את הספר קראתי בשלושה ימים, היה קשה להניח אותו ולעשות הפסקה. ספר לא קל לעיכול, יש סצנות קשות ומאוד מרגשות, ולא פעם מצאתי אותי עם דמעות בעיניים.
הספר מספר על אמיר וחסן, ספק אדון ומשרת, ספק חברים.
מי שלא רוצה ספויילר שלא יקרא את ההמשך, אולי יהיה אחד כזה.







הספר מתחלק לשלושה חלקים: החיים עד שאמיר זוכה בתחרות העפיפונים, החיים עד הבריחה והחיים בארה"ב.
אנו מתוודעים לחיים של אמיר וחסן, על נאמנות אין סופית ואמונה של חסן שהכל יחזור לקדמותו והחיים יחזרו להיות טובים.
ספר שגורם לשאלות של מי אני? עד מתי להיות נאמן וכמה? האם יש סודות שכדאי לספר?
יש שאלות של מה היה קורה אם.....אם הסוד היה מתגלה מוקדם יותר? האם חסן ואביו היו ניצלים? האם אמיר ואישתו "נענשו" בנושא הילדים?
בספר יש לא מעט הפתעות ואירועים מפתיעים, שגורמים לעלילה להיות מאוד מרתקת.

קירגיסטן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן. אילולא אסון התאומים כנראה שאפגניסטן הייתה בשבילי עוד ארץ עלומת שם. את ההיסטוריה שלה הכרתי החל משנות האלפיים, ורק בזכות הספר נחשפתי אליה ביתר שאת – לתרבות ומנהגיה, לחלוקה האתנית (פאשטונים והאזארים) והדתית (סונים ושיעים), ולחילופי השלטון ומשמעותם (החל ממונרכיה, עבור בקומוניזם, וכלה במעוז הטאליבן).

הסיפור מתחקה אחר חייו של אמיר, בן למשפחה מיוחסת בקאבול של לפני המלחמה. אנו עדים ליחסיו המורכבים עם אביו, עם עצמו ועם חסן, חברו-משרתו ההאזארי. ההיררכיה החברתית מושרשת באמיר, הוא חש עליון על חסן במעמדו, אך נחות ממנו באופיו וביחסיו - חסן מסתמן כמוכשר ונבון מאמיר (על אף שמעולם לא רכש השכלה) וכמושא לחיבתו של אביו (גיבורו הנערץ של אמיר).

קאבול מתוארת כעיר ססגונית וקסומה, אולם זוהי קאבול של העשירים. בתיאורו אותה ובכתיבתו ככלל, לא מן הנמנע ששאב חוסייני השראה מחייו, שכן בדומה לגיבורו, גם הוא נולד בקאבול למשפחה מיוחסת, שמצאה מפלט בארצות הברית.

כתיבתו של חוסייני מרשימה, תיאוריו מדויקים ונעימים. הוא מיטיב לחתום את פרקיו כך שהלב נחמץ אך צמא לעוד. חוסייני משכיל לעורר חיבה כלפי חסן, ובכך להכיננו אט אט לאסונו. כך גם בהצדקת רגשי הנחיתות של אמיר, על מנת לרכך את תגובותינו למעשיו.

אני מתקשה למחול לאמיר על פחדנותו והוספת החטא על פשע. חלפה בי המחשבה שמא בהמשך יתבהר כי הוא זה שעבר בעצם את האסון, והיפוך התפקידים אינו היה אלא מנגנון הגנה.

הסופר מדגיש את הצביעות בפטריארכיה של התרבות האפגנית המסורתית (גם על אדמת ארה"ב), ומבקר את גינוני גאוותה מלאי השקרים. כמו כן, אינו חוסך בדעתו על השלטון הדתי במולדתו (תוך הדגשת השוני בדרך בו מוצא אמיר את האמונה).

לוחם העפיפונים ורודף העפיפונים (אמיר וחסן). סמליות של אדון ושוליה, שהתהפכה בסופו היפה של היצירה.

התפניות בעלילה היו צפויות לדידי, אם כי עדין איכותיות ותורמות ליצירה.

ספר משובח,
מומלץ (אם כי לא לבעלי לב חלש).

ארבעה וחצי כוכבים.

"גודל הציפייה, כגודל האכזבה". אין משפט יותר מדויק שיכול לתאר את התחושות שלי כלפי הספר, בדיוק כמה דקות אחרי שסיימתי לקרוא אותו.
את עיניי שמתי על הספר לפני כ-6 שנים. התנדבתי בספרייה הציבורית, וכל אדם שהחזיר את הספר, רק דיבר בשבחיו. הספר היה בכל מקום: בטלווזיה, באינטרנט ובעיתונות. המליצו לי לחכות עם הספר, אמרו לי שאם אני רוצה לחוות אותו כמו שצריך, ולהתרגש ממנו, אני צריך לחכות כמה שנים כדי שאתבגר.
ואני כמובן חיכיתי, רציתי לחוות את הספר כמו שכולם חוו אותו, רציתי להרגיש ולהתרגש כמו כל אחד שהחזיר את הספר ואמר לי שבכה לפחות פעם אחת.
חלפו השנים, ובסופו של דבר התגלגל הספר לידי, ואני התחלתי לקרוא אותו בציפייה כה גדולה!

וכך ככל שהתקדמתי עם עמודי הספר, התלהבותי הלכה ופחתה. נקודה חיובית שגרמה לי להמשיך ולקרוא היא שהספר הוא בין הבודדים שבאמת גרם לעולם להבין מהי אפגניסטן חוץ ממדינה שגרמה לאסון התאומים, מהי ההיסטוריה שלה. הספר נתן לאנשים להסתכל במשקפיים אחרות על המדינה, ועל זה מגיע לסופר שאפו.

חוץ מזה, הרגשתי שאני קורא טלנובלה שבמקום ספרדית מדברת פרסית. הספר נופל כל פעם לקלישאות אחת אחרי השנייה, וכל זה למרות שהדמות הראשית - אמיר, מספר איך המרצה שלו לספרות היה אומר לכיתה כל פעם לברוח מקלישאות, ולא ליפול אליהן. אבל איכשהו הסופר הצליח להעביר את הקורא עלילה רצופת קלישאות הן בעלילה, והן בכתיבה.
אחד מהמאפיינים הבולטים הוא "גילוי העתיד".
הסופר כמעט כל פרק מספר לנו ברוב טובו, מה יקרה בעוד כמה עמודים, לדוגמה:
לא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותו.
לא ידעתי שרק עוד שנה אוכל מזון מוצק.
לא ידעתי שהמילה הבאה שהוא יגיד תהיה רק עוד שנה.
וככה כל פרק בעצם הוא פרומו לפרק שיבוא אחריו...

מה שמבטל את תחושת הקיצ'יות מפעם לפעם, הם התיאורים הגרפים המזעזעים שקורים באפגניסטן של שנות ה2000, מה שמוביל את הקורא למסע של - בכי, בחילה מתיאור גרפי מזעזע, ובחילה מרוב מתיקות.

אם יש אנשים שאוהבים את הז'אנר הזה שבו הסופר מנסה בכוח לגרום לקורא לבכות, ולהרגיש התרוממות רוח, מוזמן בחום רב לקחת את הספר הנ"ל ולהינות, מובטחת לו חוויה בלתי נשכחת!

חאלד חוסייני כותב עמוק מהלב ומצליח לגרום לקוראים שלו להרגיש כאילו הם נמצאים במקומות בהם מתרחשת עלילת ספריו. הכתיבה שלו מרגשת עד מעמקי הלב, גם בחלקים הפשוטים והיומיומיים יותר של הסיפור. פשטות סוחפת.
הוא מצליח להעביר את ״חווית״ החיים הקשים באפגניסטן האהובה עליו, כאן בספר הזה ובספריו האחרים.
הדמויות שלו נכנסות אל תוך הלב מהר ונשארות שם, הרבה אחרי שקריאת הספר מסתיימת.
סופר ייחודי ומרגש!

המליצו לי על הספר לפני הרבה שנים. לא יודע למה חיכיתי.
ספר מצויין.

ההאזנה לספר זה גרמה לי לעונג רב. הקריין מעולה. והספר הגיע כל כך במקום אחרי הכבדות של הספר הקודם.

נשביתי בקסמו ובסגנונו של חאלד חוסייני, תיאורי הנוף, האווירה ויותר מכל התכונות האנושיות של גיבוריו הראשיים. העלילה לא גרמה לדמעות להיקוות בעיניי, אך תחושת המחנק בגרון עלתה שוב ושוב עם התפתחות העלילה.

שני תינוקות בעלי מעמדות שונים אך גורל דומה, איבדו אם אימם בנסיבות שונות, יונקים מאותה מינקת האזרים. התינוק האחד ממעמד "פשטוני" (האליטה של אפגניסאן) ושמו אמיר והשני "האזרי" (מעמד הנמוך של אפגניסטן) ושמו חסן.גרים יחדיו הראשון בבית מכובד כיאה לאדון, והשני בחצר האחורית הראויה למשרת בשכנות לביתו של באבא (אביו של אמיר).

השניים הללו גדלים והופכים לחברים קרובים, כמעט כמו אחים. בקאבול נערכת מדי שנה תחרות עפיפונים, חסן הינו אלוף בהעפת עפיפונים והפלת המתחרים. בשנת 1975נערכת תחרות נוספת, אשר בה אבין של אמיר מקווה כי בנו ינצח בתחרות, ואומר לו זאת בפניו. אמיר במהלך התחרות נחשף לאירוע מזעזע, אשר קורה לחברו הטוב. הפחד או הרצון לנצח בכל מחיר משתק אותו מכל מעשה או אמירה. באי עשייה זו הוא לוקח עימו את הסוד האפל , אשר מייסר אותו לאורך התבגרותו וחייו.

העלילה וההתפתחויות השונות מתרחשות לאורך מהפכי השלטון במדינה ענייה זו , מהפכים רבים כל אחד מהם מדרדר את מצבה של המדינה והאזרחים מטה. רעב, אבדות, הרס והגירה/בריחה של אזרחים מחוץ למדינה.

הדמויות הראשיות , מכילות ניגודים. לדוגמא אמיר הינו עשיר, אך נמצא במאבק מתמיד לקבל את אהבתו של אביו, משכיל יודע קרוא וכתוב. לעומתו חסן, הינו נאהב אך חסר כל, אינו יודע קרוא וכתוב.

זוהי עלילה מהנה ביותר, המבוססת על כבוד, שקרים, סודות, אהבה, מזון.

נהניתי מאוד להאזין. ממליצה בחום. הקריין תום גראציאני מעולה.

הספר מושך כבר מהעמוד הראשון עד העמוד האחרון...
ספר עצוווווב עד בכי..הוא בדיוק כמו באר חשוך וקר שכל מילה בו מובילה אותך לתוכו יותר ויותר עד שתמצא את עצמך קפוא בעומק ורוצה פשוט לבכות ולצעוק...
אישית הספר הכניס אותי לדכאון עמוק...
"חסן העביר שרוול על פניו, ניגב ריר מהאף ודמעות..."
"אני לא יודע מה עשיתי, אמיר אגא. הלוואי שהיית אומר לי. אני לא יודע למה אנחנו לא משחקים עוד..."
"סוהראב הרים את ידיו והסתובב לאטו. הוא נעמד על בהונותיו, הסתובב בחינניות, ירד על ברכיו, הזדקף והסתובב שוב. ידיו הקטנות נעו במפרקים, אצבעותיו נקשו וראשו היטלטל מצד אל צד כמו מטוטלת. רגליו רקעו על הרצפה, והפעמונים צלצלו במרמוניה מושלמת לקצב בטאבלה. עיניו היו עצומות כל הזמן."
"בשבילך, אלף פעם ויותר"...
והנה כל המשפחה כבר בחדר שלי שואלים למה אני בוכה?!!!
הספר כתוב יפה בצורה משפיעה ונוגעת ללב.. כתוב על איך אנחנו לא יכולים להנתק מהעבר שלנו ואיך תמיד העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו אל ימינו...
ומדבר על הקשר החזק בין האב ובנו ומה יכול הבן הקטן לעשות כדי לנצח בחיוך מאביו..
הספר מראה לנו עד כמה יכולה החיים להיות אכזרית...

קשה לקריאה ושווה קריאה - - -
מקפיץ את העורק הראשי מהשתוממות, תדהמה ומבוכה.
מעורר שרעפי כאב ותהיות באשר לנאמנות - האם יש לה גבולות?
מהי בגידה? האם היא רק בזולת?, מה שובר את האדם ומה מעניק את יכולת ההתמודדות, הבחירה והשינוי?
מה וכמה נדרש על מנת להעיז, לרצות לסגור מעגלים - - -

כאן מסעירה ההתמודדות של אמיר, אחרי שקיבל טלפון מרחים המזמין אותו לצאת למסע שיכול לתקן עוולות.
טלפון שהרעיד את מיתרי חייו ה'שקטים' קורא לו למשימה נפשית, פותח פצע שספק אם הגליד והוא בוחר לצאת למסע לא קל אבל אולי ימתן במדת מה את המשא הרובץ על חוליותיו.

כתיבה כואבת וכובשת, מכניסה לעולם לא מוכר (לי לפחות) ומפיצה ניחוחות שואבים.

ספר עוצמתי ומטלטל הלוקח מקום בקאבול בירת אפגניסטן. אמיר הוא פשטוני וחסן הוא הזארה אך פרטים אלו לא מפריעים לשניים להתיידד מרגע היוולדם לפחות עד גיל ההתבגרות שלהם. הם משחקים מדברים ממש כמו שחברים אמיתיים עושים ביום יום. במהלך קריאת הספר התוודעתי לארץ רחוקה ולא נודעת שתרבותה שונה כליל מהתרבות שלנו וגם לסיפור עצוב אודות בגידה, חברות שנגנזה ואפילו מוות...ספר חזק בהרבה מכל הטלנובלות שאישתי אוהבת לצפות בהן.