"בקולה הטורד ובשפתה החסכנית עורכת בילי ג'ו קלבי, נערה בת 14, מסע אל תוך ליבה של משפחה הלכודה במערבולות-אבק באוקלהומה בשנות השלושים של המאה ה- 20. זהו סיפורה של אמא, שרואה את תקוותיה מתכלות בכל יום של יובש וצמא, עד אשר היא עצמה עולה בלהבות. זהו סיפורו של בייארד, בעלה, שאינו יכול להשלים עם כשלונו לפרנס את משפחתו, אבל זהו בעיקר סיפורה של בילי ג'ו, שחייבת למצוא דרך אל מחוץ לאבק, גם אם משמעות הדבר היא להשאיר מאחור את כל מה שאי-פעם אהבה."
(מתוך הכריכה האחורית של הספר "אל מחוץ לאבק")
אפתח בספוילר: בילי ג'ו לא מוצאת דרך אל מחוץ לאבק ולא משאירה מאחור את כל מה שאי פעם אהבה.
לא אכפת לי שעשיתי לכם ספוילר כי אני לא חושבת שזה ספר מהסוג שבו חשוב לא לדעת את הסוף, מה שחשוב בספר הזה הוא הדרך.
וכשאני אומרת "הדרך" אני מתכוונת גם לדרך שבה הוא כתוב, בשורות קצרות, בפורמט של שיר.
אני חושבת שצריך לקרוא אותו לאט, כמו שקוראים שירה. לפענח את פשר השורות הקצרות,לקרוא גם את החיתוכים והרווחים וכל מה שבין המילים והשורות.
אבל אני מודה: לא קראתי אותו ככה. בלעתי אותו מהר, כמו פרוזה, מתעלמת מחיתוכי הטקסט, רוצה לדעת מה קרה הלאה. שלא תטעו, יש בו עלילה פשוטה ומובנת, הוא קריא מאוד וסלחן כלפי אנשים שלא מבינים בשירה וקוראים אותו כמו פרוזה.
אחר כך חזרתי על חלקים ממנו בקריאה איטית יותר.
העלילה מתרחשת באוקלוהומה בשנות השלושים של המאה הקודמת, במה שמכונה "אגן האבק".
ממליצה לכם לעצור עכשיו בקריאה, לגגל את זה ולהיכנס לעמוד הויקיפדיה של אגן האבק. יש שם שלוש תמונות שמספרות על התקופה יותר משאצליח לספר בסקירה הזאת, לא משנה כמה היא תתארך.
החיים באוקלוהומה בתקופה הזאת קשים לכולם: מיתון כלכלי, בצורת, סופות אבק. אין יבול, אין כסף, האבק מחניק ומסכן חיים.
ואם לא קשה מספיק, בילי ג'ו מאבדת את אמא שלה שעולה באש בתאונה טרגית ומחרידה, וכשאני אומרת מחרידה אני מתכוונת לזה. מדובר בקטעים קשים לקריאה שתפסו אותי לגמרי לא מוכנה.
הם לא דומים בכלל, אבל בכל זאת הספר הזה הזכיר לי קצת את הקפות ביער.
למה?
כי במרכז שניהם נמצא הטבע שבני האדם הרסו כשלקחו ממנו יותר מדי. כריתת עצים פרועה בהקפות ביער, רעיית יתר וזריעת יתר ב"אל מחוץ לאבק". בשניהם זה נובע גם מחמדנות ורצון ליותר, אבל גם מאילוצים וחוסר ברירה של אנשים קשי יום שלא יכולים לראות את התמונה הכוללת כי הכאן והעכשיו דוחק בהם לעשות כל מה שאפשר כרגע בלי לחשוב על ההשלכות של זה לעתיד.
בשניהם יש דמות מרכזית שרוצה לברוח מהכל, לברוח מכל הכאב והצער, לא לראות מקרוב איך האדם הורס הכל ואת המחירים הנוראים של ההרס הזה.
ובשניהם, את הספוילר הזה כבר עשיתי, בסוף אותה דמות מרכזית לא תעזוב.
נקודת דמיון נוספת: יצא שאת שניהם קראתי בתקופות קשות, מייאשות, שבהן יכולתי להזדהות קצת עם הרצון הזה להתייאש, לעזוב, לא לראות במו עינינו איך מקום שאוהבים כל כך נחרב, איך מרוב אכפתיות וכאב האהבה הופכת לכמעט שנאה, כשלא רואים עתיד, כששום דבר לא הולך בכיוון הנכון.
אבל עמוק בלב עדיין יודעים שזאת לא באמת שנאה. שזאת אהבה שמסרבת להיעקר או להתכסות באבק, שמסרבת להפוך לאדישות וממשיכה לבעור, וכן, זה צורב.
אולי ככה זה, כשכותבים שיר אהבה לארץ שאדמתה בוערת ובכל זאת, אין ארץ אחרת, שיר האהבה הזה ימצא את דרכו ללבם של אנשים מארצות אחרות ומתקופות אחרות, לאנשים מהצד השני, בנסיבות שהמשורר בכלל לא התכוון אליהן. תשאלו את אהוד מנור.
זה ספר שיש בו הרבה כאב אבל גם המון אופטימיות. יש בו עתיד. יש בו תיקון: תיקון מערכת היחסים שבין בילי ג'ו ואביה ותיקון במערכת היחסים שבין אביה לבין האדמה.
תיקון עולם.
בילי ג'ו כאמור לא מוצאת דרך אל מחוץ לאבק, היא מוצאת דרך בתוך האבק. להישאר, להשתקם, לאהוב, לזכור.
אני מספרת לו שרציתי לצאת אל מחוץ לאבק,
אבל שבעצם אי אפשר לצאת אל מחוץ לדבר מה שנמצא בתוכך.
אני אומרת לו שהוא כמו העשב,
ושאני כמו החיטה,
ושאני לא יכולה לגדול בכל מקום,
אבל אני יכולה לגדול כאן
עם מעט גשם,
עם מעט תשומת לב,
עם מעט מזל.
מבחינה היסטורית בסופו של דבר כנראה האבק הוא זה שמצא את דרכו החוצה.
לא הספר ולא ויקיפדיה מסבירים איך הנס הזה התחולל.
אולי עדיף ככה, בלי פרטים, רק לדעת שיש תקווה ויש אופק אי שם, מעבר לאש ולאבק.
הפרגים העומדים לפרוח
על קברם של אמא ופרנקלין,
הבוקר שבפתח יום חדש
מלא הבטחה,
הלילה החופשי מציפייה דרוכה ומלא במנוחה.
וודאות בקיומו של הבית הזה, זה שבו אני חיה
וזה
שחי בתוכי.
ועכשיו אני יודעת שאף על פי שכל הזמן ניסיתי לברוח אל מחוץ לאבק,
האמת היא,
שאני מה שאני
בזכות האבק.
ומה שאני הוא מספיק טוב,
אפילו בשבילי.
***
תודה ליעל על ההמלצה הנלהבת ששלחה אותי עוד באותו ערב לספרייה, לחפש את הספר.
