנשים עם פה פעור.
סיבה מס׳ 3- ה׳ הפוכה זה מגניב כמו נערה לכודה בתוך בועה.
אלו לפחות הסיבות שלי לקנות את הספר הזה.

---

מה הבעיה של הספר הזה?
בחיי קצת מקוריות לא תהרוג אף אחד, משחקי הרעב זה חתיכת ספר, אבל זה לא אומר שמותר להעתיק אותו.
אם הייתי סוזן קולינס הייתי תובעת את כולם.

ואם הספר משחקי הרעב לא היה יוצא והספר הזה לא היה העתקה של כלום, די סביר שעדיין הייתי נותנת לו ציון כזה כי המשפט ״תזכה לתוצאות מירביות״ זה המשפט הכי גרוע ששמעתי בחיי.

---

ספר נחמד, מומלץ, הקטע הוא שהוא מזכיר בצורה מפלצתית את משחקי הרעב.
וגם אז הוא לא משהו, הכתיבה מעצבנת, הדמות הראשית לא משהו, ושאר הדמויות מבלבלות אותי לגמרי.
אבל בכל מקרה, היו נקודות בעלילה שבהן המראתי ושקעתי בסיפור, כי הוא היה מדהים, מרתק, מעניין, ושואב, אבל אז איכשהו מצאתי את עצמי שוב מתרסקת.

אחרי הכל כל מה שמעתיקנים מקבלים זה נבוט בראש.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
הבחירה

הבחירה

אלי קונדי

אוי אלוהים, יש לי יופי של סיפור עם הספר הזה.
לא יודעת אם אני היחידה שעוקבת אחרי קבוצות בפייסבוק של הוצאות כדי לראות איזה ספרים מעניינים הולכים לצאת.
ברגע שהודיעו להוצאה שהולכים לתרגם את הספר, הם לא הפסיקו לחפור עליו בקבוצה!
כאלה רעש וצלצולים לא ראיתי על שום ספר מאז הארי פוטר...
אז אתם יודעים שכשמשהו שכזה קורה אתה מצפה לספר לא פחות טוב מהארי פוטר!
אז אני רצה לחנות ספרים כדי סוף סוף לשים את ידי על הספר הנחשק הזה שכבר חודשים הם לא עושים כלום בהוצאה חוץ מלחפור עליו.
מיותר לציין שאת הספר קניתי במחיר מלא של 96 שקלים!

אגורה לא הייתי מוציאה עליו עכשיו, בחיי שלא השתעממתי ככה מספר , העלילה לא זורמת ,הספר צפוי, עוד משולש אהבה ועוד בנים ועוד ממשלה ודי! נימאס!
סיימתי את הספר באנחת אכזבה ולעולם לא מצמצתי לכיוונו יותר

להגיד שהספר היה דומה למשחקי הרעב יהיה עלבון למשחקי הרעב! הספר היה פשוט רע
וחבל שהם העלו לי את הציפיות מעל השמיים ואז הם התרסקו עוד יותר ממה שהם היו מתרסקות אם הייתי בוחרת אותו באופן אקראי

לפני 13 שנים•ממליצה
הבחירה

הבחירה

אלי קונדי

דירוג: 3.5/5

מעולם לא ציפיתי ש"הבחירה" יהיה כה טוב. לפי שפיטת הדירוג הכללי, סוג האנשים הנהנים מן הספר והביקורות עליו - הסקתי כי זהו ספר ממוצע שראוי ל"אוקיי" ותו לא. ובכן, טעיתי. אין הכוונה שזה ספר מדהים ומומלץ לכולם וספר חובה - ממש לא. כל שברצוני לומר הוא ש"הבחירה" הוא ספר חביב, אבל בהחלט הפתעה, משום שלא ציפיתי שאיהנה ממנו כלל, והנה זה קרה.
התחלתי את הספר בשעה 11:00 בבוקר וסיימתי אותו בתום ארבע שעות. היום בכיתי. בכיתי בכל הרצינות, בשל עניין שעלה לקראת אמצע הספר והוא ספוילר! מותו של סבהּ של קאסיה. המחשבות על מוות ועל האירועים קרעו אותי נפשית ורגשית ושאבו ממני כל טיפת אושר. אני מניחה שניתן לתלות את פרץ הרגשות הזה בעובדה שאני אדם שמתרגש כמעט בקלות - אבל מנושאים וסוגיות מאד מאד ספציפיים, כמו מוות ושואה וזהו זה. ובכן, בנקודה זו הספר באמת הצליח להפתיעני ולתפוס אותי לא מוכנה, וזוהי הסיבה המרכזית שגרמה לי להפתעה. עם זאת, לכשנגמר הפרק המשיכה קאסיה בחייה כאילו דבר לא קרה. ובאמת, במונחים של העולם העתידני שקונדי מתארת, דבר לא קרה. *
בתחילה, דמותהּ של קאסיה נראתה לי מעט שטחית ואיטית בשבילי, אבל המשכתי בקריאה והתחלתי לחבב אותה. היא חביבה, על כל פנים. לדאבוני, היא לא ממש השתתפה בסיפור, כפי שהייתה מצפה ממנה.
דבר נוסף שלא אהבתי במיוחד לגבי הספר הוא הרכבו: 50% מחשבות, 40% עלילה כלשהי, 10% רגשות. שילוב זה, אכן, הוא נחמד ולא דורש תלונות. אבל משהו בסידור 50-40-10 המשולב עם סגנון הכתיבה הקליל של קונדי והעלילה המתארכת לא הסבו לי הנאה רבה - למרות שבאמת מדובר בשילוב סביר לכל הדעות. אך כנראה לא כן התוצאות בשטח. אני מניחה שמדובר במשהו במבנה שלא חיבבתי, אבל באמת קשה לי להצביע בדיוק מה לא אהבתי פה.
בנוסף, הרגיש לי כאילו ישנה מחסנית מלאת רגשות על יד המחשב עליו נכתב "MATCHED" - אך מחסנית זו מעולם לא מצאה לה מקום בסיפור. למרות המילים הישירות שמביעות "אהבה" או "צער" או "לחץ" - לא הרגשתי אותם בפעולות ואפילו לא במחשבות. תסכימו איתי, שאם אדם אוהב "אני אוהב אותך" אך דבר במעשיו לא מעיד על כך - הייתם נשארים בתחושת ריקנות. ובכן, דבר זהה קרה לי במהלך הקריאה והוביל לריקנות מפלצתית כמעט. לאורך כל הספר, הדמויות ומעשיהן פעלו מתוך רגש ומעטות מתוך ההיגיון - בהתאם לטרנד החדש בספרות נוער פופולרית - אך היות וגם בפעולות הייתה אמורה להיות יצוקה טיפת רגש - הרגשתי ריקנות והייתי מבולבלת ולא ידעתי מה לחשוב. כאילו יש פער עצום בין המחשבות שלהן לבין מעשיהן. זה היה מוזר וקשה לי אפילו לתאר את זה.
אבל אני מניחה שדווקא בעיות מינוריות אלה הן-הן שהפכו את העולם האפשרי והדיסטופי הזה לאפשרי ומושלם (מבחינה טכנית והרמונית, כמובן) ויקר לליבי. אני לא זוכרת מתי התרגשתי כל כך במהלך הקריאה.
אני מתארת לעצמי שאת/ה קןרא/ת את הביקורת ומנסה להבין מה אני מנסה לומר: האם אני אוהבת את הספר, או דואבת על חוסר הרגש? ובכן, התשובה אף איננה ידועה לי - אני בעיצומו של קרב. יש בי רגשות מעורבים לגבי הסיפור, ואינני יודעת מה יגבר על מה: ההיגיון - שטוען שזה ספר חביב וזהו זה - או הרגש - שטוען שזה היה ספר מיותר וחסר אמירה. לו הייתי חיה בעולם של קאסיה, הרגש היה גובר.
אוי, אני נשמעת כמו קלישאה! מה שהספר הזה עושה לי, אוי!

לסיכום, תנו לי לדרג הכל יפה יפה כדי לעשות לכם מעט סדר בראש:

עלילה - 7/10
כתיבה - 5/10
שפה - 6/10
דמויות - 7/10
רגשות - 7/10
אווירה - 9/10

אנא, אל תתייחסו לספר זה כאל מספרים יבשים של דירוגים ומס' קוראים. מאד קל לדבר הבלים לאחר הקריאה או אפילו לפניה. עם זאת, כשאת ברגע הזה בו את קוראת ובאמת נשאבת לתוך הסיפור - קשה להתלונן וקשה להתאונן. ובמילים אחרות, כמעט בלתי אפשרי. בפעם הבאה שתפתחו ספר, נסו את זה: אם התחברתם אליו - לא תוכלו לומר מילה אחת רעה במהלך הקריאה. אך ברגע שאת מסיימת את הספר וכל הקסם מתפוגג לאיטו - או-אז הזמן המתאים לקבץ את כל התלונות.
ספר הוא רע אם אתם לא מתחברים אליו.
משום טעם זה, "MATCHED" הוא לא ספר רע.
בכלל לא.
מדובר בנחמדות טוטלית.
ואפילו יותר.
עבורי, MATCHED הוא חכם (הרעיון הבסיסי, המורכבות של הדברים, הסגנון הפיקח של הסופרת!), נפלא! אני בהחלט מצפה לקרוא את CROSSED וגם את REACHED. בקוצר רוח.

אם אהבתם את הביקורת, וגם אם לא - אשמח אם תגיבו. תודה!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נערה עם קעקוע דרקון
הבחירה

הבחירה

אלי קונדי

לפני כמה זמן, העליתי שאלה בקבוצת סקרים, היא עסקה בשאלה מה מגדיר ספר כטוב/רע/וכו'. כלומר, מי אנחנו שנגדיר ספר כמשעמם אם ילד אחר בקצה העולם ימינה אהב אותו? אני חושבת שהבנתי את התשובה עוד בעת כתיבת השאלה- ספרים הם עולמות, שונים, בלתי מוגבלים, בלתי אפשרי להגדיר אותם בצורה הנכונה, אתה יכול לומר את דעתך ורגשותיך לגביי ספר, אך בסופו של דבר, ספרים הם מעבר לכך, לפחות לדעתי


כשהתחלתי לקרוא את "הבחירה", נוכחתי שדעתי נוטה יותר ויותר לכיוון השלילי, ולכיוון הדברים שנאמרו לי עליו בנוגע להעתקה, נראה שהמחשבות של קאסייה עוסקות רק באהבה ובחתונה, עמדתי להתייאש מהספר, ואולי להרוויח ביקורת קוטלת נחמדה, אבל נזכרתי בדברים שכתבתי.
אז החלטתי לנסות, קראתי אותו בתקווה מחודשת, ואפילו ששלושת רבעי מהספר היא חושבת על קי, עוד חמישית על זאנדר, ואת שאר הזמן היא מקדישה לדברים חשובים באמת - כלומר בראם, יש לי חולשה לאחים קטנים - הצלחתי למצוא בו את הדברים שהופכים בעיניי ספר לטוב - הקול הפנימי שלי אומר שזה בלונדיניים שבורי לב, סתום - אהבתי את הכתיבה, ואת השירים, ובסופו של דבר גם אם העלילה דומה במשהו, אם תתנו לספר צ'אנס תמצאו את הייחודיות הפשוטה אך הנעימה שלו, תוכלו להיות הילד בקצה העולם ימינה שנותן סיכוי.

לפני 11 שנים•ג'קס
הבחירה

הבחירה

אלי קונדי

אני מצטערת לבשר לכם. אבל זה בהחלט לא הספר החם ביותר לאחר משחקי הרעב.
עם איכשהו הוא כן קשור למשחקי הרעב אז זה בחיקויים המרגיזים שלו.
אני יתאר לכם כמה דברים ששמתי לב אליהם, -ואני יודעת שבטח עוד אנשים יתארו את זה, אז בחרתי בכמה דברים שהרגיזו אותי והם בפחות נגלים לעין בעיניי-
קודם כל השם. קאסיה? באמת? זה כל כל דומה לקטניס שזה מתחיל לעצבן.
עכשיו, מנהנלים?-קברניטים?
רכבת אוויר?-רכבת של הקפיטול?
שהסיכויים היו תמיד לטובתכם?-שתזכה לתוצאות מיטביות?
חבר ילדות (זאנדר)-גייל.
אהבה אחרת (קי)-פיטה.
מקום שאפשר להתבודד בו, ובמקרה הזה כמו שמחקי הרעב- היער.
ובסופו של דבר, המרד של קאסיה והמרד של קטניס מעביר את אותו המסר. שניהם קורים בעתיד, ולשניהם המסר ברור-העולם שלנו והעתיד של העולם שלנו מדרדר.
מה שכן, בשמחקי הרעב זה היה ברור וגם מרגש. בספר הזה לא הייתה טיפה של רגש. איך אני אמורה להתרגש, שהדבר היחידי שהמרד הזה מוביל הוא האהבה ולא ערכים קצת יותר אמיתיים? ברור שאהבה זה הערך האמיתי ביותר והחזק ביותר, אבל אי אפשר לבסס ספר רק על זה ועל שירה. מה לגבי אומץ? ותבונה? וערך משלך? הרי עד שהיא לא גילתה את קי היא הייתה שקוע בעולם המושלם שלה ולא היו לה מחשבות אחרות בכלל. ופתאום היא החליטה להתעורר ולהבין שהיא לא יצרה שום דבר משל עצמה ובעצם מדכאים את היצירתיות.
אני לא יודעת מה איתכם, אני לא התרגשתי יותר מדי מהספר ובעיניי הוא אפילו לא היה מדהים. מגיע לו שלוש כוכבים כי בכל זאת, הסופרת העבירה כאן משהו חשוב והוא להעריך את החיים שאתם נמצאים בו עכשיו.
הייתי ממליצה לכם לקורא אותו, אבל בעיניי זה סתם בזבוז של זמן. עם בכל מקרה אתם רוצים לקורא אותו, אז אני רק ממליצה לא להתכונן ליותר מדי. הוא צפיו ברמות מחרידות.
מה שכן יפה בספר הזה, הוא התיאורים והכתיבה שבאמת מראה שמי שכתבה את הספר הזה יודעת איך לחבר סיפור ואת המילים שבו, ולא סתם לזרוק מילים שאין להם שום מוצא ושום הקשר בסיפור.

תקראו אותו, אבל תזכרו שבסך הכל הספר הזה מאוד דומה לכל הספרים שיצאו בזמן האחרון ואין בו שום דבר מיוחד ושום דבר אחר משאר ספרי הנוער שיצאו לאחר משחקי הרעב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נוגיש :)
הבחירה

הבחירה

אלי קונדי

~היזהרו מספויילרים~


כשפתחתי את הספר, לא ידעתי למה לצפות. לא ידעתי להחליט אם הספר יהיה טוב או גרוע, בהתחשב בעובדה שהוא לא ממש מקורי והתקציר לא מוסר יותר מדי חוץ מהפרטים על סיפור האהבה. מה קורה מחוץ למשולש של קאסיה, זאנדר וקי? מה העולם הזה דורש מהדמות הראשית, ומה קורה מחוץ לקהילה?
האמת שאפילו עכשיו אני לא בטוחה לחלוטין.

~ הרושם הראשון הגיע מהכתיבה- היא הייתה פשוטה וקלילה, בלי יותר מדי פרטים לא הכרחיים ובכל זאת עם תובנות (גם אם לא תמיד הצליחו להשתלב במהלך הספר). הכתיבה הייתה... מתוקה. אי אפשר להגיד שהיא נוראית, אבל היה חסר בה משהו שיהפוך אותה לפחות קלילה וליותר ריאלית, עם הרגשה יותר... כואבת.
ובכל זאת, הסופרת יודעת איך ליצור אווירה טובה.

~ ועכשיו מגיעים לרגע שבו קי מופיע. התגובה של קאסיה הייתה מאוד דרמטית ודי קיצונית, למען האמת. היא אמרה שהיא מכירה את הפנים שהופיעו על המסך, והאמירה הזאת גרמה לי לחשוב שזה כנראה משהו מאוד קריטי או לא צפוי.
אבל לא.
הוא סתם מישהו שהיא מכירה.
זאת הייתה אכזבה די גדולה.

הממ.

~ המשחקיה.
...
אה... מה? O_o
אוקיי, מה שתגידו.

~ במהלך הפרקים הראשונים חשבתי לעצמי שהדמות של קאסיה עלתה על הציפיות שלי ממנה (עד שהגעתי לעמודים יותר מתקדמים והתחלתי להשתעמם. אבל עדיין!). היא הייתה חלק מהחברה, מהאנשים הטיפשים שעושים את מה שאומרים להם וחיים באשליה שהמציאות היא מקום חסר כאב. הבועה שלה אפילו לא ממש "התפוצצה". זה נראה כאילו היא מקלפת את השכבות של העולם האידיאלי, לאט לאט, בלי לקחת שום צעד גדול מדי.

~ כשמתחילים לקרוא את הספר יש הרגשה שהסופרת מתאמצת להפוך אותו לעמוק ואינטליגנטי כשהיא מכניסה כל מיני משפטים חסרי כל הקשר כל כמה פסקאות. טוב, זה לא ממש מצליח. אבל ככל שממשיכים בקריאת הספר, צורת הכתיבה נעשית משהו יותר נוח ומוכר אפשר להקשיב לאחד מהתקפי החוכמה הבאים והולכים של קאסיה וליהנות מהם. כמו, למשל, ביום המוות של סבא שלה. זה נראה שגרתי להחריד וקצת משונה, אבל כשסבא שלה ביקש שיסובבו אותו לחלון והתחיל לדבר על השמיים לא יכולתי שלא לחייך. זה היה רגע כמעט מושלם, למען האמת.

~ אז, ספר, מה שאתה אומר זה שהקהילה רוצחת קשישים אבל משמרת אותם כדי להחיות אותם?
מה לעזאזל?

~ לקהילה שלהם קוראים "קהילה".
האנשים המרושעים יכלו לפחות להשקיע בשם.

~ הו, ותנחשו מה? קאסיה היא לא מרכז העולם של כל הדמויות בספר. זה חידוש די גדול בקרב דמויות ראשיות, לא? אני חייבת לשבח את אלי קונדי לגבי זה. היא באמת נתנה יחס לכל דמות שהופיעה, גם אם לא יחס רב ולמרות שהכל הסתכם בקאסיה ובקי בסופו של דבר.

~ "מוות לא נראה ככה".
וואו.

~ בערך בנקודה הזאת הספר התחיל להימאס עליי. התייחסתי יותר לחסרונות שלו מאשר ליתרונות, עד שהגעתי לפרקים האחרונים. אני חושבת שהבעיה העיקרית הייתה שהחיים של קאסיה היו כל כך... יומיומיים ולא עניינו אותי יותר מדי. כל יום אותו הדבר קרה- היא התעוררה, הלכה לטפס על הגבעה, הלכה לבית הספר, נקרעה בין זאנדר לקי, לא הפסיקה לדבר על קי והעיניים שלו והסיפור שובר הלב שלו ועד כמה שהוא שונה מכל השאר (מה שלקח בערך חצי מהפרק, סביר להניח שיותר) ובלה בלה בלה.
כלומר, ספר לא מחייב אקשן כדי להיות מרגש, אבל צריך להיות בו יותר מ... טוב, זה.

~ העולם של קאסיה נראה כל כך קטן ומעצבן. קיימים בו המשפחה שלה, קי וזאנדר. וזהו. יש לה חברות נוספות אבל אפילו לא יצא לנו להכיר אותן או לראות יחס כלשהו של קאסיה כלפיהן. אחרי הכל, הן מכירות כבר די הרבה זמן, לא? בטח יש להן מה להגיד אחת על השנייה.

~ אאחחחחחחח. הגענו למצב שאפשר להשוות את הספר לדמדומים (כלומר, לא קראתי דמדומים, אבל כולם יודעים את הקווים הכללים של הקיטשיות). נראה שלקאסיה לא היו חיים לפני שהתאהבה בקיי, בגלל שכל מה שהיא מדברת עליו זה עד כמה הוא עמוק ויפה, וכמה שהחיים שלו היו טרגיים, כמה שהעיניים שלו יפות- ושצבען כל הזמן שונה- ועל זה שהיא רוצה להיות איתו אבל לא יכולה, ושוב עיניים, ושוב סיפור טרגי, ובחזרה למילים שהן "רק שלהם". כלומר, באמת, אין לך משהו אחר בחיים חוץ ממנו? עד לפני כמה זמן זאנדר היה החבר הכי טוב שלך, ועשיתם... אני לא יודעת מה בדיוק אפשר לעשות בעולם כל כך משעמם, אבל בטח עשיתם משהו.

~ ההערה הקודמת הוכיחה לי שקאסיה חסרת אישיות.

~ למה הסופרת מנסה לגרום לקי להישמע מסכן? זה לא תורם לדעה שלי כלפיו בתור דמות שאין בה יותר מדי... אישיות. הוא מספר את הסיפור שלו לקאסיה כמעט מייד, רק בגלל ש... אני אפילו לא יודעת. עד עכשיו הוא לא סיפר לאף אחד. למה העובדה שסיפרו לו על זה שהם מתאימים משנה את זה? זה לא שהוא באמת מכיר אותה אחרי זה.
בכל מקרה, זה גרם לו להיראות פשוט... מעורר רחמים ונואש למדי.

~ ועכשיו, הסוף. הסוף המדהים והיפהפה שציפיתי ולא ציפיתי לו. פתאום העולם גדל קצת, פתאום ראינו קצת יותר, ידענו קצת יותר. פתאום העולם המוכר התחיל להתמוטט באיטיות, וקאסיה נותרה לבדה. זאנדר לא היה מי שהיא הכירה כל כך הרבה זמן, וקי נשלח להילחם. היא עצמה עמדה לעבור עיר בגלל שאמה החליטה להיות כנה. הכל השתנה, והתחיל להיבנות מחדש באותה צורה עדינה מדי שהקהילה תמיד מקפידה עליה. ואנחנו גילינו עד כמה המערכת אכזרית מבפנים, מה שיכולנו לצפות מראש, אבל לא בצורה הזאת. לא. לא בהרעלת קשישים או שליחת סטיות לחזית, מחיקת הזיכרון של כל מי שאי פעם ראה, הניסויי שעשו על קאסיה וקי. לא חיפשתי הגיון בעולם ההוא, בגלל שידעתי שתמיד אוכל למצוא חורים קטנים, אז האמנתי לו. והוא אולי לא משחקי הרעב, אבל אפשר לראות מידה של אכזריות.
וחיכיתי למשהו כזה.

ולסיכומה של הביקורת- זה ספר נחמד. לא מדהים, וקצת משעמם, אבל אפשר לאהוב אותו.

~הסוף~

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
3.0
3.0
דירוג
3.0
לפני 12 שנים

“קודם כל, לפני הביקורת על הספר עצמו, רציתי לדבר על הכריכה. עוד מישהו חשב שזה עוד אחד מהספרים האלו לה”

46/65
ביקורות על הבחירה
הבאה
mayly
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“הספר הכי טוב בעולם! (לדעתי לפחות) מי שלא אהב פשוט לא מתוחכם מספיק להבין. חשבתי על הספר המוווןןןןןן”